העיניים הן ראי הנפש

משום מה התגובות של הפרק הקודם הגיעו לפרק הזה. תתעלמו מהגליץ' המוזר הזה בבקשה, ותהנו כמובן :)

The voices in my head have liked to yell at me lately

I still can't believe what they've been telling me lately

Sometimes I wonder if you share my sentiments maybe

Let me know

- Think About You, G-Eazy ft. Quiñ

פרק 25 - עיניים נעולות

"אתה לא נראה כמו אביר," אמרה ג'יני בהרהור.

פרסי מצמץ אליה מבין סורגי תאו.

"ג'יני," מלמל הארי בנזיפה עייפה.

"מה? הוא לא." היא משכה בכתפיה. "לא שזה אומר משהו. מי אני שאשפוט אביר לפי מראהו."

רון צחקק והרמיוני נאנחה. הארי הזעיף את פניו.

"אנחנו בכלל לא יודעים שזה נכון," מחה, קרוע בין תשישות עמוקה לבין קוצר-רוח חד שגבל בכעס. נמאס לו לשמוע את זה.

הם ירדו לצינוק כי הם חיפשו קצת שקט. הרעש בכיפה הלך וגבר עם כל שעה שחלפה ללא התקדמות. השחר מזמן כבר עלה, התמונה על תקרת הכיפה הייתה מושלמת - אבל המפתח שהתגלה בעקבותיה נח קשור לחגורתה של מנסן, חסר תועלת, בזמן שכולם למדו את כתב החידה שליווה אותו בעל פה אבל אף אחד לא הצליח להבין את משמעותו. השעון המשיך לתקתק, ההתקפה של החצוי הבא - ניקו - הלכה והפכה ממשית ומאיימת יותר, אבל לא נראה שהם מתקרבים לפתרון. האבן הבראשיתית נותרה רחוקה ובלתי מושגת, על אף הלילה הלבן שהם העבירו בחיפוש חסר-הפסקה אחריה. 

ההשערה הרווחת ביותר למשמעות החידה, אותה הארי שמע מכמה קבוצות לבלרים שונות בעודו מסתובב ברחבי הכיפה בחיפוש מיואש אחר רמז כלשהו, הייתה ששני הצבאות המנוגדים מכתב החידה הם הקוסמים והחצויים, או משרד הקוסמים וניקודאמוס, או אולי שתי האפשרויות יחד. ההשערה הרווחת הבאה אחריה הייתה שהאביר של החצויים הוא פרסי, והאביר של הקוסמים הוא הארי. 

הארי עצמו לא הבין איך כל כך הרבה לבלרים, עם רובם הוא לא החליף אף לא מילה אחת מאז תחילת המשימה, הגיעו למסקנה הזאת. הוא רק ידע שהיא גרמה לעור שלו לעקצץ בעצבנות. לחש העירנות של הרמיוני אומנם סילק ממנו את הטשטוש של העייפות אבל לא עשה דבר נגד התסכול שקונן בכל אדם ממוצע שלא ישן יותר מיממה, והארי לא הצליח להתרכז כשהשם שלו המשיך לצוף לאוזניו באוויר הכיפה על גבי קולות שהוא אפילו לא זיהה. זה גרם לו לרצות לצעוק על כולם שהמלחמה בוולדמורט נגמרה ושירדו ממנו, הוא כבר לא הנבחר, לכל הרוחות.

ג'יני ללא ספק שמה לב לתסיסה ההולכת וגוברת בתוכו, שהתקרבה לנקודת רתיחה מסוכנת, ובשלב מסוים גררה אותו יחד עם רון והרמיוני אחריה לצינוק בתואנה שהמבטים המפוחדים של החצויים יאלצו אותו להירגע. מה שהיה יכול להיות נכון, אילולא ג'יני עצמה לא הייתה שותפה בדעתה להשערות הרווחות בכיפה.

"אנחנו לא יודעים שזה לא נכון," השיבה לו בהבעת סיפוק, כאילו זאת טענה מנצחת. 

"למה שזה יהיה נכון?" ענה הארי, חלק ממנו לא מאמין שהוא בכלל צריך להסביר. "החידה אומרת 'כדי לחשוף את האבן, על שני אבירים של צבאות מנוגדים לחוג זה סביב זה מדרום למרכז שדה הקרב, ולהעביר ביניהם את המפתח מבלי לחרוג ממסלולם.' לא זכור לי שהשם שלי או של פרסי מוזכרים שם!"

לא נראה שהעצבים שלו הטרידו את ג'יני. "ששש, שלא תבהיל אותם. והחידות האלה לא אמורות להיות ברורות."

"בדיוק! הן לא ברורות," הדגיש הארי, דואג שקולו ישאר שקט הפעם, קולט באיחור שכמה חצויים נרתעו לאחורי התאים. "לא יכול להיות שהמשמעות של החידה היא עד כדי כך ברורה, חייב להיות איזה טוויסט. הגיוני יותר שזאת מן מטאפורה, דימוי למשהו אחר - כמו החידה הקודמת."

"המילה אביר נשמעת לי כמו דימוי נהדר לנבחר המפורסם, או לגיבור האולימפוס."

הארי התאפק לא למשוך בשערו בייאוש. "הרמיוני, תגבי אותי."

הרמיוני הביטה ביניהם במבט מהורהר. "ג'יני, הארי צודק; הגיוני שזה יהיה משהו מסובך יותר מזה. אבל… לא הייתי פוסלת את מה שאת אומרת."

"הרמיוני!"

"מה? זאת בהחלט ההשערה הראשונה שהייתי קופצת אליה. לא בטוח שמדובר בפרסי או בך באופן ספציפי, או ששני הצבאות הם באמת החצויים ואנחנו - אבל זה לא שיש לנו קצה חוט טוב יותר לעבוד עליו, לא?"

ג'יני חייכה כמו חתול שקיבל שמנת. הארי גנח. הוא פנה להביט בפרסי, שהחזיר לו מבט ירוק וזוהר ממקום מושבו בקדמת תאו, שעון על הקיר המפריד אותו מתאה של הייזל.

"מה אתה חושב על זה, אביר מספר שתיים?" מלמל אליו הארי.

פרסי מצמץ בעיניו העזות וקימט את מצחו. "ל-לא מבין."

הארי נשף בשעשוע. "כן, גם אני לא."

פרסי הטה את ראשו. "חידה?"

"אנחנו מחפשים את האבן," הסביר הארי, כי פרסי היה תקוע בתא חסין-קסם כבר יותר משבועיים וזה לא שיש לו מה לעשות עם המידע הזה, אז מה רע בלהגיד לו? אף אחד מחבריו לא הביע התנגדות, כך שהארי הניח שהם הגיעו לאותה מסקנה. "מרלין ארגן לנו משחק חפש את המטמון למתקדמים ברחבי הכיפה."

פניו של פרסי ממש הביעו הפתעה, גבות מורמות ועיניים בולטות והכל. "מ-מרלין?"

זה היה נעים, בצורה מנחמת שכזו, לדעת שיש כמה דברים שפרסי לא יודע. הארי כבר שכח איך זה לא לחיות בתחושה מתמדת שהאויב שלו שלושה צעדים לפניו. הוא חייך מעט אל בנו של פוסידון. "משוגע, לא?"

פרסי מצמץ אליו שוב לאיטו, כאילו אומר אחי, יותר מהרה, וזה גרם לחיוך של הארי להתרחב עוד יותר. ג'יני צדקה - הוא כבר היה רגוע שוב.

"בכל מקרה," התערב רון בשיחה עם פרסי, בקולו נימה של חוסר סבלנות שאיכשהו הייתה ידידותית להפליא, "אל תתרגש או משהו, אבל אנחנו הולכים למצוא את האבן בקרוב. ואז זה מסלול ישיר לתבוסה שלכם החצויים."

הבעתו הפתוחה של פרסי נסגרה שוב, אבל לא עד הסוף. הוא השאיר למעלה גבה ספקנית.

"היי, זה נכון," חיזקה ג'יני את דברי אחיה. "במוקדם או במאוחר אנחנו נפתור החידה. וכשהאבן תהיה בידינו - טוב, כמה קשה זה כבר יהיה ללמוד להשתמש בה?"

מבטו הביקורתי של פרסי ענה שיותר משהיא חושבת. הארי חש צורך להעביר נושא לפני שהחצוי הפסימי ימעך להם את כל הנחישות להצליח. 

"האפשרות השנייה היא שפשוט ניקח מכאן את האבן," הסביר בישירות, נועץ בפרסי מבט נוקב. הוא רצה לראות את התגובה שלו - רצה לדעת אם פליקס אכן צדק בפתרון הפשוט שהציע. "נעביר אותה למקום אחר, סודי. ואתם לא תוכלו למצוא אותה גם אם תקרעו את הכיפה הזאת לגזרים."

פרסי הביט בו אז, מבטו הופך רציני ואטום שוב, אבל הארי יכל לראות אותו חושב. שוקל. 

הארי חיכה.

אחרי רגע של דממה פרסי נענע בראשו בתנועה קטנה וקצרה. "ל-לא."

הארי כמעט חייך בניצחון, על אף החדשות הרעות. הוא ידע שזה בלתי אפשרי. 

"למה לא?" שאלה הרמיוני בשם כולם, אכזבה קלה בקולה.

"אנחנו לא ב-באים לכיפה, אלא ל-לאבן," אמר החצוי בקטיעות. "תזיזו אותה, ו-וגם אנחנו נזוז."

"טיפוסי," מלמל רון, בעוד עיניו של הארי נפערו. רגע אחד.

"רגע," אמרה הרמיוני, קולה המחודד בריכוז כמו הד למחשבותיו. "אתם באים לכאן… כי אתם יודעים שהאבן כאן? אתם מרגישים בה?"

פרסי נעץ בה מבט חסר הבעה. הוא הנהן לאט.

"אתה מרגיש בה ברגע זה?" המשיך הארי את כיוון המחשבה, עיניו מתרחבות. "פרסי, אתה יודע איפה האבן נמצאת?"

פרסי נראה מסויג בגלוי עכשיו. "זה… מטושטש."

ג'יני זקפה את אגרופה בניצחון. "פריצת דרך!"

הארי המשיך ללחוץ, התלהבותו גוברת. "אתה יכול לנסות? להצביע על כיוון מסוים, לפחות?" פרסי הסיט את מבטו המהוסס הצידה, דוחה את נושא השיחה, והארי לא הצליח לעצור בעצמו ולקח צעד קדימה. "פרסי!"

הייזל פלטה יבבה. 

הארי בלם באחת. שדה ראייתו הממוקד בפרסי בלבד התרחב לכלול שוב גם את שאר סביבתו. הייזל ישבה מכווצת בפינת תאה, מרוחקת מהקוסמים עד כמה שאפשר, ידיה מחבקות את ברכיה ועיניה עצומות בחוזקה. הארי לקח צעד אחורה, ואז עוד אחד.

"יו… יותר מידי אנשים,"  אמר פרסי בקול חלוש. הוא הביט בהארי בעיניים שהביעו חוסר אונים.

"אולי כדאי שנלך," הציעה הרמיוני בשקט.

מבטו של הארי נותר נעול על זה של פרסי. הוא לא הגיב. הוא לא רצה לוותר על קצה החוט האמיתי הראשון שלהם מאז גילוי המפתח. הם היו כל כך קרובים שהוא יכל כמעט להריח את ניחוח הקסם הקריר שוודאי אפף את האבן. 

פרסי יכל לעזור להם, הוא ידע את זה. הוא ידע שפרסי מסוגל לזה. 

הוא האמין בו.

"קדימה," ג'יני אמרה, מושכת את ידו בעדינות. "נחזור למעלה. זה לא הסוף, עדיין יש לנו את החידה לפתור. ואולי ננסה כיוון אחר הפעם - אולי נבקש ממנסן את המפתח, נחפש עליו איזה רמז נוסף, מה אתה אומר? אולי…"

הארי לא שמע את המשך דבריה. מבטו עדיין היה קבוע על זה של פרסי, אז הוא ראה כשבן פוסידון הזדקף לפתע, מבטו האומלל נמחק פתאום - מוחלף על ידי משהו אחר, משהו שהאיר בעיניו בהבזק שהופיע ונעלם באותה מהירות, נושא עמו משהו אחר. זה היה כאילו הוא ראה משהו בעיני רוחו, המבט בעיניו הופך מרוחק לרגע, ומיד מתמקד מחדש במציאות - בהארי - שונה מכפי שהיה. מפוכח.

עיניו של פרסי הביטו בהארי. תווי פניו הפכו חלקים, גופו תחת שליטה מלאה ומדויקת שוב. הוא נראה רגוע מתמיד.

"כן," אמר בבירור.

ידה של ג'יני שמטה את זו של הארי. חבריו עצרו את נסיגתם.

"כן?" חזר הארי בחוסר ביטחון.

"כן," אישר פרסי. "א-אני יכול להצביע על הכיוון ש-של האבן. אבל ל-לא יותר. הקסם בתא… מבלבל."

הארי בהה בו. פרסי החזיר לו מבט בטוח, מבטיח. מבט שאמר, אני יודע מה אתה רוצה, ואני מוכן לתת לך את זה. מבט שאמר, אני רוצה לעזור ואני יודע איך. מבט שאמר, בוא נעבוד ביחד. 

זה היה כמו חלום שמתגשם… או סיוט בתחפושת. 

"כיוון כללי זה יותר טוב מכלום," הציע רון.

"מה לגבי מחוץ לתא?" שאלה הרמיוני.

פרסי המשיך להביט בהארי. "יותר טוב. י-יותר… ברור."

ג'יני מרפקה את הארי. "זה יכול לעבוד," אמרה בקול רך.

"כן," ענה הארי בהיסח הדעת, מבטו עדיין נעול על זה של פרסי, כאילו שניהם נתקעו זה על זה. השורה התחתונה נותרה לא ברורה, והארי קימט את מצחו בריכוז. "אתה יכול להוביל אותנו לאבן, פרסי? אם נוציא אותך מהצינוק?"

פרסי הנהן, פעם אחת, לאט. הארי הנהן בחזרה מבלי להתכוון. 

יש להם קלף פעולה חדש. אם להשתמש בו או לא - זאת שאלה אחרת.

הרמיוני לקחה צעד אחורה, גוררת איתה את רון. "אנחנו עדיין צריכים לצאת מכאן," אמרה בשקט, מחווה בידה אל הייזל המכווצת.

הארי הצליח לקרוע את עיניו מבן פוסידון. "רגע." הוא פנה אל חבריו, מעביר ביניהם מבט טעון. "אני לא בטוח לגבי כל זה," אמר בשקט, בתקווה שפרסי לא ישמע.

"גם אני לא," רטן רון.

"אין לנו משהו טוב יותר לעשות בכל מקרה," מלמלה ג'יני.

הרמיוני נראתה מהוססת. "החידה…"

הארי נענע בראשו. "החידה לא תוביל אותנו לשום מקום. אני לא אומר שצריך לזנוח את הרעיון להשתמש בפרסי - אני אומר שצריך לבדוק אותו לעומק. אני רוצה להישאר כאן לדבר איתו."

"אז אולי נצא שלושתנו, ואתה תישאר?" הציעה ג'יני.

"מישהו בכל מקרה צריך לדבר עם מנסן," הוסיף רון בחוסר רצון מופגן.

הרמיוני הזדקפה. "נכון! אם לא נקבל אישור מהמפקדת אין שום טעם לדבר עם פרסי על זה. אתה תישאר כאן, הארי, אנחנו נלך לדבר איתה."

הארי נתן לשפתיו להתעקל כלפי מעלה, לחיוך שהיה חצי משועשע וחצי מריר. "עדיף ככה." כמה טיפוסי זה יהיה, אם מנסן תבטל את פריצת הדרך הזאת רק כי זה היה רעיון שלו.

ג'יני מרפקה אותו שוב, נוזפת ומעודדת באותו זמן, ושלושת חבריו פנו בחזרה ליציאה מהצינוק. הארי לקח נשימה עמוקה והסתובב בחזרה אל התאים.

פרסי עדיין ישב שעון על הקיר בקדמת תאו אבל עיניו היו ממוקדות באדמה, פניו פונות אל תוך התא ולא אל הארי, והארי לא ידע אם פרסי מנסה לתת לו תחושה של פרטיות כדי לעודד אותו לבטוח בפרסי או פשוט כי זה מה שהארי שידר שהוא רוצה. פרסי, החידה האמיתית של הכיפה.

הייזל לעומתו עדיין ישבה בפינה הרחוקה ביותר של תאה אבל כבר לא חיבקה את ברכיה בתנוחה מגוננת, ומצמצה כעת אל הארי בעיני הזהב המאירות שלה. שאר החצויים נראו גם הם זהירים אך רגועים באופן יחסי - ליאו שכב על גבו במעמקי תאו וצפה בתקרה כאילו הוא צופה בכוכבים; פרנק ישב ישיבה מזרחית במרכז תאו, חסר תזוזה מלבד עיניו שעקבו אחרי הארי; ובתא הימני ביותר פייפר וג'ייסון ישבו שניהם צמודים זה לזו ואוחזים ידיים ליד הקיר המפריד בין התא שלהם לזה של פרסי, כך שהיה צריך ממש לחפש אותם במבט כדי להניח עליהם את העיניים. 

הארי ידע שהוא גורם לכולם חוסר נוחות בעצם הימצאו בצינוק, אבל זה היה חשוב יותר.

הוא התיישב מול פרסי בישיבה מזרחית כמו של פרנק, ידיו מונחות בחיקו ועיניו ממוקדות בחצוי. רגוע אך מרוכז, מכוון מטרה. פרסי השיב לו מבט שנראה סקרן ונטול חשש. 

"גם אם נוציא אותך מהצינוק," אמר הארי לאט, בוחן את השפעתה של כל מילה, "תהיה עליך אבטחה כבדה. אתה לא תתקרב לאבן עצמה ולא תהיה לך הזדמנות לברוח."

קצות שפתיו של פרסי התעקלו מעלה בחצי מעלה, כאילו משהו בדבריו של הארי שעשע אותו. אבל הוא הנהן. והוא נראה כנוע, כאילו אין בכוונתו לבדוק את אמיתות הדברים - כאילו הוא פשוט מקבל אותם. 

הוא לא נראה אשם, הארי הבין. הוא לא נראה כאילו הוא בעצם עוזר לניקודאמוס. בדרך כלל היה לו מבט אחר בעיניים כשהוא דיבר על דברים שהוא עשה למען הרוצח הלבן - מבט אומלל, שאמר בגלוי, אין לי ברירה, אני מצטער. עכשיו לא היה לאמירה הזאת זכר.

"למה אתה רוצה לעזור לנו?" שאל הארי בשקט. "מה כבר תרוויח מזה?"

פרסי הטה את ראשו, הרים גבה. הוא לא טרח לדבר, אבל הבעתו הידידותית הייתה ברורה: אני באמת צריך להסביר לך?

הארי כבר הבין שפרסי לא באמת רוצה בניצחונו של ניקודאמוס, שעל אף מעשיו הוא תומך תמיכה מלאה בקוסמים. ועכשיו הוא נראה שלם עם עצמו. כאילו הוא סוף סוף יכול לבטא את התמיכה הזאת במעשים. כאילו הוא סוף סוף עושה משהו שהוא רוצה לעשות, ולא מוכרח לעשות.

ובכל זאת. 

הארי נשען לאחור, מרגיש קרוע. הוא רצה בשיתוף הפעולה הזה כל כך - חיכה לו מאז הרגע הראשון. אבל…

"איך אני יכול לסמוך עליך?" שאל בשקט.

כי הוא לא יכל, לא באמת. ממתי פרסי פשוט עוזר להארי? הוא לא עשה זאת מעולם. סירב להסגיר אפילו בהבעת פנים פשוטה אף לא רמז קטן. הוא הביע את הרצון שלו לעזור בכל עווית, בכל מילה אכולת אשמה. אבל הוא מעולם לא הוציא את הרצון הזה לפועל, אפילו לא לרגע. כי הוא פחד.

הארי ידע את זה. הוא ידע שפרסי פוחד מניקודאמוס פחד מוות, פחד כמו שהוא לא הרגיש אפילו כלפי קרונוס או גאיה, פחד שהתחרה רק בזיכרונותיו מטרטרוס. פחד ברור כשמש, ששיתק אותו בכל פעם מחדש מלפעול.

אז מה השתנה עכשיו?

פרסי הביט בו בעיניו הירוקות, זוג פנסים בחשיכה, ואמר כמעט בלחישה, "כי אתה מכיר אותי."

וזה היה נכון.

אבל האם זה היה מספיק?

~~~~~~~~~~~

אור ורעש הציפו את חושיו של הארי בעודו יוצא מחשכת הצינוק הדומם אל הכיפה, ולקח לו רגע מסוחרר לעכל את השינוי החד לפני שהצליח להביט סביבו ולהבין מה הוא שומע.

"...עם כל הכבוד, לסרב להצעה כזאת בזמן כזה יכול להיות חסר אחריות, המפקדת."

"להיענות להצעה כזאת בתנאים האלה יהיה חסר אחריות, גברת וויזלי, ותשמרי על הטון שלך."

קולה של מנסן היה כמו קרח לעומת הלבה הרותחת שבעבעה בקולה ג'יני. הארי סגר את הבמה מאחוריו והסתובב אל מקור הקול -

וכמעט נרתע לאחור בהפתעה. לא רק מנסן וג'יני עמדו שם, מקיפות את אחד משולחנות העבודה יחד עם רון, הרמיוני ומקגרגור - אלא גם כל שאר הלבלרים בכיפה. כולם עמדו במעגל רחב סביב ההילאים, כמו קהל שנאסף סביב מופע רחוב, והביטו בויכוח המתלהט באמצעם בעיניים ביקורתיות. אף אחד לא טרח אפילו להעמיד פנים שהוא עובד על החידה.

ידיה של ג'יני היו קפוצות באגרופים. היא נראתה זועמת. "זה לא -"

הרמיוני הניחה את ידה על זרועה של הג'ינג'ית. "המפקדת, בבקשה. פרסי יכול להיות הסיכוי האחרון שלנו. החידה לא מובילה אותנו לשום מקום, ואם לא נפעל -"

"לא מובילה? לא זכור לי שראיתי אותך רק יושבת ועובדת על החידה בכל הכוח, מאז שהיא התגלתה ועד עכשיו, כמו שאחרים מאיתנו עשו," ענתה מנסן בצינה, ידיה שלובות לפניה. סביבה כמה לבלרים קמוטי-מצח הנהנו, כעס צדקני מופיע על פניהם, והארי הבין פתאום מה באמת קורה כאן.

זאת לא הייתה התייעצות מקצועית לגבי הצעד הבא של הצוות. לא מבחינת המפקדת. לא, מבחינתה זאת הייתה מלחמה על דעת הקהל - והיא הייתה בצד המנצח.

הארי לא היה היחיד שהבין את זה - הוא ראה את מקגרגור ממצמץ, את הרמיוני מזדקפת בהפגנתיות, את רון מכווץ את פיו ברוגז, את ג'יני מאדימה כאילו היא הולכת להתפוצץ אם אף אחד לא יתערב ומהר - והארי קפץ קדימה, פורץ אל לב מעגל הלבלרים בריצה.

רון שלח יד לייצב אותו, וג'יני קראה "הארי!" בקול מופתע, והארי הנהן אל שניהם והסתובב מיד אל מנסן - שנעצה בו עיני קרח אטומות.

"אה, פוטר," אמרה בטון לא מתרשם, כאילו הוא סצנה שנואה עליה בסרט שהיא כבר ראתה. הארי הרגיש את שפתיו מתהדקות.

"המפקדת," ענה בקצרה. הוא כבר רצה לסיים את השיחה הזאת. "השימוש בפרסי - זה הרעיון שלי."

היה סיכוי לא מבוטל שהיוזמה הזאת תכניס את כל האחראים עליה לצרות, מעבר לויכוח הבלתי-נמנע עם המפקדת. הארי כבר ידע שהיא מתעבת אותו - אין טעם לערב גם את חבריו בסיבוך הזה.

הם נראו מוכנים למחות על דבריו, אבל היא הגיבה לפני שהם הספיקו. "השימוש בחצוי, האויב שלנו," אמרה בהדגשה, כאילו הארי איכשהו פיספס את זה. עיניה בחנו אותו בביקורתיות. "אולי להציב אותך בתור הסוהר שלו הייתה טעות."

הארי הרגיש מבטים ננעצים בו והכריח את עצמו לחרוק שיניים במקום לחשוף אותן בנהמה. הוא הבין היטב מה היא מנסה לעשות - להציג אותו כלא-כשיר בפני כולם, כמי שדעתו מוטה - והנחישות שלו לא לתת לה להצליח רק התגברה. היא הפכה את זה לאישי.

"או שאולי, זאת הייתה ההצלחה הכי גדולה של המשימה הזאת," ענה, שומר על טון אגבי אך תקיף. הוא לא רצה להראות כאילו הוא תוקף אותה ראש בראש, אבל גם לא כאילו הוא מתכופף בפניה. "אם זכרוני לא מטעה אותי, בזכות הקשר שלי עם פרסי גיליתי מידע שלא היה יכול להימצא בשום דרך אחרת. מידע שהיה קריטי למשימה." מנסן בעצמה נתנה לו קרדיט על זה, בזמן שהקריאה לכולם את סיכום קורות חייו של מרלין, ולהארי לא היו שום נקיפות מצפון לגבי שימוש בקלף הזה נגדה. 

"קשר שיצרת על ידי פתיחת התא של האסיר," אמרה המפקדת בחומרה. "פעולה פזיזה שהציבה אותך ואת כל מי שהיה בסביבתך בסכנה."

"פעולה שבזכותה המשימה הזאת בכלל מתפקדת," התנגד הארי בחדות. "אם הקשר ביני לבין פרסי לא היה קיים לא הייתי רואה את הזכרונות שלו, ולא הייתי מגלה את הלחש שפתר את הצפנים שבספרים. החידה הראשונה והציורים בתחילת כל ספר לא היו נחשפים. לא היינו יכולים בכלל לחפש את האבן עכשיו - במקום זה היינו נאלצים להמשיך לחכות למתקפות, אחת אחרי השנייה, עד שקווי ההגנה שלנו היו מתפוררים באופן סופי וזה היה הסוף."

"וביי-ביי סדר עולמי שלא כולל את ניקודאמוס בתור השליט העליון של האנושות," מלמל רון לצידו.

הארי הרגיש במבטים הנעוצים בו עוברים ממנו אל מנסן, שהמשיכה לעמוד קפואה, עיניה כמו יורות בו חיצים. הוא כמעט חייך בניצחון. שתאכל ממה שהיא בישלה.

אבל היא לא ויתרה. "אתה שוכח להזכיר שהסוף הזה שאתה מדבר עליו היה נגרם על ידי החצויים, האויבים שלנו, שעובדים עבור ניקודאמוס." הארס בקולה היה שקט אך מסוכן. הארי סירב להירתע. "ואתה רוצה להוציא אחד מהם - את העוצמתי והמסוכן ביותר שביניהם, זה שכוחותיו לא נבלמו אף בתוך התא עד ששמנו עליו את השלשלאות השחורות - כדי שהוא ייקח אותנו אל האבן? האבן שבידיים הלא-נכונות יכולה להטות את הכף להפסד מוחלט?"

וזאת - זאת הייתה שאלת מיליון הדולר. זאת הייתה השורה התחתונה.

האם הארי סמך על פרסי עד כדי כך, שהוא היה מוכן לבטוח בכך שהחצוי לא יבחר בניקודאמוס ברגע האמת, בין אם מרצון ובין אם לא? שבסופו של דבר הוא יעמוד לצד הקוסמים, לצד הטובים?

שבסופו של דבר הוא יבחר בהארי?

דממה שררה ברחבי הכיפה.

הארי… לא היה בטוח בתשובה.

מה שהוא כן היה בטוח בו, היה שזה לא רלוונטי. 

ההבנה הדהדה בו בבירור. בסופו של דבר, לא הייתה להם ברירה. אם פרסי איתם או נגדם, הוא עדיין היה הסיכוי היחיד שלהם להתקדם לאנשהו, כי החידה לא אמרה להם כלום וניקו עמד לתקוף בקרוב ולא נשאר להם זמן, לעזאזל. 

זה היה הזמן להמר על כל הקופה.

"כן," אמר הארי, ובקולו היה ביטחון. נחיריה של מנסן התרחבו, סימן לזעם אמיתי, אבל הארי המשיך לפני שהיא יכלה לפתוח את פיה. "אני חושב שכשנוציא את פרסי מהצינוק, הוא צריך להיות תחת השגחה תמידית, עם לפחות עשרה שומרים שמוכנים לנטרל אותו בכל רגע נתון, עם כל סימן לבעיה הכי קטנה. אני חושב שצריך לוודא שהוא תמיד במרחק של לכל-הפחות חמישה מטרים מהאבן, ולא לתת לו לזוז לשום מקום לפני שבודקים את האזור. ואני חושב, מעל לכל זה, שאין לנו ברירה. האבן היא התקווה היחידה שלנו כרגע, והוא היחיד שיכול לקחת אותנו אליה."

השקט שהשתלט על האוויר אחרי דבריו נשא את הד קולו. הארי הביט במפקדת, שהחזירה לו מבט עוין ולא-משוכנע בעליל, ואז הביט על שאר הסובבים אותו - על מקגרגור הקודר, על חבריו בעלי ההבעות הנחושות, על הלבלרים המקיפים אותם - חלקם מביטים בו בריכוז, חלקם מהנהנים לאט - והארי פלט את האוויר שהוא לא שם לב שנאצר בראותיו. 

הוא לא שכנע את המפקדת, אבל זה כבר לא היה משנה.

יד דקה פרצה מתוך קהל הלבלרים, חיוורת אך בולטת מעל ים הראשים. הארי עקב אחריה אל דמות רזה בעלת שיער בלונדיני חלק ועיניי עננים.

"מי שבעד ההצעה של הארי, שיצביע," אמרה לונה בקולה האוורירי, הופכת במילים ספורות את האסיפה כולה מצפייה פאסיבית בניסיון לשנות את דעתה של מפקדת המשימה - להחלטת הרוב-קובע.

והרוב קבע.

הארי ומנסן המשיכו לנעוץ מבטים זה בזו בזמן שעוד ועוד ידיים הונפו באוויר. לא היה צורך לספור אותן כדי לדעת. מנסן נראתה רותחת, בדרכה הקפואה.

אבל היא לא התנגדה, ואפילו לא נזפה בלונה. במקום זה היא הנהנה אל הארי פעם אחת, בחדות, כאילו היא גוזרת את דינו.

"בסדר גמור, פוטר," אמרה בקול צלול, חף מרגשות, שנישא בין כולם בבירור. "אתה תיתן לאסיר לצאת מהתא שלו ולהוביל את הדרך אל האבן, ואתה תדאג לכך שהוא לא יעשה נזק ושהאבן תימצא. אני אערוך את ההכנות הדרושות לכך."

הארי כמעט נשם לרווחה לשמע המילים, אלא שהוא לא היה טיפש. המבט בעיניה של מנסן היה רחוק מסלחני. הוא החזיר לה מבט נחוש ומתח את כתפיו בדריכות - והיא לא אכזבה.

"אבל. אם תקרה תקלה, ולא אכפת לי באיזה סדר גודל, ומשהו ישתבש במשימה שלי בגלל הרעיון שלך - אני אראה בך אחראי לכך. ואתה תישא בתוצאות."

זאת הייתה דרך מנומסת ונעימה להגיד אתה תעוף מהצוות. הארי שמע את המילים בבירור, ועל אף שליבו פספס פעימה - הוא סירב להירתע.

היא רצתה להשתמש בזה כתירוץ להיפטר ממנו? אין בעיה. זאת הייתה זכותה המלאה, אחרי הכל, על אף שהמניעים האישיים שהשפיעו על ההחלטות שלה לא יצרו רושם של מפקדת מוצלחת במיוחד. אבל זאת לא הייתה בעיה של הארי. הוא כבר הפסיק לנסות להבין אותה. 

הדבר היחיד שמעניין אותו, הוא החליט, מעכשיו ועד סוף המשימה - הוא לוודא שהיא תיגמר בצורה הטובה ביותר.

הוא רצה להציל את העולם. ואת פרסי. אפילו מעצמו. 

מעבר לזה - מנסן יכלה לאיים לכלוא אותו בצינוק אם היא רצתה. הוא סיים איתה.

"אני מסכים," הארי אמר, קולו מהדהד בחלל, צלול ובטוח כשל המפקדת.

הוא יכל רק להתפלל שהוא לא עושה טעות.

הפרק הקודם		הפרק הבא