החיים שאחרי המוות

שלום לכולם!
אני מקווה שהפרק הזה יענה על שאלה ש"נשאלה" בפרק הקודם.
דבר שרציתי לומר (לכתוב ליתר דיוק) זה שאני לא רוצה לקחת על הפאנפיק כסף. אני כותבת להנאתכם ולהנאתי =]
אני מקווה שתיהינו ותכתבו הרבה תגובות כי זה מחזק אותי לכתוב. תודה!

פרק זה מוקדש לsweet שעזרה לי להמציא את שם הקללה שתופיע בפרק ועוד דברים שאני בטוחה שהסיפור היה משעמם בלעדיהם. תודה!

--

עמדתי והסתכלתי עליו בעיניים פעורות. לא הבנתי על מה הוא דיבר אבל המשפט היה די מפחיד, בתור אחד שלא פוחד בדרך כלל.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו.

"פרד! הו, פרד!" ראיתי את טונקס מתייפחת על בואי לכאן. השתתפתי בצערה למרות שמה שקרה קרה ואת הנעשה אין להשיב. ואם אני מת אני לא יכול לשנות
את זה עכשיו.

היי טונקס, גם אני עצוב לראות אותך." אמרתי מיתוך נימוס. למרות שהנימוס הזה נראה די מוזר. כי עצוב לדעת שהיא מתה, אבל אני שמח לראות אותה כאן
איתי... אני משתגע! אני לא יודע מה טוב ומה לא.

"פרד! אוי אלוהים ישמור! שלא תדע עוד צער!!" קפץ סיריוס בלק מתוך המון האנשים.

"עצוב לראות אותך כאן. הייתי מעדיף שתישאר בעולם החיים." לחצתי את ידו.

"פרד ארתור וויזלי?! אוי, המקריש את דמיו, המקריש את דמיו... כמה צער יש בעולם שמעל עכשיו!" אמר דמבלדור.

"פרופסור דמבלדור אדוני." אמרתי מתוך כבוד. דמבלדור כבר לא היה המנהל שלי. הוא לא היה מורה שלי, ובכל זאת חשתי אליו כבוד שלא חשתי לאף אחד מימיי.

"אוי בני, רק בשורות טובות, רק בשורות טובות."

יואו כולם ניהיו ממש רגשנים פה! איזה דיכאון! לדעתי צריך לקחת הכל ברוח טובה.

"איזה קבלת פנים שמחה אתם עושים לי... משו!"

הם צחקו לרגע, ושוב חזרו והרצינו פנים.

"בוא פרד. יש הרבה דברים שאנחנו צריכים להסביר לך, אז חכה עם השאלות." אמר לופין.

"רגע, אני יכול לשאול דבר או שניים?" דמבלדור שאל, "סוורוס סנייפ עוד בחיים?" שאל עם ניצוץ בעיניים אני חושב שזו הייתה תקווה.

"לא. הארי אמר שסנייפ מת מהנחשית של אתה-יודע-מי." אמרתי לא כל כך עצוב כפי שהיה אמור להיות. אבל לא הרגשתי כמו שדמבלדור הרגיש. הניצוץ בעיניו
כבה. לא הבנתי מה פשר התנהגותו וציינתי לעצמי שזו אחת השאלות שאצתרך לשאול אותו בעתיד.

לופין לקח אותי לבית שכתוב עליו באותיות שחורות: כאן גרים לופין וטנקס.

הזמין אותי לשבת על כורסה ופתח בהסבר:

"המקום הזה הוא לאנשים שמתו מאבדה קדברה. במקרה של טום, זה לא נכון, אבל הוא יוצא דופן יחידי. דמבל-"

"איפה טום באמת?" קטעתי אותו.

"חזר למערה  שלו. בכל אופן, דמבלדור חושב שיש לחש שיכול להחזיר את כולנו לעולם שמעל. אבל גם אם כן, אנחנו לא נוכל לעשות אותו אלא אחד מאנשי
החיים. אנחנו לא יודעים איך להעביר להם את המסר שיתחילו לחפש גם. אני רק יודע שדמבלדור מאוד קרוב למצוא את המילים. עוד נמצא רעיון איך להעביר
להם את המסר."

"תגיד לופין, אתה יכול להסביר לי את המישפט שאמרת לי מקודם? אני לא כל כך הצלחתי להבין אותו." האמת, לא הבנתי אותו בכלל, אבל לא רציתי להישמע
טיפש גמור.

"אוקיי," אמר לופין, "לפני הרבה שנים חי קוסם בשם הורוס. הוא היה קוסם דגול וטוב, לשם שינויי. הוא רצה להרוג את כל הקוסמים הרעים בעולם, אז הוא ישב
וניסה 7 שנים רצופות למצוא לחש מתאים ואת הלחש הנוגד. הוא זה שהמציא לבסוף את קללת אבדה קדברה. הוא סיפר לחברו הטוב ביותר את קללת הנגד ולא
לאף אחד אחר, וניסה את הקללה על עצמו.  כשהוא הגיע לעולם הזה הוא שיפר אותו. הוסיף לו את הלחש של עצירת הזמן, לחש עתיק מאוד ומאוד מסובך. וכך אנישים לא מתים כאן מזיקנה. בטח ראית כמה אנשים מתקופות שונות. וכעבור זמן מה חברו החזיר אותו לעולם החיים, והוא התחיל להרוג קוסמים בעולם, בלי לספר לאף אחד על קללת הנגד.
אבדה קדברה נהיתה הקללה הכי פופולרית באותה תקופה, וכולם –גם עכשיו בימים אלה- חשבו שהרגו את אותם אנשים.

50 שנה אחרי מות הורוס משרד הקסמים אסר את השימוש בקללה הזאת."

"אוקיי, הבנתי  מי היה הורוס ומה ההיסטוריה שלו, של הקללה והעולם הזה. אבל לא הבנתי את המשפט, מה הכוונה- 'המקריש דמיו בדמי אחרים הוא הזוכה באלמוות ובקללתו של הורוס'?"

"איני יודע הכל. בכל בית ובית שנמצא כאן יש את המשפט הזה. אני מניח שכל מי שמת מאבדה קדברה כאילו התאבד והציל חיים של אחרים. איני יודע מה פשר 'קללתו' של הורוס. אבל בסוף בטח נגלה. לפחות אני מקווה שנגלה." אמר לופין.

"טוב, נמשיך עם סיפורי ההיסטוריה בפעם אחרת. אני יוצא להגיד שלום ללילי ולג'יימס. הם בטח לא יודעים שזה אני. בכל זאת, הייתי בן שלוש."

דפקתי בדלת שלהם, ולילי פתחה לי. היא ניראתה בידיוק כמו שזכרתי אעותה במעורפל, רק שהיה לה מבט אטום. לא שהיא לא הייתה מנומסת, היא קיבלה אותי
בסבר פנים מזמין, אבל היא לא ידעה מי אני.

"אפשר לעזור?" היא שאלה.

"לילי, אני יודע שאת לא זוכרת אותי כי די גדלתי מאז שראית אותי לאחרונה." פתאום הריצפה נראתה לי מעניינת למדי. כשנעצה בי עיניים שואלות ראיתי שהצבע
שלה ממש כמו הצבע של הארי.

"אני פרד, את זוכרת? הבן של מולי וארתור? אח של ביל, צ'רלי, פרסי, ג'ורג' ורון?" לא הזכרתי את ג'יני. היא לא הכירה אותה.

ונראה שהיא מבינה עכשיו. "פרד! וואוו איך גדלת! אוי! אני ממש לא מאמינה שאתה כאן! ג'יימס! בוא תראה מי נמצא כאן! זה פרד וויזלי! הבן של ארתור ומולי!"

"פרד! אוי האל ישמור! מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?" ראשו של ג'יימס צץ מאחורי גרם המדרגות.

"מה שכולם עושים כאן." עניתי בהישתוממות. "טוב, מה שנעשה נעשה. מה שלומכם?"

"אנחנו די בסדר תודה!" ענתה לילי. "בוא תיכנס! סליחה על חוסר הנימוס שלי..."

"שמעת את החדשות פרד? דמבלדור מצא את לחש הנגד! הוא הולך ככה: מסובבים את השרביט שני סיבובים וחצי, היזהר! אסור אפילו סנטימטר אחד יותר,
אלא אם כן אתה רוצה להתפוצץ. ואומרים: רנסקורוסיוס! "

"אוקיי, תודה.. את יודע איך-" המון קריאות פליאה רמות באו מבחוץ וקטעו את דבריי. יצאנו החוצה וראינו את הארי.

"הארי... הארי..." כולם התלחשו "הארי פוטר מת" כנראה אף אחד לא האמין עדיין לדמבלדור.

ראינו אותו שוכב על האדמה.

"הארי!" צרחה לילי "או הארי שלי!" דמעות פילחו את לחייה. היא כרעה לידו והתחילה להתייפח.

הסתכלתי עליו וחשבתי, זהו. זה סוף העולם החי.

וכבר לא שמתי לב מתי הדמעות התחילו לזלוג מעיניי.

הפרק הקודם		הפרק הבא