הנשף

אנחנו נכנסים. הדלת פתוחה, להפתעתי. על השולחן מונחת צלחת קטנה ועליה פרוסת עוגה. עוגת שוקולד. אני מתקרבת אליה וממששת אותה.

"מישהו עזב לפני רגע," אני אומרת. "תעשה את זה מהר. תוציא כל מה שאתה יכול מהמקרר. אוכל, מים - הכל."

אני שומעת אקדח נטען. אנחנו מסתובבים לאט לאט, עם ידיים מורמות.

"מי אתם? מישהו שלח אותכם? אלה?" לאיש יש מבטא רוסי כבד.

"מה? - לא, אנחנו מטיילים שהלכו לאיבוד." מסביר לו מאלפוי.

"אמריקאים?"

אנחנו מהנהנים בלית ברירה. סליחה, אני עלמה אנגלייה ובכלל לא מנומסת. מה הוא מצפה שאענה? מה אתם מצפים? לעזאזל, יש לו אקדח!

"איגור אוהב אמריקאים!"

מאלפוי מושך בכתפיו.

"אחים?"

"לא," אני עונה בצחוק קטן.

"בני זוג?"

לא. רוז, תני למאלפוי לענות. אוי, לעזאזל אתך, ג׳ינג׳ית! חתיכת בת זונה, תני למאלפוי לענות! אל תוציאי הגה, שמעת?

"אהה, כן," מה? מה? מה? מה? מה? מה? "היא חברה שלי." הוא נושק ללחי. אני מסמיקה ממבוכה. בא לי למות. או שאני צריכה להגיד, "בא'לי למות, אנשים. יה."

"כן. זה סקורפי שלי," אני מחייכת בלית ברירה. אני נראית כמו טיפשה. 

"איגור גר פה שישה חודשים," אומר האיש המזוקן והשמנמן. למה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי? אה, אולי כי האנגלית שלו לא משהו. "עובד לווינים בשירות הממשלה. מה אתם צריכים?"

"אוכל ומים." אני אומרת. "בבקשה."

 "כמובן, אמריקאים, איך קוראים לכם?"

"אני רייצ׳ל, " אני אומרת.

"ואני לוגן," אומר מאלפוי. צריכים שמות אמריקנים, לא אנגליים ומוזרים.

אנחנו אורזים אוכל ומים ונשארים אצלו קצת. בטח האחרים מחפשים אותנו. אנחנו אוכלים, שותים וצוחקים עם איגור. הוא אדם נהדר - כשהוא לא מחזיק אקדח, כמובן.

הפרק הקודם		הפרק הבא