הנשף

"אני לא צריכה עזרה, מאלפוי."

אני צולעת. נפלתי מסלע בחורשה ועכשיו נדמה לי שיש לי נקע ברגל.

"הו, תפסיקי לשחק אותה. ברור שאת צריכה, תני לי לעזור לך, "

"למה אתה עושה את זה? מבזבז לנו זמן?"

מכשיר הקשר מזמזם, המכשיר של מאלפוי. הוא מחזיק אותו חזק.

"אתה לא מאמין איזו דרמה!" – זו לילית'. "זה שהחזיק לה את הידיים הוא בעצם אח שלה, ולא קוראים לו ת'יאו, קוראים לו בכלל כיילב! וטריס וכיילב לבשו מסכות! ואיזה איש אחד, בלונדיני כזה – פתאום הופיע פה! וטריס חיבקה אותו ונישקה אותו כאילו לא ראתה אותו שנים! וקוראים לו טוביאס. איזה שם מוזר, נכון? – טוב, בכל מקרה, הוא כזה גבוה ו..."

אוקיי, ספרי לנו יותר פרטים – למה לא. אל תשאלי אם הכל בסדר ואם המים והאוכל מספיקים, ברור שלא – כי זה מיותר לגמרי. אל תשאלי אם אנחנו פצועים או צריכים עזרה או משהו כזה.

"איזו דרמה," מגלגל מאלפוי את עיניו ואני מחייכת. למי אכפת? הם יכולים להיות מארץ אחרת, בעיקר שנעוף מפה כמה שיותר מהר ונעזור להם לצאת מפה.

"כולם מאמריקה בכלל. הם חשבו שאנחנו הממשלה או משהו כזה, שאנחנו רודפים אחריהם כי הם מחוץ לשיקגו. איזה הזויים, אתה לא מאמין. "

אהמ, אהמ. גם אני פה!

"אז ביי." מאלפוי מנתק בלי להגיד עוד מילה ושם את מכשיר הקשר בכיסו.

"איזו דרמה, אלוהים. " אני אומרת.

"כן, הא? בנות מכורות לשטויות האלה, "

"סליחה? אתה אומר שאני רכלנית?"

"זה לא מה שאמרתי," מתגונן.

"ברור שלא, בלונדי. ברור שלא אמרת את זה - כמו שלא אמרת הרבה דברים."

"את יודעת שרוב הסיכויים הם שנמות? בחיים לא נגיע לגבעה הזאת בלי מספיק מים ואוכל. זה ייארך לפחות יום."

אני בהלם. רק עכשיו אתה אומר לי את זה? לעזאזל איתך, דפוק!

"אז למה לא אמרת קודם?!"

"אני אספר לך כשיגיע הזמן, " הוא אומר בקלילות. "תני לי לטפל בך."

"הו, מאלפוי, אתה יכול להיות יותר קיטשי?"

"את יכולה להיות יותר סרקסיסטית?"

"ברור שכן," אני עונה בחיוך. "אתה לא מכיר אותי?"

"אני מכיר אותך טוב מדי, וויזלי."

"טוב לדעת, מאלפוי."

"היי, את זוכרת את המשחק הזה?"

מה?

"איזה משחק?" אני שואלת. אנחנו עולים על גבעה קטנה והוא עוזר לי לעלות. הוא כורך את ידו סביב כתפיי ואנחנו עולים.

"אמת או שקר," הוא עונה.

"אה, המשחק הזה. ברור שאני זוכרת, איך אפשר לשכוח?"

שיחקנו אותו כשהיינו בשנה השלישית. זה היה בערב חג המולד, שאני, הוגו והוריי ומאלפוי התארחנו בבית הפוטרים הגדול. אני, אל' ומאלפוי עשינו "לילה לבן". נשארנו ערים כל הלילה ושיחקנו משחקים מוגלגיים.

"אמת או שקר?"

"אמת, " אני עונה.

"אמת... האם את מודה שלילית' היא יותר מדי גרועה בשבילי?"

אתם בטח צוחקים עליי.

"חנינה אפשרית?"

"לא." הוא אומר. לכל הרוחות.

"אני לא עונה. " אני אומרת בקרירות. "לא, מאלפוי. שאלה אחרת. "

"האם ידעת שלאל' יש תאום מרושע?"

אני צוחקת. "לאל' אין תאום מרושע,"

"ג'יימס הוא לא מרושע?" צוחק מאלפוי. אכן כן.

"בהחלט כן, בלונדי. עכשיו תורי. אמת או שקר?"

"שקר,"

"האם אתה... אוהב את לילית'?" הגיע הרגע שלי. החזרתי לו. עכשיו אני רק צריכה לזהות אם זה אמת או שקר.

"כן." הוא קובע. לא; בבקשה, לא. אל תעשו לי את זה. הלב שלי הולם כי...

כי הוא משקר.

"אוקיי." להתעלם, וויזלי. הו, אני רוצה להיעלם. הוא יודע שאני יודעת שהוא שיקר.

אנחנו מפסיקים לדבר.

"היי, אתה רואה את זה?" אני עומדת על קצות אצבעותיי. בגבעה אחרת יש בית קטן ולווין למעלה.

"אולי יש שם אספקה! בוא נלך לשם!"

"צודקת."

הפרק הקודם		הפרק הבא