Rabbit Heart

תודה לכולם על התגובות לכל אורך פירסום הפאנפיק D: היה לי נורא כיף לקרוא אותן והם נתנו לי המון מוטיבציה להמשיך לכתוב. אני ממש שמחה שהכתיבה שלי הצליחה לגעת באנשים, לרתק אותם ולרגש אותם. תודה מיוחדת לכל מי שהשקיע בתגובות הבונות היפות, גם אם הרבה מהן נמחקו במהלך התקלות במערכת.

אז שוב, תודה רבה רבה לכל מי שקרא והגיב ^^

אפילוג

תשע עשרה שנים לאחר מכן

הארי המשיך להביט לכיוון פסי הרכבת גם לאחר שהרכבת והבנים שלו לא נראו יותר. כרגיל, הוא היה שקוע במחשבות ואפילו לא שם לב שסביבו העולם ממשיך להסתובב.

ג'יני הניחה יד על גבו. הוא סב אליה, כלל לא מודע לכך ששוב התנתק מהעולם וחזר אל עולם הזיכרונות שלו.

"אני פשוט אתגעגע אליהם," הוא תירץ.

"גם אני," אמרה ג'יני. לא היה יותר מה להגיד. כהורים, שניהם ידעו שיגיע יום בו יצטרכו לשחרר את ילדיהם לחופשי ולתת להם למצוא את דרכם שלהם בעולם.

"אימא, כמה ימים יש בשנה?" שאלה לילי פתאום, לא מודעת לחילופי המבטים בין הוריה.

"שלוש מאות שישים וחמישה."

"זה אומר שיש לי עוד..." היא אימצה את פנייה הקטנות במחשבה. "שמונה מאות... לא, שבע מאות... שלושים ו... כן – שבע מאות שלושים ימים עד שאני אלך להוגוורטס!"

הארי חייך אליה בעצבות וליטף את שיערה האדום המקסים. היא הייתה ביתם הקטנה והמתוקה, והיו להם רק עוד שבע מאות ושלושים ימים לנצור אותה עד שיצטרכו לתת גם לה ללכת.

"אני לא צריך להיות במשרד עד אחר הצהריים," הוא אמר לג'יני. "חשבתי שנוכל לאכול ארוחת צהריים מוקדמת בעיר."

"זה רעיון מצוין," הסכימה ג'יני, שלאחרונה קראה על בעלה בעיתון יותר משראתה אותו בבית.

חברותיה ונשים אחרות במשפחה לא הבינו כיצד היא מסוגלת להתייחס להיעדרויות האלה בסבלנות כזו. היא הייתה משיבה להן בחיוך ענו ובמשיכת כתפיים. אף אחת מהן לא הכירה את הארי כמוה, לא הכירה את חוסר היכולת שלו לשבת בשלווה בביתו בעוד בחוץ משתולל פושע מסוכן או קוסם אפל זדוני. כמו עם ילדיה, ג'יני ידעה שהיא צריכה לשחרר את בעלה לחופשי על מנת שיוכל להיות מאושר.

עבודתו הגזלנית של בעלה הטרידה אותה פעמים רבות במהלך חיי הנישואין שלהם. פעם או פעמיים אפילו נדרה בליבה הכועס שתדרוש ממנו לבחור בינה לבין תפקידו. אך מאוחר יותר התחרטה על מחשבות אלה ושמחה שלא הביעה אותן בקול. הארי היה גבר טוב, בעל אוהב ואבא מסור; הוא היה הרבה פחות גרוע מרוב הגברים, ובהחלט טוב מרבים נוספים. הידיעה שבעוד היא צופה בילדיהם משחקים בבטחת ביתם, הוא עובד קשה על מנת שהם ושאר ילדי העולם יישארו בטוחים, הספיקה על מנת לגרום לחכות שישוב בכל לילה.

היא שלבה את זרועה בזרועו בעודם פונים אל היציאה מהרציף, עד שלילי נדחקה ביניהם, דורשת את תשומת הלב המלאה של שניהם.

הם עצרו להגיד שלום לטדי, שנראה מרוחק. כשלילי דרשה לדעת האם הוא ובת דודתה מאוהבים, שיערו עטה ללא שליטתו גוון אדום חזק והוא גמגם משהו לא ברור. הוא היה גבר צעיר וגבוה, שאהב, כמו אימו, לעטות צבעי שיער שונים ועזים. הוא הזכיר לג'יני את טונקס במובנים רבים, אך הייתה לו את אותה החזות החכמה והמרגיעה שהזכירה דווקא את אביו.

רון והרמיוני סירבו באכזבה להצעה לצאת לארוחת צהריים. בניגוד להארי, רון היה צריך לחזור לעבודה, והרמיוני תכננה לקחת את הוגו לבקר את הוריה. בליבה, ג'יני לא התאכזבה שהם לא יכולים לבוא; היא רצתה לבלות את שעות הצהריים אך ורק עם בעלה ועם בתה.

הם אכלו במסעדה קטנה קרובה לתחנת הרכבת, שם נהגו לשבת כמעט כל שנה מאז שליוו את ג'יימס בפעם הראשונה. באמצע הארוחה לילי איבדה תיאבון והחלה לשחק עם האוכל שבצלחתה בחוסר חשק. ג'יני חשה שהיא מתגעגעת לאחיה.

"את תראי את ג'יימי ואת אל בחג המולד, מתוקה," היא הבטיחה לה.

"אבל זה עוד המון זמן," טענה לילי בצער.

כמה שהיא טועה, חשבה ג'יני לעצמה. הזמן עובר מהר כל כך...

הם נותרו לשבת גם אחרי שסיימו, ולילי העצובה והמנומנמת מצאה את דרכה אל חיקו של אביה. ענייה הכהות, הגדולות, הביטו באנשים החולפים מחוץ לחלון בלי באמת לראות אותם, נותנת לשיחתם של הוריה לחלוף מעל ראשה.

הארי נישק את שיערה. היא לעולם לא תדע כמה מחווה פשוטה שכזו קשה לביצוע בשבילו – הוא מעולם לא זכה ליחס כזה כילד. אף אחד מילדיהם לא יידע כמה זה משונה ומפחיד בשבילו לאהוב אותם כל כך, לא יידע אילו חיים היו לו לפני שיצאו לעולם – ג'יני בעצמה לא ידעה את כל הפרטים עד אותו היום. בעקבות זיכרונות ישנים וכואבים הוא עדיין היה סובל דחופות מסיוטים ומנדודי שינה, אליהם ילדיו לא היו מודעים בכלל, ורק היא חשה כשהיה מתעורר בחדות בחשכת הלילה לצידה ועוזב אותה להמשיך לישון לבדה, או מביט בה מתוך האפלה עד שלא יכולה הייתה להחזיק את עצמה ערה יותר.

גשם עירוני אפור החל לרדת משמי הסתיו הפניניים, מנקה את עשן המכוניות והסיגריות מהאוויר, מצחצחים את המדרכות השחוקות. הזמן באמת עובר מהר – לפני שתדע, הגשם הזה יהיה שלג, ושני בניה יהיו שוב בבית, קצת שונים וקצת מבוגרים יותר, מלאים בידע חדש ובחוויות.

הגשם באזור הכפרי בו עמד ביתם היה חזק יותר, אך השמיים הנמוכים היו קרועים לרווחה ושמש סתווית זרחה על כל טיפה ועלה, נאבקת להרחיק את האפלוליות עד שיגיע זמנה לרדת  על העולם. לילי הביטה מחוץ לחלון בחיפוש אחר קשת בענן.

הבית היה שקט. אפילו קול צעדיה של לילי הרצה במעלה המדרגות אל חדרה לא יכלו להרחיק את הדממה הריקה שהותירו אחריהם שני הבנים הנרגשים.

ג'יני פשטה את מעילה ופיזרה את שיערה, מאפשרת לו לגלוש על כתפיה בחופשיות. היא הסיטה את ווילון התחרה של המטבח ונתנה הצצה בשער הגינה, כאילו ציפתה למצוא שם מישהו. רק אז הבחינה שהינשוף שלהם הביא דואר כשלא היו בבית, והיו מכתב וחבילה שהיו ממוענים אליה.

המכתב היה מלונה, שבימים אלה חיה עם בעלה ועם שני בניה התיאומים בדרום אפריקה, שם הם חיפשו אחר בעל חיים קסום ואגדי, שמעטים מלבדם האמינו בקיומו. המכתב נכתב על נייר וורוד בדיו ירוקה, והיה מלא התרגשות ודאגה כתמיד. חברתה הטובה שאלה אותה לשלום ילדיה ובעלה ועדכנה אותה בחדשות המצוד. ג'יני חייכה בעודה קוראת, כי מילותיה של לונה רוממו את רוחה בכל מצב, ואז ישבה ליד שולחן המטבח לכתוב מכתב תשובה באורך שני גיליונות קלף.

החבילה הייתה עבה ומרובעת, עטופה נייר עטיפה לבן חלק. הוא לא הסגיר שום פרט על זהות המוען, או כל פרט אחר, גם אחרי שג'יני הפכה אותה בידיה מספר פעמים והקישה עליה בשרביטה.

היא קרעה קרע קטן בעטיפה והציצה פנימה. זה היה ספר מסוגנן למראה. היא הורידה ממנו את העטיפה.

'המראה והמסכה', היה שם הספר, שנחקק באותיות כסופות גדולות על כריכת עור מרשימה. זאת הייתה מהדורה ראשונה ובלעדית של הספר. היא הביטה בעמוד השדרה בחיפוש אחר שם הכותב.

'מאת אורסולה א. לסטריינג'.'

"אני יוצא." היא אפילו לא שמה לב שהארי נכנס למטבח אחרי שהחליף את בגדי היום יום שלו לגלימה ולקח את תיק המסמכים שלו. "כנראה שאני אחזור מאוחר. אל תחכי לי."

היא הנהנה בחוסר ריכוז ואפשרה לו לתת לה נשיקה.

"קרה משהו?" הוא שאל, מבחין מייד בריחוקה.

היא הראתה לו את הספר. הוא דפדף בו קצת, פניו חתומות, והראה לה את העמוד שאחרי עמוד השער. הוא היה ריק מלבד משפט אחד.

'מוקדש לג'ינברה, גיבורה של סיפור אחר.'

"היא בוודאי העריכה אותך אחרי הכל," אמר הארי, שהכיר את הסיפור שלה ושל אורסולה, למרות שהיא מעולם לא הצליחה להסביר לו איך הוא גרם לה להרגיש. אולי כי היא בעצמה עוד לא גילתה זאת.

"כן, כנראה." היא לא ציפתה שאחרי שנים רבות כל כך של שתיקה תשמע שוב מהנערה הזו – לא, מהאישה הזו. בחלומותיה עוד הייתה פוגשת בה לעיתים, ביחד עם כלה יפה ועצובה, שלד שחור ואיש עם חיוך לבן ועניים שחורות. היא הייתה מתעוררת מהחלומות האלה בפחד מוזר שמישהו אורב מחוץ לחלונה, וחשה צורך מיידי לוודא שילדיה בטוחים. אך חיי היום יום שלה תמיד דחקו אותם ממחשבתה ברגע שאור היום היה עולה.

"את בסדר?" שאל הארי.

"כן, בסדר גמור," היא ענתה והחזירה את הספר לעטיפתו.

הוא חייך אליה את חיוכו העקום, האוהב, ונישק את שפתיה. "אני אוהב אותך, ג'ין."

"גם אני אותך," היא השיבה, לרגע שוכחת מהספר, ונישקה אותו בחזרה. "קדימה, לך להציל את העולם."

היא צפתה בו דרך חלון המטבח כשחצה את הגינה, הרוח פורעת את שיערו, עד שיצא מהשער והתעתק. גשם המשיך להכות באדמה במקום בו עמד, וג'יני החליטה שבכל זאת תחכה לו עד שיחזור.

היא לקחה את הספר ואת המכתב של לונה ועלתה לחדרם. את המכתב הניחה במגירה שלה, ביחד עם שאר המכתבים שקיבלה במשך שנים ממנה ומנוויל, ואת הספר הפשיטה מעטיפתו והניחה על ברכיה. לאור מנורת השולחן, שהחליפה את השמש שנעלמה מאחורי ענני הגשם, היא פתחה אותו וקראה:

'כל אדם הוא סיפור. יש שנכתבים ונזכרים לנצח בארכיונים הגבוהים, ויש שאובדים על לשונותיהם של מספרי הסיפורים הפשוטים, שוכבים נשכחים לנצח בקברי ילדים המשתוקקים לסיפור אגדה. כידוע לכל, שודדי קברים הם האנשים הנבזיים והמאושרים ביותר, במיוחד כשהם מצליחים להניח את ידיהם על סיפור שכזה...'

הפרק הקודם