הנשף

אנחנו הולכים שעות, ובסופו של דבר הם לא נמצאים שם. אנחנו הולכים בצידי הכביש, מקווים שהרכב עובד אם לא פגשו אותנו. סקורפיוס מסתכל עליי. אני משיבה במבט של "לא" והוא מתחנן. אני מחזיקה בכתפיו בגלגול עיניים, רגלי כרוכות סביב מותניו. הוא מרים אותי. אני שונאת אותו עוד יותר עכשיו. אני וואחד ג'ינג'ית עצבנית, הא?

כן, אימצתי טון דיבור אמריקאי לחיקי. אולי זה יעזור, מי יודע?

אני רואה פנסים. אנחנו הולכים כך שעות, הוא מחזיק אותי לפחות שעה. זה הרכב שלהם. איזה מזל.

כולם מתסכלים עלינו כמה שניות חוץ מלילית'. היא עסוקה בציפורניה.

"אף אחד מכם לא ראה את זה." אני נוהמת. טריס הזאת, שדרך אגב עכשיו לא הילדה היפה והתמימה שראיתי בחורשה, מחייכת אליי בציחקוק. אני צולעת לעבר הרכב. לילית' לא שמה לב שנכנסו בכלל. אנחנו מתחילים לנסוע הביתה.

"אני הולכת לישון." אני אומרת, אחרי שתיקה חדה למדי. תחילה, ראשי מונח על כרית המושב. אני מודעת לכל דבר – אפילו שאני ישנה. לאחר מכן, ראשי מונח על כתפו של מאלפוי. טריס שולחת לעברו חיוך והוא זע באי נוחות במושבו.

הגענו. אני ערה כבר זמן מה, אבל רק בא לי להרגיש את החום של כתפו של מאלפוי. עד כמה שזה נשמע מגוחך, זה נכון.

"היי, ג'ינג'ית, את יכולה לבוא רגע?" שואלת לילית'.

"רגע," אני אומרת לה, צועקת "ביי!" לחבר'ה שברכב הנוסע ואני ולילית' עומדות באחוזה בחושך. "כן?"

"אני רק רציתי להגיד לך שראיתי איך סקורפי 'עזר' לך ללכת. אני יודעת שהתחננת שהוא יחזיק אותך, "

האמת, הוא התחנן להחזיק אותי שלא אפגע. תאכלי תחת, אהבלה .

"האמת, הוא התחנן להחזיק אותי. אני רק מציינת, " אני אומרת בקלילות.

"את לא יודעת למה אני פה, ג'ינג'ית. אז תתרחקי ממאלפוי כמה שרק אפשר, קאפיש?"

"שאני אבין, את מאיימת עליי?" אני שואלת בנונשלנטיות, מחייכת.

"הו, כן. אם זה לא מובן." היא משיבה ברשעות. אני שונאת אותה סופית, אלוהים. היא מסתובבת וצועדת לכיוון האחוזה.

"למה את פה?" אני צועקת לה. היא מתקרבת אליי יותר מדי.

"את באמת רוצה לדעת?" היא לוחשת.

"את עדיין תעני לי אם אני אגיד לך שאת צריכה סוכריית מנטה באופן בהול?" אני שואלת בחיוך מתקתק. הא, הא, הא.

"מאלפוי עשיר, ג'ינג'ית," לוחשת. "ואני רוצה כסף. אני אתחתן איתו, אהרוג אותו ואקח את כל הכסף."

"א. – את באמת חושבת שהוא יתחתן איתך? את לא מגזימה קצת?

ב. באיזה סרט את חיה? את מתנהגת כמו ביתו של אלוהים.

ג. – אני לא ארשה שיהרגו אותו. זאת אומרת, אם אני אהרוג אותך קודם, לילית'."

"את מאיימת עליי? כי זה מגוחך, "

"מה שיותר מגוחך זה שאת חושבת שהוא יתחתן איתך. הוא אפילו לא אוהב אותך." למה? למה אמרת את זה, אלוהים אדירים שבשמיים?

חרצת את גורלך, רוזלין וויזלי. חרצת את גורלך.

"מה? איך את יודעת?" היא שואלת. השנאה היא דו צדדית והדדית;

לנשום עמוק. אחד - ...ושתיים. אותו דבר. לא להתפוצץ, וויזלי. להתאפק.

"הוא... אני פשוט יודעת, "

"את משקרת. " היא נועצת בי מבט. "תגידי לי איך."

"אוי, תסתמי את הפה שלך ותמשיכי ללכת, כלבה. " אני מחייכת והולכת משם. איזה כיף, באמת. זה כל כך כיף, זה גורם לי סיפוק אדיר. היא עדיין שם עם פה פעור.

אבל כל מה שאמרתי – אמת לאמיתה, אנשים. יהה.

הפרק הקודם		הפרק הבא