כש"פנגטזיה" הופכת למציאות

פרק 23: פרידה

רק שקעה השמש מאחורי העננים ופנגטזיה המתה פעילות. הערפדים התעוררו משנתם הלא נוחה על מזרונים ברחבי המועדון בעוד על הדלת נתלה השלט "סגור". הערב לא יהיו לקוחות בבר. כולם החלו לשוחח על התוכניות ללחימה.

הדלת נפתחה ואריק ניגש לפנים. אלסיד הוביל את הזאבים שלו עם כל הארגזים מהמשאית. סוקי סאם ושאר האנשים שהתכוונו להילחם נכנסו אחריהם ולבסוף נכנסו גם הקומפטונים. "איפה הבנות?" שאל סאם. "עושות אמבטיה." ענה אריק וכולם פרצו בצחוק עז.

באותו הזמן רוז ישבה בתוך האמבטיה עם אנדריאה לצידה כשהיא חופפת בעדינות את פלומת השיער השחורה בעוד אנדריאה משחקת בברווזוני גומי צהבהבים. "את אוהבת ברווזונים?" אמרה רוז בחיוך ונשקה לבתה הצוחקת מאושר. אנדריאה הכתה בידיה הקטנות על המים שהשפריצו לכל עבר. "מספיק אנדי, נלך להתלבש כי מחכים לנו." אמרה רוז ואנדריאה עיקמה את אפה הקטנטן.

רוז הלבישה את אנדריאה בחליפת תינוקות אדומה והשכיבה אותה באמצע המיטה עם המוצץ בפיה. בינתיים היא בדקה בבגדיה החדשים שקנתה דרך קטלוג כמה לילות קודם לכן והחליטה על שמלת כתפיות אדומה בעלת מחשוף עדין שגלשה עד לברכיה והחמיאה לגזרתה הדקה. היא נותרה יחפה. היא אהבה ללכת יחפה במועדון. "נלך לאבא שלך?" הציעה רוז ואנדריאה הגיבה בנפנופי שמחה בידיה הקטנות.

כשיצאו מהחדר אל המועדון התעטשה אנדריאה. "מה קרה אנדי?" שאלה רוז ואנדריאה עיקמה את אפה. רוז הרימה את מבטה והבינה הכול. אלסיד והזאבים עמדו בקרבת מקום והביטו בהן. רוז החלה לצחוק. "מה מצחיק?" שאל אריק שהופיע לצידה ולקח את בתו בזרועותיו. "אנדי הריחה את הזאבים כשנכנסנו, זה גרם להתעטש ולעקם את האף." הסבירה רוז. וכל המועדון הרעים שוב בצחוק עז.

"אז על היצור הקטן והמתוק הזה כל המהומה?" שאל אלסיד וליטף את לחיה של אנדריאה. היא חייכה אליו. "הווו... אתה ממש מוצא חן בעיניה." התמוגגה רוז. אריק גלגל את עיניו. "אה, רוזי?" מלמל אריק. "מה?" שאלה רוז. "אולי תלכי להחליף בגדים? רובם פה גברים והם בוהים בך." אמר אריק. רוז הביטה בו בעיניים מצומצמות בזעף. "אני לא מחליפה שום דבר, תתמודד." אמרה רוז. אריק נהם והיא נהמה חזרה. אנדריאה החלה לבכות וגודריק לקח אותה מאריק. "חברים אולי תירגעו קצת? אתם מלחיצים את הקטנה." אמר אלסיד. אריק שלף את ניביו ורוז עשתה אותו הדבר.

"רוז! ניבים פנימה. גם אתה אריק." אמרה איזבל. "את לא היוצרת שלי." מחה אריק והמשיך לנעוץ ברוז מבט כועס. "תעשה מה שהיא אומרת." אמר גודריק, מגבה את איזבל באופן מלא. אריק נהם שוב. בכיה של אנדריאה הלך וגבר.

סוקי צעדה לפנים בכעס כשידיה מושטות לפנים. כעבור שניה נוספת אריק ורוז הוטחו לאחור במטח של ניצוצות כחולים. רוז נעמדה כשהיא נאחזת בידו של מייקל שהושטה אליה בעוד אריק נעמד בעזרתו של ביל. "למה עשית את זה?!" צעק אריק בכעס. "כי הבת שלכם צורחת מרוב בכי על זה שאתם רבים ולכם לא אכפת. אתם עסוקים בלריב על שמלה מטופשת." אמרה סוקי וניגשה אל אנדריאה. "אל תבכי קטנטונת, הם לא שווים את זה." אמרה סוקי בשקט ומחתה באצבעותיה את טיפות הדם הקטנות מלחייה של אנדריאה. אנדריאה התחפרה בכתפו של גודריק שליטף את ראשה הקטנטן ולקח אותה הצידה במטרה להרגיעה מעט.

אריק הרפה את כתפיו ופנה אל האנשים רוז עשתה אותו הדבר. הם פשוט התעלמו אחד מהשני. סוקי גלגלה את עיניה.  "טוב, הבאנו את המדים ואת הנשק אז פשוט תחפשו את המידות שלכם ואת הנשק המתאים לכם ואז נראה מה הלאה." אמרה סוקי. כולם הנהנו וניגשו אל הארגזים.

ארלין ניגשה אל רוז. "רוז אני לא אוכל להילחם אני צריכה לשמור על קובי וליסה." ארלין הפנתה את מבטה אל שני ילדיה שהיו עסוקים בלשאול את טיילור שאלות מוזרות יותר ומוזרות פחות על ערפדים אך הוא צחק מפעם לפעם ולא נראה שהוא כועס עליהם או מוטרד מהם. "את צודקת, זה עלול להיות אסון אם הם יגיעו בטעות לשטח הלחימה." אמרה רוז. "אם תרצי אני אוכל לשמור גם על אנדי, רק תדאגי שיהיה לי כל מה שהיא צריכה." אמרה ארלין.

רוז הנהנה ודמעות של דם גלשו על לחייה. רק עכשיו היא הבינה שאם לא ינצחו זה יעלה בחייה של אנדי, או שהם עשויים לנצח ולמות בקרב ואנדי תישאר לבדה. רוז אחזה בידה של ארלין. "אני חייבת שתבטיחי לי משהו ארלין." אמרה רוז בבהילות. "מה שתרצי רוז." אמרה ארלין המבוהלת. "אם אני ואריק ניהרג, תדאגי לאנדי? אפילו לא את בעצמך, כל אחד מאתנו שיישאר ויהיה מוכן לגדל אותה, תבטיחי לי שתדאגי לה לבית?" שאלה רוז. "מה אתך רוז? אתם תהיו בסדר." אמרה ארלין. "בבקשה ארלין." התחננה רוז. "בסדר, את יכולה לסמוך עליי, אם אני לא אוכל לדאוג לה אני אתן אותה לסוקי וביל או לכל ערפד אחר שאני אדע שיוכל לדאוג לה." הבטיחה ארלין. "תודה ארלין." אמרה רוז ומחתה את דמעות הדם מפניה.

כל הגברים החלו להחליף בגדים למדים הלבנים, נוכחות הנשים בחדר לא הפריעה להם כלל. הבנות לעומת זה פנו אל החדר של אריק ורוז והתלבשו שם. כעבור זמן מה עמדו בחדר כול האנשים והערפדים בלבן, פרט לאנדריאה ורוז שהיו עדיין באדום ולארלין קובי וליסה שכמובן לא יילחמו. רוז הביטה על כולם במחשבה שאולי לא תראה אותם בחיים יותר והדמעות גלשו על לחייה. הזאבים הצעירים, הערפדים, סאם, טרי ושאר חבריה האנושיים.

אריק הופיע מולה כעבור רגע עם אנדריאה בזרועותיו. "מצטער," הוא לחש לה ומחה את דמעותיה. "גם אני." לחשה רוז בגרון חנוק. הוא מחה את דמעותיה והצמיד את שפתיו לשפתיה בנשיקה מלאת חששות, פחד, כאב ואהבה. "אני אוהב אותך." הוא לחש "את שתיכן." הוא הוסיף ונשק לאנדריאה הקטנה שדמעות גלשו על לחייה. היא בכתה בשתיקה כמו אמא שלה. "ואני אוהבת אתכם." היא לחשה בקול מלא כאב ופחד מהפרידה.

השמש החלה לעלות בחוץ והפעם כל הערפדים נותרו בפנגטזיה. בני האדם נותרו במדים הלבנים והיו חגורי נשקים, הם עזבו יחד עם הזאבים ואמרו שיהיו שם בחזרה ברגע שתרד השמש. רוז החליטה ללבוש את המדים הלבנים ואריק שכבר היה לבוש בשלו הביט בה כשנטשה את השמלה האדומה ועצר בעדה. היא הביטה בו כשעמדה בבגדיה התחתונים. אריק רכן לשפתיה ונשק להן ברוך. היה לזה טעם של פרידה. אנדריאה הייתה אצל גודריק באותו הזמן, מחוץ לחדר עם שאר הערפדים.

ידיה ליטפו בעדינות את פניו, את שיערו הזהוב וירדו במורד גופו תוך שהן מסירות את המדים הלבנים. ידיו הסירו את בגדיה התחתונים ועיניו גמעו כל איבר מאיברי גופה התמיר. הם אהבו בתשוקה עזה באותו הבוקר, כשטעמה המר של הפרידה עומד ביניהם. הם אהבו כאילו לא יאהבו יותר, כאילו זאת ההזדמנות האחרונה לאהבה, כאילו זאת הפעם האחרונה לאהוב.

זמן מה לאחר מכן, כששקטו שניהם לבסוף, הם שכבו על צדם מביטים אחד בשני במבט שרוצה לזכור כל הבעת פנים, כל תו, כל שערה. הדמעות כבר נשפכו בערב הקודם ונגמרו מזמן, יבשו. נגמר הזמן לבכות, נגמר הזמן לאהוב, הגיע זמן הפרידה.

אף אחד לא יודע מה יהיה בבוקר הבא, כי הערב יצאו כולם למלחמה, בני אדם, זאבים, משנה צורה אחד, חצי פיה אחת והמון של ערפדים. כולם במטרות רבות, להגן על אנדריאה נורת'מן הקטנה, על הוריה, לתת חופש לערפדים מרודנים, וכולם במטרה אחת לעזור לחברים. כי כשרוצים לעזור לחברים זה לא משנה אם הם ערפדים, חצויה, זאבים, בני אדם, משנה צורה אחד או חצי פיה אחת. כולם יחד נאספים למטרה.

גם אם יכול להיות שבסופו של דבר הכול ייגמר במילה אחת, פרידה.   

זהו, נשאר עוד פרק אחד ואז...

אפילוג!

מקווה שתיהנו :)

הפרק הקודם		הפרק הבא