הנשף

"מה, מאלפוי?"

"אני יודע שהיא רק מתלוננת, אבל אתן חייבות להפסיק לריב."

"להפסיק לריב? היא מנצלת אותך!" אני צועקת, כאילו מנסה להוכיח משהו. "היא...היא בכלל לא אוהבת אותך!"

הוא שותק.

"למה אתה לא מדבר?" אני נוזפת בו. 

הוא מנשק אותי. הוא פשוט רוכן מעליי, מחזיק בפניי וזהו. אז, איך אני אגיד את זה בצורה מתורבתת...

מה לעזאזל אתה עושה, חתיכת אידיוט?! מה?! מה?!

אבל אני זורמת. כאילו שיש לי ברירה. דווקא, יש שתיים: להיות לבד בעוד שלכולם יהיה חבר/חברה ומאלפוי ולילית׳ יהיו ביחד, או ש-:

לילית׳ ומאלפוי ייפרדו. אני מפלצת. 

הוא מפסיק. 

"אסור לנו לעשות את זה. באמת." אני אומרת. הוא מלטף את לחיי הסיבובים קטנים, כאילו שזה אמור להרגיע אותי. "ברצינות. לפני שלילית׳ תרביץ לי."

"אני אגן עלייך." הוא לוחש.

"הגיבור שלי." אני מחייכת ומגלגלת עיניי. הוא מנשק אותי שוב, כל כך עמוק שאני שוכחת שיש מישהי בשם לילית׳ בכלל.

אני נקטעת באגרוף לפניי. יותר נכון, ללסתי. זו לילית׳. פאק.

"אלוהים!" צועק מאלפוי. הוא עוזר לי לקום.

"תודה שהגנת עליי, בלונדי," אני אומרת למאלפוי. איזה גיבור. "מה לעזאזל את עושה?" אני אומרת מלטפת את השריטה בלסת.

"את נישקת את החבר שלי!"

"הוא נישק אותי!" אני מציינת בצעקה. היא באה להרביץ לי. אני מתכופפת ונותנת לה אגרוף לאף. היא צורחת. היא בועטת לי ברגל, זה לא כל כך כואב. ואז היא מרביצה לי בראש ואני מתעלפת.

********

"היי,"

"מאלפוי? מה קרה?" אני מבחינה בזאת שלילית׳ לא פה. היא בטח הלכה, אחרי מה שלא קרה.

"אהה, הלכת מכות עם לילית׳,"

"למה לכל הרוחות שאלך מכות עם לילית׳? זאת אומרת, אני בהחלט - "

"התנשקנו."

לנשום עמוק. וויזלי, תשאירי את הפאקינג לב שלך בגוף, בסדר? עוד קצת, והוא יפסיק לענות אותי. עוד קצת. 

"אה."

ברצינות? זהו זה? "אה"?! זה מה שאת יכולה להגיד?! כי אני מכירה אותך, ואוצר המילים שלך הרבה יותר רחב מ"אה"!

הוא מנשק אותי. אני נושמת עמוק ונזכרת. כן, באמת התנשקנו. וואו, איזו פדיחה.

"משהו לא בסדר?" הוא שואל. 

אה, כן. בואו נראה: חבר שלי, חבר של לילית׳, עוד פעם חבר של לילית׳ - אפילו שזה לא הסדר הנכון - נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת. אני לא רוצה שהלב יישבר. אפילו שטכנית הוא לא יכול. מבחינה נפשית, בואו נגדיר את זה ככה.

"אני לא רוצה שהלב שלי יישבר, בלונדי. "

"אני לא כל כץ מבין למה את מתכוונת."

הו, לך להזדיין.

"אתה יכול לבגוד בי כמו שבגדת בלילית׳,"

"אני אף פעם לא אפגע בך, וויזלי."

העובדה שהוא אומר "וויזלי" גורמת לי להרגיש הרבה יותר עם עצמי. אנחנו חברים אבל גם ידידים מאוד טובים. שום דבר במערכת היחסים הקצת מסובכת-לא מסובכת שלנו רע. הכל מעולה עכשיו.

"טוב, אז אתה יכול להכין לי תה?" אני שואלת אני מחייכת.

"האהוב עלייך?"

"עם ריבה, בבקשה."

"מה שתגידי." הוא אומר ומנשק את לחי. הוא חוזר תוך 3 דקות.

"קסם, מאלפוי?" אני שואלת אותו בעודו מושיט לי את התה. "לא יכולת להשקיע קצת יותר בשביל הוויזלית הג׳ינג׳ית שלך?"

הוא מלבין ובולע חזק. "זה היה בטעות! אני אכין לך אחד חדש!"

"זה בסדר, מאלפוי. זה מצוין, תירגע. כאילו שאני לילית׳."

אופס, לא הייתי צריכה לומר את זה.

"אופס."

"זה בסדר," הוא יושב בכיסא ונאנח. אני מתחפרת בשמיכה שאמא תפרה לי לחג המולד כשהייתי בתרדמת. היא, דרך אגב, תופרת יותר בשביל אבא. וגם אוהבת אותו יותר. סתם, אוהבת את שנינו באותה המידה. נראה לי.

"הכל טוב, וויזלי."

"מאלפוי, אתה יכול לעשות לי טובה?"

"דברי."

"אל תקראי לי 'רוז'. פשוט 'וויזלי'. ואני לא אקרא לך 'סקורפי'. "

"למה? אני חושב שזה די חמוד שאנחנו קוראים לעצמינו בשמות חיבה," הוא צוחק.

"באמת?" אני צוחקת. "טוב, אז זה שמות חיבה אם הנמושה אומר,"

"אני לא נמושה!"

"אתה לא בדיוק הגנת עליי בקרב מול הפסיכופתטית," אני אומרת בקלילות. "אל תדאג, בלונדי, הכל בסדר."

"אם אני נמושה, אני הנמושה שלך,"

"איכס, מאלפוי, לא ידעתי שאתה אחד הבנים האלה,"

"איכס, וויזלי, לא ידעתי שאת כל כך רכרוכית."

"אתה קורא לוויזלית רכרוכית? לא כדאי לך. הג׳ינג׳יות הן קשוחות."

הוא מתקרב אליי בעוד יושבת מתחת לשמיכה. "אני חושב שאני יכול להתמודד איתך."

לפני שאני מגיבה הוא מנשק אותי בעדינות. "זה נראה כאילו אתה לועס מסטיק." אני מגיבה בעוקצנות.

"היי, אני יודע לנשק, רכרוכית."

"תסתום, מאלפוי."

הפרק הקודם		הפרק הבא