העיניים הן ראי הנפש

In the darkness before the dawn

In the swirling of this storm

When I'm rolling with the punches and hope is gone

Leave a light, a light on

- Midnight, Coldplay

פרק 24 - עיניים מעקצצות

פרסי התעורר בקפיצה. "לא!"

"היי, היי, היי," אמר לידו במהירות קול מהסה. "הכל בסדר, אתה בטוח."

אבל הוא לא היה בטוח - שום דבר לא היה בטוח, לא כל עוד ניקודאמוס בראש שלו - לא כל עוד ניקודאמוס, נקודה - אין לאן לברוח -

הוא לא הצליח לנשום.

ידיים אחזו בכתפיים שלו. "היי, ששש - הכל בסדר, אני מבטיח. תנשום, הארי."

הארי. המילה חישמלה אותו. הוא הכריח את עצמו לפקוח את עיניו, קולט פתאום שהן עצומות - ועם פתיחתן הריאות שלו נפתחו גם הן, מתמלאות באוויר בקלות פתאום, כאילו מה שזה לא היה שחסם אותן רק לפני רגע מעולם לא היה שם. 

ואולי הוא באמת לא היה.

הארי - הארי, לא פרסי, הוא חשב בתדהמה - מיצמץ, דומם לגמרי עכשיו, נשימותיו הופכות שקטות ויציבות, בעוד עיניו התרגלו לתאורה החלשה סביבו. פנים מוכרות החזירו לו מבט מודאג.

"אתה בסדר?" שאל אותו פליקס פלצ'ר, ידיו עדיין אוחזות בכתפיו של הארי, מייצבות את גבו כנגד הקיר עליו נשען.

לקחו להארי כמה רגעים לעכל את סביבתו לפני שהוא יכל לענות. הוא היה בכיפה - בשוליים שלה, צמוד לקיר. החשכה סביבו לא הייתה מוחלטת - אינסופית, בולעת-כל, אין לאן לברוח - לא, היא הייתה אפלה יותר מהתאורה הרגילה של הכיפה אבל לא בהרבה, אור נרות עדין במקום לפידים איתנים. מקגרגור והשרביט שלו דאגו לכך בכל חלקה הדרומי של הכיפה, החלק הרחוק מאזור העבודה, על פי בקשתה של מנסן - הארי זכר את זה, הוא היה שם, לכל הרוחות - 

הוא לחץ את גבו בחוזקה נגד קיר הכיפה מאחוריו, עד שהסימנים הבולטים שעיטרו את הקיר חפרו חזק מספיק בעורו כדי להכאיב, והכריח את עצמו להמשיך לנשום.

"אני - חושב שכן," אמר לבסוף. קולו רעד במקצת. "מה - מה קרה?"

פליקס הרפה את אחיזתו ונשען לאחור, נותן להארי מרחב. "אין לי מושג," ענה בשקט, אחת מגבותיו מתרוממת בשאלה. "עברתי כאן במקרה - סוף סוף השתחררתי מהמשרד ובאתי לעזור עם העבודה, חיפשתי ספרים - ושמעתי אותך בועט וממלמל. עוד קצת והיית מעיר כאן את כולם… שלא לדבר על זה שנראית סובל." הוא נתן בהארי מבט בוחן אך ידידותי. "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שהערתי אותך."

"כן, כמובן," מיהר הארי לענות, נזכר באיחור שהוא מוקף באנשים. הקרוב ביותר מביניהם היה רון, ששכב על מזרן משלו במרחק כמה מטרים משם, גבו מופנה אל הארי, ידו מונחת על צד ראשו כאילו הוא מנסה להגן על אוזנו החשופה מרעשים. הארי פלט קול חלוש, חיקוי כושל של נחרה. "זה לא שזה היה חלום נעים במיוחד," מילמל בחולשה.

פליקס המשיך לבחון אותו, הבעת פניו משדרת רוגע. "אתה רוצה לדבר על זה?"

גרונו של הארי התייבש. "אני…"

המילים גוועו על לשונו. פליקס הביט בו והנהן, כאילו הגיע למסקנה כלשהי, ובתנועה חלקה הוא נעמד והציע להארי את ידו. "בוא, נפסיק להפריע לכל הישנים."

הארי לקח את היד המוצעת, אסיר תודה פתאום שפליקס איכשהו ידע מבלי לשאול שהוא לא מעוניין לנסות לחזור לישון. נראה שלהילאי טוב-המזג, שעיקר תפקידו היה לאייש את משרדה הריק של מנסן במשרד הקסמים ולדאוג לענייני הפוליטיקה והלוגיסטיקה הנוגעים לצוות, היה חוש טבעי לאנשים. הארי אומנם לא הספיק להתראות איתו הרבה לפני שהוא נשאב לתפקיד שלו בכיפה, אבל היה קשה לפספס שלאיש תמיד נח חיוך קליל על השפתיים, והשיחות בנוכחותו תמיד זרמו על מי מנוחות.

מכל חברי הצוות הוותיקים, הארי ראה את פליקס הכי פחות, וחיבב אותו הכי הרבה. הוא באמת שמח לראות אותו עכשיו, על אף שהשמחה הזאת נדחקה לאחורי מוחו כדי לפנות מקום לעניינים דחופים יותר, כגון הרעד שהשתלט עליו והזכיר במידה רבה מידי חרדה.

הם עשו את דרכם בין הגופים הישנים, ואז בין ארונות ספרים, ואז פליקס הוביל את הארי אל מחוץ לבועת הקסם של אזור השינה המאולתר - ורעש ואור הציפו את החושים שלו. סביבם התאורה הייתה חזקה כמו אור יום, על אף שהארי ידע שהשעה הייתה ודאי אחרי חצות, וזמזום הדיבורים של הלבלרים שהסתובבו סביבם היה כמו צליל אחד - אחיד, חסר מילים, לא משתנה. ההמולה הפתאומית הייתה מטלטלת, אבל גם מנחמת - מנוגדת לחלום. 

פליקס חייך אליו. "מה אתה חושב, הייתה התקדמות בעבודה מאז שהלכת לישון?" 

"הו, כן," ענה הארי חלושות. הוא לא חשב שישן יותר משעתיים - עיניו המעקצצות בעייפות הבטיחו לו זאת - אבל הזמן הזה הספיק לכל האזור הצפוני של הכיפה, שהוקדש אך ורק לעבודה על חיבור הספרים ויצירת התמונה שתוביל אל האבן, להפוך ממשטח עבודה שהורכב מעשרות שולחנות במרכז וארונות ספרים שנדחקו הצידה - לחלל ריק ענקי שכל השולחנות נעלמו ממנו וארונות הספרים נדחקו הצידה עוד יותר. קבוצות הספרים השונות שחוברו יחד בהצלחה ונחו על הרצפה עכשיו נראו גדולות בהרבה ממה שיכלו השולחנות להכיל. הלבלברים הסתובבו סביבן, רוכנים וקמים ללא הרף כדי לבדוק עוד ספר ולנסות עוד חתיכה מהפאזל, מידי פעם מזדקפים עם מבט של ניצחון וללא ספר בידם.

הפאזל הלך והושלם, לאט אבל בטוח.

פליקס שלח אליו מבט מעודד. "קדימה, כדאי שנצטרף -"

"הנה," קטע אותו הארי, מצביע על אזור אחד של משטח העבודה הענקי שכמעט הצליח להעלות על פניו חיוך. שתי בנות צעירות יותר מרוב הלבלרים ישבו שם, בין קבוצת ספרים שכבר חוברה יחד על הרצפה לבין ערימת ספרים ענקית, ונראה שעברו על האחרונה בשיטתיות. הן באו עם מקגרגור מוקדם יותר, לפני שהארי ורון והרמיוני המותשים פרשו לישון, אבל הארי עדיין חש מופתע לראות את השתיים. הוא התגעגע.

"אה, כמובן," חייך פליקס בעודו מתחיל ללכת בכיוונן. "חברת הצוות האבודה שלנו. שמחתי לשמוע שהיא חזרה."

הארי העיף בו מבט מופתע. "ידעת על ג'יני?"

"אני אומנם לא נמצא כאן, אבל אני דואג להישאר מעודכן בכל מה שנוגע לצוות." הוא נראה משועשע, אבל משהו בחיוכו הפך חד פתאום. כמעט… מריר.

כמובן, הארי קלט באיחור; וורן. הוא הרגיש כמו אידיוט. חבר הצוות המבוגר פרח ממוחו לגמרי, לאור הגילויים האחרונים של היום - והחרדות של הלילה - ואשמה ניצתה בחזהו. למה הוא כל כך מרוכז בעצמו?

"מה שלום וורן, באמת?" שאל ברכות. פליקס נענע בראשו.

"הוא עדיין בתרדמת בסיינט מנגו, אבל מצבו יציב. הראש שלו נפגע קל, אז כנראה שיעברו כמה ימים עד שהוא יתעורר. לגבי הרגליים -" הוא עצר, כחכח בגרונו. "הוא יזדקק לכיסא גלגלים. במקרה הטוב."

הארי עיווה את פניו. הוא שמח לשמוע שוורן יהיה בסדר, באופן יחסי, אבל זה עדיין היה רע מאוד. והחלק הכי גרוע היה שוורן היה רק אחד - אחד מתוך כמעט עשרים נפגעים; וזה רק מהסופה של ג'ייסון. הארי עוד לא שמע על אף אחד שאיבד את חייו בגלל אחת ההתקפות, אבל הוא פחד שזה רק עניין של זמן.

"אני מצטער," אמר הארי בשקט.

פליקס נאנח חרישית. מקרוב הארי יכל לראות את השקיות השחורות מתחת לעיניו. "גם אני."

"אתה לא עייף?" שאל הארי בהיסוס. "השעה מאוחרת. אולי כדאי שתנצל את אזור השינה." הוא רצה לעזור להילאי, שנראה מותש ומדוכא לפתע.

אבל פליקס נענע בראשו שוב, חיוך קל נמתח על שפתיו. "אני מעריך את הדאגה, אבל אני לא מסוגל לישון עכשיו. אני חושב שאתה מבין למה אני מתכוון."

הו, הוא לא ידע עד כמה. הארי לא יכל אפילו לדמיין את עצמו עוצם את עיניו שוב, נשאב לחלום הבלהות הזה פעם נוספת -

"פוטר," אמר קול חד. הארי הסתובב בהפתעה ומצא את עצמו מביט בעיניה הכחולות-כקרח של מנסן. "מה אתה עושה ער?"

"המפקדת?" המילה בקעה מפיו בטון של שאלה מבלי שהוא התכוון לכך. "בדיוק התכוונתי לחזור לעבוד -"

"היית אמור לישון," היא קטעה את דבריו, קולה חסר סבלנות, פניה אטומים. 

הארי קימט את מצחו. "ישנתי," ענה לאחר השתהות קלה, מנסה להבין את פשר חוסר שביעות הרצון שלה - ללא הצלחה. היא כבר הדגישה, יותר מפעם אחת, שהיא רוצה את האבן כמה שיותר מהר ושהיא רוצה כמה שיותר כוח עבודה שיהיה מרוכז בחיבור הספרים. לעזאזל, המבט שהיא נעצה בהארי וחבריו כשהם החליטו שהם יהיו יותר יעילים אחרי כמה שעות של מנוחה באזור השינה - אזור שהיא עצמה דאגה שיהיה קיים, לנוחיות השומרים והלבלרים שהרגישו שאירועי היום התישו אותם עד לרמה שביצועיהם נפגעו - היה מלא בכזאת מורת רוח שהארי כמעט החליט לוותר על שעות השינה שהוא כה הזדקק להן, רק כדי להוכיח לה שהוא מסוגל. ועכשיו היא הייתה מאוכזבת שהוא ער?

"חלמת, אם כך," אמרה המפקדת בקול קפוא. 

הארי הרגיש קור מתפשט בחזהו.

"כן," השיב בזהירות. הוא החל לגשש אחר דרך לסיים את השיחה הזאת כמה שיותר מהר. "אבל -"

"על מה?" 

"המפקדת -"

"מה היה בחלום שלך, פוטר?"

הקול שלה היה נטול כל רגש, כולה ריקה מהבעה כרגיל - אבל בעיניה התכולות היה משהו שונה. ניצוץ חבוי, רמז למשהו אחר. משהו רע. הארי איבד לגמרי את מעט האחיזה שעוד הייתה לו במצב.

"המפקדת, אם יורשה לי," התערב לפתע פליקס, קולו רך. הארי כמעט שכח שהוא שם. "אני הוא זה שהעיר את הארי, ונראה לי ש -"

"אל תתערב בעדו, פליקס," קטעה אותו מנסן בחדות. "אני מחכה לתשובה, פוטר. אתה מעכב אותי."

הארי נשם עמוק, מנסה להשתיק את חוסר האונים שגאה בו. "זה בדיוק העניין, המפקדת," ענה בהיסוס. "אין לי תשובה. אני לא יודע על מה חלמתי."

היא בחנה אותו בדממה למשך רגע דומם, עיניה מכווצות מעט. הארי השתדל לזקוף את כתפיו, שהחלו לכאוב מרוב מתח. לבסוף המפקדת הטתה את ראשה במילימטר. 

"אתה משקר לי?"

עיניו של הארי נפערו. "לא!" הוא כמעט צעק. "לא, ברור שלא - אני באמת לא יודע על מה חלמתי, כאילו שכחתי ברגע שהתעוררתי. הייתי בטוח שאני פרסי בשניות הראשונות, אז אולי זה היה חלום שלו - אולי הוא בעצמו שכח אותו מיד אחר כך. אני רק -" הארי עצר, בלע רוק. "אני רק יודע שזה היה משהו נוראי. יותר מנוראי."

התחושה שאיתה הוא התעורר הייתה כאילו מישהו פרש את המוח שלו על שולחן עבודה וחיטט בו עם אזמלים. הארי עדיין נאבק לשכנע את עצמו, לשווא, שהיא התפוגגה. הוא רצה להפסיק לחשוב, במיוחד על זה.

לרוע המזל, מנסן לא נראתה כאילו היא הולכת לשחרר אותו בכזאת קלות. המבט שהיא נעצה בו היה לא מתרשם בעליל, כאילו הרעד הקל שהשתלט על קולו במילים האחרונות היה הצגה שהוא התאמץ להפיק כדי לזעזע אותה.

"מה שמחזיר אותנו לשאלה הראשונה שלי," אמרה בקרירות. "למה אתה ער?"

הארי מצמץ, מתקשה להגיב לפתע. נראה שהעייפות הקיצונית גבתה את מחירה. פיו לא נפתח מהר מספיק, ומנסן המשיכה - "אתה זה שהתעקש שהזכרונות של ג'קסון חשובים - או שהתחרטת?"

"לא יכולתי," הצליח לענות, מבין באיחור שהייתה זאת עוקצנות שהשתחלה לקולה. עוקצנות. המסכה האטומה של המפקדת החלה סוף סוף להיסדק - ומה שנגלה מאחוריה היה מכוער. חוסר האונים שגאה בהארי הפך בפתאומיות לכעס. "אני לא חוזר לישון," הכריז, גבו מתיישר מעצמו, קולו הופך קר גם הוא. הוא ידע לשחק את המשחק הזה.

שפתיה של מנסן התעקלו כלפי מטה. "אז היחיד שיכול להרשות לעצמו לישון, כי זה יהיה אפילו יותר יעיל מעבודה על האבן, מפחד מידי לעשות את זה."

"אני לא יכול לישון," חזר הארי בזעם. "זה עבודה על הספרים או כלום." תבחרי.

"תנמיך את הטון," היא הצליפה בחדות. "אתה לא עושה לאף אחד טובה, פוטר - אתה חלק מהצוות הזה. אתה זה שהתחייב שהוא מוכן לעבודה הזאת. או שהתכוונת לזה רק כשזה נוח לך?"

ידיו רעדו. הארי קימץ אותן לאגרופים. הוא רצה לצרוח עליה.

אבל הוא עצר, והכריח את עצמו לנשום עמוק. ולנשוף לאט. ולהישאר בשקט למשך כמה שניות מתוחות, עד שהוא יצליח להשתלט על השריפה שהשתוללה בתוכו.

הוא לא יאבד את זה בגללה. הוא לא יתן לה את התענוג, או את הסיבה להעיף אותו מהצוות.

"מה את רוצה ממני," הוא שאל לבסוף, בשקט, בלי לנסח את זה כשאלה. מנסן הרימה גבה בהירה על פנים חיוורות, עיניה הצוננות בולטות על רקע השקים השחורים שתחתיהן.

"אני רוצה להצליח במשימה הזאת. אני רוצה צוות שאני יכולה לסמוך עליו."

אז לשם הכל חוזר, בסופו של דבר.

"אני יודע שאת לא אוהבת את זה שאני כאן," ניסה הארי, תסכולו גובר.

"העבודה הזאת לא קשורה לאהבה, פוטר," היא אמרה בקרירות, עיניה הבהירות נעוצות בו כמו חיצי לייזר שמסמרו אותו למקומו. "אין פה עניין אישי. אני לא מבינה למה המשרד בחר לצרף לצוות שלי חבורת טירונים שאפילו לא למדו באקדמיה, במיוחד לא כשהתיק כזה משמעותי. הסיכויים שאתם תגרמו לאיזו תקלה מסוכנת עולים ככל שעובר הזמן וזה עוד לא קורה."

המילים הבוטות שלה פגעו בו בדרכים שהוא כלל לא ידע להסביר. הייתה בעיניים שלה איבה שסתרה את דבריה על כך שאין כאן עניין אישי.

עכשיו זה היה ברור מעל כל צל של ספק - המפקדת שלו תיעבה אותו, באמת ובתמים. הארי חשב שהוא כבר יודע את זה, לכן הופתע עד כמה המחשבה צורבת.

"מה את רוצה ממני?" שאל שוב, הפעם במרירות. הוא כבר ידע את התשובה: שום דבר. היא כבר ויתרה עליו מזמן.

"לך לישון," היה כל שהיא אמרה, פניה וקולה אטומים שוב. הארי התאפק לא לגחך.

"לא," ענה בפשטות. היא הייתה המפקדת שלו, והוא היה מחויב להקשיב לה - אבל גם היא הייתה מחויבת לו. היא לא הסתירה את זה שהיא לא כיבדה את הצד שלה בהסכם; למה שהוא יתאמץ?

והיא ודאי ידעה את זה, כי היא לא המשיכה להיאבק בו - רק נעצה בו את עיניה בקור שחדר את עצמותיו. אבל הארי סירב לסגת במילימטר. 

הוא הרשה לעצמו לשחרר את האוויר האצור בריאותיו רק אחרי שהיא הסתובבה על עקביה והלכה משם ללא מילה נוספת. ברכיו כמעט קרסו תחתיו, חלשות פתאום.

"אתה בסדר?" שאל קול רך, והארי כמעט קפץ במקומו. הפעם הוא באמת שכח שפליקס היה שם.

"אני - מרגיש מסוחרר קצת," ענה בצרידות. גרונו הרגיש מחוספס.

"בוא," אמר פליקס, אוחז בעדינות בכתפו של הארי. "כדאי שתשב."

הם המשיכו בדרך שבה צעדו קודם, אל עבר המקום בו ג'יני ולונה עבדו על התאמת הספרים. הארי גילה להפתעתו שהם היו קרובים אל השתיים יותר משזכר, ושהמבטים של שתיהן היו ממוקדים בו. 

ג'יני נעמדה לפני שהוא הספיק להתיישב והציעה לו את ידה. "הנה, תן לי," אמרה, קולה הרך עומד בניגוד להבעת פניה הנוקשה. היא נראתה כועסת.

"תודה," מילמל הארי בעוד היא לקחה אותו מפליקס וסייעה לו להתיישב. הוא עדיין הרגיש חלש, מבטו לא-מפוקס.

ג'יני הנהנה פעם אחת, בנחישות, והתיישבה לידו. כל גופה שידר מתח אצור.

הארי העביר את מבטו ממנה אל לונה, שהשיבה לו מבט עצוב משהו. "שמעתן הכל, אה?"

"אנחנו וכל מי שנמצא ברדיוס של עשרה מטרים מכאן," הודיעה לו לונה, לא ללא חמלה.

"רציתי להתערב, אבל לונה הכריחה אותי לשתוק," מלמלה ג'יני. הארי הינהן אל בהירת השיער - כמעט בהיר כמו של מנסן - בהכרת תודה עייפה, והיא החזירה לו מצמוץ באישור.

"אתן לא עייפות, שתיכן?" הוא תהה, ממצמץ גם הוא בכבדות.

"אנחנו לא נלחמנו בטורנדו היום," רתחה ג'יני, כתפיה נמתחות כמו חתול סומר. "מי היא חושבת שהיא?"

"המפקדת של המבצע הזה," אמר פליקס בשקט בעודו מתיישב ליד חבורתם הקטנה. ג'יני העבירה את מבטה הרושף אליו והוא הרים את ידיו במחוות פיוס. "אני לא מסכים עם דעתה או עם הדרך שבה היא הביעה אותה, אבל היא עדיין המפקדת. הפגנת כבוד בסיסי כלפיה זה חובה ולא זכות."

"אפילו כשהיא לא מחזירה את המחווה," אמר הארי במרירות.

פליקס העביר את מבטו השקול אליו, עיניו החומות מרגיעות בשלוותן. "אתן לך עצה, הארי: תמיד תשתדל לעשות את המוטל עליך בצורה הטובה ביותר. גם כשאחרים סביבך לא." קולו הפך נוזף בחלק האחרון, ואז הוא נאנח. "אבל אין זה מתפקידנו לשפוט. היא עומדת בלחצים שאין לכם מושג לגביהם, תאמינו לי. סביר להניח שגם את הלילה הקודם היא העבירה ללא שינה. דברים כאלה גובים מחיר לפעמים."

"אתה מתרץ את ההתנהגות שלה," התנגדה ג'יני בהחלטיות. "יש דברים שלא עושים."

"ואת גוזרת את דינה בלי לשמוע את הצד שלה," טען פליקס לעומתה, אך קולו היה קל, נטול האשמה. "בסופו של דבר מה שחשוב הוא שהיא תהיה האדם הנכון להוביל את הצוות הזה, ואת המשימה הזאת. ובזה אני בטוח, ללא ספק."

ג'יני נשפה במורת רוח, אבל הארי לא הרגיש דבר מלבד עייפות. ההתעסקות בנושא הזה הייתה חסרת טעם. זה היה טיפשי, לחשוב שהוא יצליח להרשים את מפקדת הקרח, לקחת את הזלזול שלה כדלק לרצון שבער בו להוכיח לה אחרת. עכשיו הוא סוף סוף הבין שהמאמצים שלו מיותרים. אז הוא יפסיק. הוא יוותר עליה כמו שהיא ויתרה עליו. 

לונה הביטה בו בעיניה הגדולות, צבען דומה לצבע עיניה של מנסן אבל מזכיר יותר עננים מאשר קרח. לונה כולה נראתה כמו גרסה רכה יותר של המפקדת הזוויתית, מה שהיה משעשע, כי הארי לא הצליח להעלות בדעתו שני אנשים שונים יותר באופיים.

"אתה באמת לא זוכר שום דבר, מהחלום?" שאלה אותו בשקט.

הארי נענע בראשו. "באמת שלא."

החלום הזה היה קצת כמו בקומיקסים לילדים, בהם משתמשים בסימנים כמו $%#!!?& במקום קללות. הארי ידע שזה היה נוראי, אבל לא היה לו מושג מה זה בדיוק היה.

זה לא מנע ממנו לפחד.

הדבר האחרון שהוא ידע שעבר על פרסי, לפני החור השחור שהיה החלום האחרון, היה ההגעה אל כלאו של ניקודאמוס, שם מעורב-הדם גרם לפרסי לגעת במעיין הזוהר שהיה כלאו. ואז פרסי התעלף. מה בדיוק קרה אחר כך, שגרם להארי להרגיש כאילו מישהו שותה את הנשמה שלו עם קשית?

"טוב," אמרה ג'יני, קולה בטוח ומנחם, "אולי זה עדיף ככה. מי יודע אלו זוועות נחסכו ממך. ולפחות עכשיו שאתה ער אנחנו יכולים לבלות קצת זמן ביחד בלי שרון ינעץ בנו מבטים כל הזמן."

הארי חייך. הוא הודה בליבו למקגרגור, שוב, על שהביא מהוגוורטס לא רק את לונה אלא גם את ג'יני. עברו רק שלושה ימים מאז שהיא עזבה, אבל זה הרגיש כמו נצח.

"וכדאי שנמשיך בעבודה," הזכיר להם פליקס, לוקח לידיו ספר אקראי שנח לידו. שלושתם עשו כמוהו.

הם ישבו שם, משווים ביניהם ספרים ועובדים בנחישות ובקצב קבוע, במשך פרק זמן לא ידוע. קבוצת הספרים לידם הלכה וגדלה, נפרשת על פני רוחב שלא היה מבייש חדר שינה גדול, ספר אחרי ספר מצטרפים אליה ומגדילים את עננת העשן של לחש התרגום שריחפה מעליה. מתחתיה ניתן היה לראות מריחות דיו אחידות שהרכיבו ציור אחד ענק, שעל אף גודלו היה זה ברור שכל טיפת דיו שהושקעה בו חושבה היטב, כולו מלא פרטים קטנים שדוקדקו עד הפסיק האחרון. ועדיין, היה קשה לנחש מה בדיוק הציור השלם עמד להראות. הארי ידע בוודאות רק שהוא יהיה מרשים.

החום ששרר בכיפה והעבודה התבניתית על הספרים היו מייצבים, מרגיעים. הארי ידע שהטראומה שהוא חווה בניסיון האחרון שלו לישון לא תאפשר לו להירדם גם אם הוא ינסה - אבל זה לא מנע ממנו להרגיש מנומנם.

הוא חשב שהוא מרגיש את הלסת שלו פוקעת כשתקף אותו פיהוק ענקי. ג'יני נעצה בו מבט בשעשוע.

"יש לי שיקוי עירנות מצוין בשבילך."

הוא הרים אליה את מבטו, עיניו מתרחבות בתקווה. "כן?"

היא חייכה אליו, עיניה נוצצות. "הוא נקרא קפה."

הארי גנח, שומט את ראשו שוב. הספר שבידיו סירב להתחבר עם אף אחד מהספרים שהוא חשב שמתאימים לו, למרות נסיונותיו הנחושים לשכנע אותו. לידו ג'יני ציחקקה.

"תתעודד, ישנוני. אני הולכת להכין לנו כוסות בעמדה שמקגרגור ארגן. עוד מישהו רוצה?"

היא קמה ממקומה בצעד קליל, כאילו התשישות שריחפה באוויר לא חלה עליה, והארי שיפשף את עיניו והביט אחריה במבט מצועף. "אולי כדאי שנעשה הפסקה," מילמל בטשטוש.

"ככל שנעבוד מהר יותר, נסיים מהר יותר," הזכיר לו פליקס בקלילות שסתרה את העייפות שצבעה את פניו. 

הארי הזעיף את מבטו אל הספר העקשן שנח בחיקו. "החצויים ימשיכו לתקוף בכל מקרה."

"הבנתי מהדוח על ג'ייסון שנשארו רק עוד שניים. וחוץ מזה, אם נצליח למצוא את האבן, זה הסוף," ענה ההילאי. הארי קימט את מצחו לשמע הביטחון בקולו. "איך אתה כל כך בטוח? זה שנמצא אותה לא אומר שנדע איך להשתמש בה."

פליקס הרים אליו גבה. "אנחנו לא צריכים לדעת להשתמש בה כדי לקחת אותה מכאן."

"לקחת אותה…?" חזר הארי, מבולבל. הראש שלו הרגיש כאילו הוא מלא בצמר גפן.

"להעביר אותה. למקום אחר. החצויים יכולים להמשיך לתקוף את הכיפה אם הם רוצים - כל עוד האבן לא כאן זה לא משנה."

לונה הרימה את עיניה מהספר שבידיה למספיק זמן כדי להכריז בהחלטיות, "אסור לנטוש את הספרים," ומיד נבלעה בחזרה בעבודתה.

הארי מצמץ. התוכנית הזאת נשמעה… פשוטה להפליא. וקלה לביצוע. קלה מידי, למען האמת. הארי מצא את עצמו מתקשה להאמין שזה יהיה כל כך פשוט, לא אחרי הסיבוך המתמשך שהמשימה הזאת הייתה עד עכשיו. 

אבל לא הייתה לו טענת-נגד הגיונית, או את הכוח לנסות לחשוב על אחת, אז הוא רק אמר, "אה," שנשמע טיפשי אפילו לאוזניו העייפות, וחזר לנעוץ מבטים מאיימים בספר שלו בזמן שהוא מנסה להתאים אותו לספרים אחרים. 

הוא התעורר מהבהייה הריקנית שלא שם לב שנשאב אליה כשכוס קפה מקרטון הופיעה מול פניו. הוא עקב אחרי היד שאחזה בה עד שהגיע לפניה של ג'יני, שהחזירה לו מבט מודאג.

"הארי, אתה נראה זוועה. אולי כדאי שתעשה הפסקה."

הוא הזדעף. "זה מה שאני אמרתי."

רעש חזק הבהיל אותו. הארי הרים את ראשו ואיתר בעיניו חבורה של לבלרים תשושים-למראה שגררו ארונות ספרים על רצפת הכיפה כדי לפנות עוד כמה מטרים של מרחב לספרים הפרושים על הרצפה. בקושי היה לאן להזיז את הארונות.

"אולי כדאי שהם יוציאו אותם החוצה," הרהר הארי בערפול.

ג'יני נענעה בראשה. "גם זה לא יספיק. אני לא יודעת מה נעשה. עוד מעט יגמר המקום על הרצפה ונצטרך להמשיך אל הקירות."

הארי הזדקף בפתאומיות. הקירות.

כאב. כאב שעזר לו לנשום.

"כן," הוא מילמל. "כן, הקירות. את צודקת."

ג'יני השפילה אליו את עיניה. "הארי?"

הוא הרים את ידו אל גבו, משפשף מתחת לחולצה, את העור שכבר מזמן שכח את הסימנים שחרצו בו וכמעט פצעו אותו. אבל הארי זכר.

"זה אשר יקיף עצמו בידיעותיי," שינן בעודו קם על רגליו, מרוכז על אף תחושת הריחוף שהשתלטה על איבריו. "זה אשר יקיף."

"לאן אתה הולך? הארי? היי, מה עם הקפה שלך!"

להקיף. כיפה. להקיף.

הוא מצא את עצמו עומד בשולי הכיפה, מול הקיר שלה. וזה היה מוזר, כי הוא לא זכר שהוא הלך לשם. אבל רגע, הקיר של הכיפה. זה היה קיר אחד, עגול כמובן, שהלך והתקרב לאמצע הכיפה ככל שהארי מתח את צווארו לאחור והביט מעלה. הקיר של הכיפה היה גם התקרה שלה. נכון. הוא היה הכיפה עצמה.

הארי הביט מולו שוב והרים את ידו, מניח את אצבעותיו הפרושות על קיר האבן שהיה הכיפה עצמה. סימנים קטנים ודקים בלטו כנגד עורו. אותם סימנים שהוא לחץ אל גבו כשהוא התעורר עד שהכאב הפך חזק יותר מהפחד. סימנים שהיה קשה לשים לב אליהם במבט, מרוב שהיו דקים, אבל כשהארי עקב אחריהם באצבעותיו הוא גילה שהם יוצרים תבנית של מלבנים, שככל הנראה התפרשה לכל רוחב הקיר שהיה הכיפה. מלבנים שהיו בערך בגודל של הספרים.

הוא הלך בחזרה אל ג'יני ולונה ופליקס, והפעם הוא התרכז בדרך כדי לוודא שהרגליים שלו פועלות, אז הוא לא פיספס אותה. הוא הרים את מבטו אל ג'יני כשהוא הגיע, והיא החזירה לו מבט בגבות מורמות, ציפייה ופליאה על פניה.

"צדקת," הוא אמר לה בקדרות. "צריך להמשיך אל הקיר. וזה לא קירות, זה קיר."

"מה?"

"הקיר הוא המפתח," הסביר הארי בסבלנות. "מרלין אמר 'זה אשר יקיף את עצמו בידיעותיי'. יקיף. הבנת? הכיפה מקיפה אותנו. אין מקום על הרצפה. הספרים צריכים להיות על התקרה."

ג'יני בהתה בו. וגם לונה ופליקס. הארי העביר עליהם את מבטו, מחכה שהם יהנהנו או יתחילו להעביר ספרים לקיר, אבל נראה שהם נתקעו. אולי הוא צריך להסביר שוב? אולי הם היו עייפים מכדי להבין?

הוא פתח פיו לחזור על דבריו, אבל ג'יני הקדימה אותו, מצמידה אל שפתיו את כוס הקפה. הוא סגר את פיו על הקרטון.

"תשתה את זה," קבעה ג'יני בהחלטיות, "ואל תדבר עד שתסיים. ותשב בינתיים. אני הולכת לקרוא למנסן."

הארי קימט את מצחו. הוא לא חשב שהוא יצליח לקום שוב אם הוא יתיישב. הוא רצה להגיד את זה לג'יני, אבל הוא לא הספיק, כי עד שהוא העביר את הכוס לידיו ופתח את פיו לדבר ג'יני כבר משכה אותו מטה בעצמה וציוותה עליו להישאר "ממש כאן, הארי, אם תזוז אני אדע," לפני שהיא התרחקה משם בריצה.

היה לקפה טעם של קרטון.

~~~~~~~~~~~

השמש עמדה לעלות.

הארי ידע את זה כי השמיים היו בצבע אפור-ורדרד שהלך והפך כתום לכל אורך קו האופק המזרחי. ואת זה, הארי ידע כי הוא עמד מחוץ לכיפה ובהה בשמיים, משמש מתלה אנושי לחבריו בזמן שזוג הישנים-למחצה ציחצחו את שיניהם.

הרמיוני ירקה מי-קצף לבנים על האדמה והתקרבה אל הארי, לוקחת מזרועו את המגבת שהייתה תלויה עליו. "אני לא מאמינה שפספסנו את כל העבודה על הספרים," אמרה באכזבה בעודה מוחה את פיה.

"למי אכפת," גרגר רון דרך פה מלא מים, ואז להתכופף לירוק גם הוא. "העיקר שלא התעוררנו מאוחר מידי. אני חייב לדעת איך האבן הזאת נראית."

"אם לא תמהרו אתם תפספסו את זה!" נשמע קולה של ג'יני מכיוון הכניסה לכיפה, גבוה מהתרגשות. כשהארי הסתובב להביט בה הוא הספיק לראות רק את גבה המתרחק לפני שהיא נעלמה פנימה. הוא בהה בדלתות הכפולות שנסגרו מאחוריה ומצמץ כשמבטו הפך מטושטש.

"הארי, אתה בא?" קראה אליו הרמיוני. הוא קלט שהיא ורון כבר החלו ללכת בחזרה אל הכיפה וניער את עצמו, ממהר לעקוב.

נראה שהקסם של הרמיוני עדיין לא החל להשפיע. כשהארי בא להעיר אותה ואת רון היא העיפה בו מבט אחד ומיד שלפה את שרביטה; זה כנראה היה משעשע אם זה לא היה עצוב. היא הבטיחה שזה לחש עירנות מצוין, חזק יותר מכל כוסות הקפה שהארי שתה גם יחד (והיו הרבה כאלה). הארי קיווה שהיא יודעת על מה היא מדברת. משהו בתשישות המוחלטת שאחזה בו היה מטשטש, מעבר לקושי הפיזי לתפקד; הארי הרגיש חסר תחושה, כאילו מישהו ניתק את כבל הרגשות שלו מהשקע. כמובן, לא היה לו אכפת מזה במיוחד, מה שרק הוכיח לו שזה נכון.

הוא וחבריו עשו את דרכם אל המבנה העגול שכמו הזדקר מאדמת היער המישורית. בפנים רחשה המולת התרגשות תשושה; אינספור לבלרים שהתנודדו זה לעבר זה מרוב עייפות הביטו סביבם בעיניים פעורות בעודם מתאספים סביב מרכז הכיפה - הבמה. עליה עמדה המפקדת, ספר בודד בידה ומבט קודר על פניה.

הארי חשב שאם מישהו בכיפה היה עייף כמוהו, הייתה זאת מנסן. עייף עד לשד העצמות, עייף כל כך ששום דבר לא היה צפוי אבל כלום לא היה מפתיע, עייף כל כך שטעם של אפר נדבק ללשונו לא משנה כמה חזק הוא קירצף אותה עם מברשת השיניים, עייף כל כך ששום דבר לא היה משנה. עייף כל כך שהוא היה יכול לצעוד הישר אליה, לירוק לה על הנעליים, וזה לא היה מזיז לאף אחד משניהם.

הוא התחיל להבין את ההתנהגות שלה מקודם. ההבנה הזאת גרמה לו להחליט שכל רעיון היריקה מיותר והמאמץ שידרש כדי לצעוד עד אליה לא שווה את זה. שניהם כבר הבינו.

מנסן כיוונה את שרביטה לגרונה, וכשהיא פתחה את פיה, קולה התפשט באוויר כמו מחלה. 

"ברכותיי. מלאכת חיבור הספרים כמעט הושלמה. נשאר עוד ספר אחד, הספר הזה שאני מחזיקה, כדי להשלים את הציור שמרלין השאיר לנו."

הארי הביט מעלה, מאזין רק בחצי אוזן. על קיר הכיפה כולו, מקו החיבור עם הרצפה עד נקודת האמצע שהתנוססה מעל מנסן, היו פרושים כל ארבעת-אלפים וחמש-מאות ספרי הכיפה, כולם צמודים למקומם בניגוד מוחלט לכוח המשיכה, ללא דבק פיזי או קסום שידאג לכך. הם פשוט סירבו להשתחרר מקיר האבן ברגע שהונחו במקומם הנכון, לא משנה כמה נסיונות - פיזיים או קסומים - לשחרר אותם נעשו. הארי ידע כי הוא ניסה. 

הציור שנוצר היה ברור עכשיו, על אף חתיכת הפאזל החסרה שנחה בידה של מנסן. העשן של לחש התרגום הוסר זה מכבר על ידי הלבלרים ותחתיו נחשפו פנים ענקיות שנמתחו לכל אורך התקרה, כה גדולות שהיה בלתי אפשרי להכיל אותן במבט אחד בשלמותן, מקיפות את הכיפה באיום כאילו מוכנות לבלוע אותה ואת כל תוכנה. האף נח בדיוק באמצע, בנקודה הגבוהה ביותר בכיפה, והפנים סביבו היו סימטריות לחלוטין. הן יכלו להיות של אישה או גבר, של זקן או תינוק, כועסות או שמחות - היה בלתי אפשרי לדעת. אלה היו פשוט פנים, במובן המופשט ביותר של המילה, מושלמות ועל-אנושיות וחסרות אופי. ובכל זאת, היה זה ציור כה עמוס בפרטים שהיה קשה להביט בו, כה עדין ומסובך שהוא בוודאי לא היה מבייש צייר מפורסם. הארי לא ידע איך מרלין הצליח ליצור ציור כה מדויק ומפורט, וכה לא-אישי, באותו זמן. זה היה הפרדוקס המוחשי ביותר שהוא אי פעם פגש.

התמונה כולה, והמחשבה האחרונה בפרט, דגדגו את אחורי מוחו בעדינות. הארי הטה את ראשו בהפתעה כשזיכרון מעורפל צף במוחו, של מגע דפים פריכים תחת אצבעותיו, של פליאה על מראה העשן שצף מעליהם. זה היה אחד מהדברים הראשונים שהוא קרא בספריית הכיפה.

אם על הזמן היה ללבוש צורה חומרית ומוחשית, הוא היה לובש את פני האדם.

אם הארי היה צריך לבחור פנים אנושיות שייצגו את המושג זמן, הוא היה בוחר בפנים שהקיפו אותו כעת.

"אני אשים את הספר האחרון במקומו עכשיו," המשיכה מנסן. "אין לדעת מה זה אומר ואיך בדיוק האבן תופיע, אז תהיו מוכנים."

הארי חשב לעצמו שהנה עוד פרדוקס - להיות מוכן למה שאין שום דרך להתכונן אליו - או אולי זה סתם חוסר היגיון - כשהשרביט של מנסן זז והספר שבידה התנתק ממנה ועופף באוויר, עולה מעלה, מעלה, עד לחלק הצפוני של תקרת הכיפה… ומשתחל למלבן התקרה החשוף האחרון שנותר, מחליק פנימה בעדינות ממש. הרעש של חבטה עמומה שנוצר כשהספר התמקם כנגד האבן הידהד בחלל הכיפה הדומם כאילו הייתה זאת פצצה.

ואז עברה שנייה של שקט מוחלט.

גל של אור בוער התלקח לפתע על התקרה, מתפרץ במרכז האישון הימני של הפנים העל-אנושיות ונע החוצה, עובר במעגל הולך ומתרחב על כל אורך הכיפה, מלמעלה ועד למטה - ומתפוגג עם המגע עם הרצפה. הציור שנשאר מאחורי מעגל האור נראה אחיד יותר, אם אפשר לקרוא לזה ככה - הקווים המפרידים בין הספרים השונים הפכו מטושטשים, כמעט בלתי נראים - כאילו הספרים התמזגו לתמונה אחת.

ואז השתרר שוב שקט, כך שכולם יכלו לשמוע את שריקת האוויר כשאחד הספרים נפל פתאום ממקומו. היה זה הספר השחור של מרכז האישון הימני - הספר ממנו התפרץ גל קסם. הספר שעמד לפגוע ברצפה אם אף אחד לא יעשה משהו.

הספר נעצר באוויר, כנראה בתגובה לאחד מעשרות השרביטים שהונפו אל על מתוך קהל הלבלרים, ואז המשיך בטיולו בחזרה מטה, הפעם היישר אל ידיה של מנסן. המפקדת תפסה אותו, הניחה אותו מולה - וללא הקדמות מיותרות פתחה אותו.

רגע של נשימה עצורה קולקטיבית עבר על הכיפה, בו מנסן הורידה את ידיה בעדינות אל הספר - והרימה אותן שוב, עם חפץ כלשהו אחוז ביניהן.

"הדפים של הספר נעלמו. הוא הפך לקופסה," הסבירה המפקדת, קולה נשמע בבירור בחלל גם ללא קסם שיגביר אותו, עד כדי כך שהארי יכל לשמוע את יראת הכבוד שבקולה. "ובתוכה…" המפקדת פרשה את ידיה מול כולם, חושפת - "מפתח."

היה קשה להבין ממרחק כה רב איך בדיוק נראה המפתח, אבל הארי יכל לראות שהוא גדול, ממלא את כפות ידיה של מנסן, ושהוא בצבע כהה וחף מעיצובים מסולסלים, ושהוא עתיק. איכשהו, זה היה ברור - כאילו לחפץ הייתה הילה של יושן.

רגע של שתיקה דוממת עבר בכיפה, העיניים של כולם מופנות אל המפתח וכלום לא קורה, והארי מצא את עצמו חושב… זהו זה?

זאת האבן?

"יש כאן דבר נוסף," הכריזה מנסן לפתע, מרכינה את ראשה שוב לכיוון הקופסה-שהייתה-ספר. "כתובת, שנחרטה תחת המפתח. נראה שזאת אנגלית עתיקה." המפקדת שלפה את שרביטה, ממלמלת במהירות וטופחת בו באוויר, והארי צפה בזמן שעשן כסוף התרומם מכריכת הספר הפתוחה - והתייצב באוויר מעליה.

"כדי לחשוף את האבן, על שני אבירים של צבאות מנוגדים לחוג זה סביב זה מדרום למרכז שדה הקרב, ולהעביר ביניהם את המפתח מבלי לחרוג ממסלולם," הקריאה מנסן. ואז השתתקה. 

וקימטה את מצחה.

ואוויר הכיפה עמד שוב.

"מה לעזאזל?" מילמל רון. הארי גנח. 

בחזרה לנקודת ההתחלה.

~~~~~

אני רק רוצה להגיד שההזדהות שלי עם הארי בכתיבת הפרק הזה הייתה בשמיים. גם אני הייתי שיכורה מעייפות כשכתבתי את זה עד 3 לפנות בוקר אתמול.

תודה לסולמייט שלי  as unique as onyx   על העזרה בהפיכת הג'יבריש של הטיוטה הראשונה לפרק הנורמלי הזה 3>

ל"ג בעומר שמח לכולם!

הפרק הקודם		הפרק הבא