זאת לא אגדה?

איך קוראים לך? אנחנו הולכות להוגוורטס עכשיו?! זה לא מסוכן? כמה זמן אני אשאר שם? אני לומדת עם הילדים של הארי וג'יני? או אולי של רון והרמיוני? רגע, לפני כמה זמן הסרט האחרון יצא? הם כבר מתו?!

אלה היו רק חלק קטן מאלפי, אפילו מיליוני השאלות שעלו בראשי באותו הרגע. בקרון נעצר בפתאומיות, ואני הרגשתי שאני עומדת ליפול לצוק שהיה מתחת הפסים, בעוד המנהלת [שעדיין אין לי מושג איך קוראים לה] נראית מאוד, מאוד רגועה. גם אם הייתי בהוגוורטס שנים, אי אפשר להתרגל לזה!

שתינו ירדנו מהקרון, כמעט לגמרי מתואמות. התיישבנו על שולחן קטן שעמד לו ליד הקרון, ואז המנהלת אמרה את המשפט האהוב עליי בכל הסיפור הזה:

''אוקיי, אמה, נראה לי שהגיע הזמן לשאלות!!!''

חשבתי על כל השאלות שציינתי בהתחלה. מה, מי, מו? חשבתי לעצמי לרגע.

הטלבטתי עם איזו שאלה להתחיל, ובסוף בחרתי בלא הכרחית ביותר.

''אממ... תגידי, ההורים שלי יודעים מזה?''

היא הביטה בי במבט כאילו היא לא שמעה טוב. ''ה... הורים שלך? כן, אני... עידכנתי אותם... ברור!'' היא אמרה בחשש. ''אני רק צריכה ללכת לרגע...'' היא רצה לתוך בית צהוב וקטן שאפילו לא שמתי לב שעמד שם, והוציאה את טלפונה במהירות. היא הקלידה והקלידה במרץ, עד שלחצה על כפתור, שבטח היה ''שלח'' או משהו, אבל באותו הרגע שהיא לחצה נפל ענן, במרחק של פחות או יותר מילימטר מהרגל שלי.

''אוח... נו, שוב? זאת פעם שביעית השבוע!'' אמר איש שבא בדיוק באותו הרגע.

''כן... סליחה, מאט! כפתור ה''הורד הודעה ואינטרנט'' וכפתור ה''הורד חלק מהשמיים'' נראים ממש דומים!''

''טוב, זאת פעם אחרונה!'' הוא אמר, והלך.

המנהלת חזרה.

''טוב, אז עידכנתי אותם. אוי! תראי מה השעה!'' היא הביטה בשעונה. ''נראה לי שכדאי שנתחיל ללכת ל...או! רגע! לא הצגתי את עצמי! טוב, אז, נעים מאוד, אני מיקלה דה מין. נקראתי על שם דודה שלי, דיקלה.''

''נעים מאוד!'' אמרתי לה. היא המשיכה לדבר על המקום שאנחנו צריכות ללכת אליו.

''את בטח זוכרת, מהספר הראשון, שאמורים להגיע להוגוורטס דרך ''סימטת דיאגון'', ו''רציף תשע ושלושה רבעים'', וגם, כמובן, ''רכבת האקספרס של הוגוורטס'', אבל היום, אנחנו מגיעות מהדרך הקצרה יותר, שהיא דרך השיחים.

מיקלה הביטה הצידה, אל שיחים קוצניים [או לפחות נראים ככה...] מאוד, ומבט מרושע עלה על פניה. הבטתי על השיחים במבט מודאג.

''אבל על תדאגי! עכשיו אנחנו נשב פה, נדבר קצת, עד שכל שאלותייך יגמרו. קדימה, מה את אומרת?''

פתחתי את פי, ואז קלטתי שנגמרו לי כל השאלות, כבר שכחתי מהן.

''אני אומרת, שבואי נתחיל לקפוץ על השיחים!''

הפרק הקודם		הפרק הבא