Rabbit Heart

בנוגע לחריגה מהקאנון - לא ראיתי שזה הכרחי לציין את זה משתי סיבות. 1. לא כתוב שדין מת, אבל גם לא כתוב שהוא לא מת. אומנם ברור שהוא לא מת בדרך שאני ציינתי, אבל מאוחר יותר אי אפשר לדעת. 2. לא הייתי רוצה לפתוח פרק בהצהרה כמן "כן אחת הדמויות שלא אמורה למות תמות בפרק הזה, אז שימו לב לזה". זה קצת חסר טעם, חוץ מזה שביניתי על גורם ההפתעה.

תודה על כל התגובות D: שימו לב שיש פרק נוסף.

פרק 25

מה אליס מצאה

"החיים, מה הם אם לא חלום?"

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

זו הייתה עדיין שעת בוקר כשפתיל עשן עלה מבין עצי היער האסור והתפזר כנגד שמי האביב הבוהקים. ניצולי הקרב, שעדיין רדפו את הטירה כמו רוחות רפאים אבודות, צפו בעשן המיתמר בשתיקה, מחפשים משהו שיסיח את דעתם מזיכרונות הלילה שעבר עליהם.

העשן היתמר זמן ארוך, הופך שחור וסמיך יותר, ואז מדלדל ולבסוף נעלם, לא מותיר זכר מלבד ריח חריף שנישא עם הרוח. זמן מה לאחר מכן הארי יצא מתוך היער ונכנס לטירה בלי לומר מילה לאיש. כולם שמו לב שגופתו הלא אנושית של וולדמורט נעלמה, אבל אף אחד לא העיר על כך.

ג'יני ניסתה למצוא נחמה בנוויל ובלונה, שישבו בקצה שולחן גריפינדור, מותשים מידי אפילו מכדי לישון. נוויל הביט בהשתקפות פניו בלהב החרב של גריפינדור, שנחה על השולחן ביניהם, הופך אותה שוב ושוב בחוסר נחת.

בשלב מסוים לא יכולה הייתה לסבול את החברה ההמומה שלהם יותר – היה עליה למצוא משהו שיסיח את דעתה מהחור שנפער בתוכה, ורק הלך והתרחב ככל שהשעות עברו. לבסוף היא קמה ועזבה בשתיקה, משחררת את ידה של לונה.

היא פנתה לכיוון מגדל גריפינדור במהירות, משתדלת להסתכל על ההריסות סביבה כמה שפחות, מחשש שיעלו בה זיכרונות מכאיבים. היא לא הייתה בטוחה מה היא מצפה למצוא בראש המגדל האהוב והמוכר, אבל היא מצאה את זה.

חדר המועדון נותר בדיוק כפי שהיה, לא נפגע כלל על ידי הקרב. היה בכך משהו מנחם. תלמיד שהיא לא הכירה שכב על אחת הספות, שקוע בשינה כבדה, וגמדון בית חרוץ הסיק את האח למענו, ללא ידיעתו. ג'יני חלפה על פניהם בשקט וטיפסה למגורי הבנים, שם בילתה לילות רבים בשנה האחרונה. קול שכשוך שעלה מתוך מגורי השנה השביעית הבהיר לה שהיא לא היחידה שחשבה ללכת לשם.

רון והרמיוני היו שקועים בשינה, זה לצד זו, פצעיהם חבושים והם לובשים מה שנראה כמו שילוב של בגדים חסרי הקשר שהם הצילו ממטעניהם הנטושים של התלמידים הצעירים יותר. שיערה הלח של הרמיוני היה מפוזר על חזהו של רון, שנטה לכיוונה, בידיעתו או שבלי ידיעתו. שנתו הייתה עמוקה כל כך שהוא אפילו לא נחר.

קול השכשוך עלה מחדר הרחצה, שדלתו הייתה פתוחה למחצה. המראה הארוכה העניקה לג'יני הצצה להארי, ששטף את ראשו תחת הברז. היא נכנסה בשקט והתייצבה מול הכיור לצידו, מחכה שיתפנה אליה. לרגע תפסה הצצה של בבואתה במראה, וטרחה להשפיל את מבטה. משום מה, היא חשה סלידה מהרגע בו תראה את השתקפותה החבולה. היא רצתה להמשיך לצוף בחלל, חסרת אישיות, רגשות ומחשבות. היא לא רצתה להסתכל במראה ולהיזכר שהיא ג'יני וויזלי.

הארי לא מיהר. הוא הוציא את שיערו הנוטף תחת הזרם וייבש אותו במגבת, מסתיר ממנה את פניו. זרזיף של מים חמק וזלג במורד עורפו וגבו החשוף. ג'יני לקחה מגבת נוספת וייבשה אותו בטפיחות עדינות. הארי הודה לה חרישית.

לא נראה שהוא מתכוון להגיד לה משהו נוסף, לכן היא חיקתה אותו. היא שטפה את זרועותיה החבולות עד המרפק, לא מתייחסת לרטיבות בשרווליה, ואז שטפה את פניה ואת שיערה, מנקה את עצמה מעפר, זיעה ודם. אך לא משנה כמה ניסתה, היא לא הצליחה לשטוף את תחושת הדמעות על עורה.

"אני מצטער," היא שמעה אותו אומר בזמן שמגבת כיסתה את ענייה. "על פרד."

היא הבינה שהוא חש מבוכה בקרבתה אחרי כל מה שקרה, אך היא לא ציפתה ממנו להתדרדר לנימוסים כל כך נדושים. הוא לא הצטער – היא שמעה את זה בקולו. מותו של אחיה גרם לו לחוש דברים נוראיים הרבה יותר מצער.

"הוא לא היה היחיד." היא לא ידעה מדוע אמרה את זה, בעוד שיערה הרטוב מכסה את פנייה. לרגע אולי התכוונה לספר לו על דין, על גורלו, אך הכוונה הזו חמקה במהירות, ביחד עם דחף אימפולסיבי כמעט לספר לו כיצד כמה חודשים קודם לכן הייתה מוכנה להחליף אותו בנער שכעת שכב בדמות שלד שרוף ומעונה כמה קומות תחתיהם.

כשהרחיקה את השיער מפנייה, גילתה שהארי מושיט לה מבחנה של שיקוי.

"לפציעות," הוא הסביר לנוכח מבטה השואל.

"תשתה את זה אתה," היא אמרה. פלג גופו העליון היה תפזורת של צלקות ישנות ופציעות חדשות, חבושות.

"את צריכה את זה יותר ממני," הוא החליט.

"נתחלק בו," היא התפשרה, כי ידעה שהוויכוח יכול להתמשך שעות. הוא נתן בה מבט שאמר שגם הוא חושב ככה, ושהוא שמח על כך, לפני שגמע. הוא הושיט לה את המבחנה לאחר ששתה חצי מהשיקוי, והיא שתתה את החצי השני.

סביר להניח שחצי מנה של השיקוי לא הייתה מספיק על מנת לחולל שינוי כל שהוא בפציעותיהם. למרות זאת, שתיית השיקוי כאילו זירזה את החלמתו של פצע פנימי כל שהוא, כי לאחר שהניחה את המבחנה הריקה בכיור, חשה שהמתח ביניהם פחת.

היא נשענה לאחור על השיש והוא חיקה אותה, ממתין בסבלנות שתדבר.

"עכשיו תוכל לספר לי?"

הארי אולי לא ידע את זה, אבל השאלה הזו הציקה לה כבר שנים. היא חשה באופן תמידי שיש דברים שהוא לא מספר לה – תוכנית סודית שלו ושל רון והרמיוני, מהלך רוחש רע של וולדמורט, או בסך הכל תחושה עצורה שמכבידה עליו והוא לא מוכן לשתף בה איש.

"נוכל לדבר על זה ביום אחר?" הוא ענה, כאילו היה להם את כל הזמן שבעולם לדבר על מה שקרה. בעצם, ג'יני הבינה בליווי תחושה משונה, באמת יש להם את כל הזמן שבעולם...

"אני הולך לבקר את אנדרומדה טונקס," הוא אמר פתאום. הוא דיבר בחוסר ביטחון, כמעט בביישנות, כאילו חשש שהיא תתפרץ עליו בכל רגע, ודווקא זה עורר בה צורך להתרגז עליו. "רוצה להצטרף?"

בתשובה, היא חיבקה אותו, מבהירה שהיא לא כועסת עליו יותר – שאין בה מקום יותר לצד העצבות והאשמה האיומות שמילאו אותה.

הוא חיבק אותה בחזרה מייד, כאילו לא השתוקק לדבר מאשר שהיא תעשה בדיוק את זה. הוא אחז בה בעדינות מוזרה, זהירה, כאילו חשש שהיא בסך הכל הד חסר חיים, שיתנדף אם יאמץ אותו חזק מידי.

היא אפשרה ללחייה לשקוע לתוך העור החם של כתפו ולידה לעקוב אחרי התווים המוכרים של גבו. התחושה הייתה מוכרת ומנחמת. מדוע לא עשתה זאת קודם? זה היה חוסך לה כל כך הרבה כאב. ומדוע הוא לא עשה זאת קודם, אם השתוקק לכך כל כך? אולי הוא התבייש להיות זקוק לנחמה שלה, או שפחד שתדחה אותו. מוזר אילו פחדים רודפים את ליבו של הגיבור הדגול ביותר...

לאחר זמן ארוך הוא הרחיק את אפו משיערה. עם ההתנתקות תחושת חום גופו ומקצב נשימתו אבד לה. לראשה התגנבה תהייה האם כך מרגיש רגע המוות, כשהנשימה והחום עוזבים את גופך. היא דחקה אותה ממנה בזעם.

הם סיימו להתארגן בשתיקה ועזבו את רון והרמיוני לישון בשלווה, כל עוד הם יכלו. ג'יני לבשה בגדים שהיא מצאה באחד מחדרי הבנות, שהיו שייכים לנערה שייתכן שמתה.

ניצולים עוד הסתובבו בטירה, שוכבים לנוח למרגלות הקירות או אוכלים בחוסר חשק סביב שולחנות הבתים באולם הגדול.

מבטים ננעצו בשניים כשחלפו. ג'יני התאמצה לנהוג כמו הארי ולהתעלם מהם. כרגע כולם עוד היו נתונים בהלם קרב, אך ג'יני ידעה שיום אחד אנשים יעוטו ללחוץ את ידו של הארי ולברך אותו כשיחלוף על פניהם במקרה.

אביה של ג'יני ישב ביחד עם שני בניו הבכורים על המדרגות המובילות אל אולם הכניסה כשם שהיו שלושה נוודים חסרי מטרה. הם מצמצו בשמש כשהארי וג'יני חלפו על פניהם, כאילו היו יצורים מוזרים אשר בכמותם של נתקלו מעולם. ג'יני אמרה להם לאן הם הולכים.

"תשמרו על עצמכם," אמר לה אביה, מתוך הרגל או מתוך חוסר הפנמה שהכל נגמר. הוא נראה כשם שהזדקן בשנים רבות בין לילה; הדמעות חרשו תלמי קמטים בפניו וסביב עניו, שהיו חסרות החדווה שג'יני הכירה בהן. היא לא הייתה מסוגלת להביט בהן.

כל זכר לקרב נעלם מהמדשאות, כאילו הכל היה רק חלום רע שנס עם בוא השחר. היום היה יום אביבי מושלם של תחילת חודש מאי, וזה נתן לג'יני עוד סיבה לרצות לבכות.

הבית של אנדרומדה טונקס נותר בדיוק כמו שהיה בלילה בו טדי לופין נולד, כמה שבועות קודם לכן. אם כך, מדוע הוא נראה רדוף ומאיים בעיניה עכשיו?

היא והארי עמדו מחוץ לשער הגינה המטופחת, שניהם חוששים לעשות את הצעד הראשון, כאילו אם ידרכו בתוך שטח הבית יטמאו אותו בטומאת הקרב שנשאו איתם.

פני פאנטום הביטו בהם דרך ווילון התחרה שבחלון המטבח. לאחר כמה רגעים הדלת נפתחה ואנדרומדה טונקס עמדה בפתח. היא הייתה אישה גבוהה, חיננית ומרשימה, אך באותו הרגע נראתה קטנה ומסכנה מאד. לפי המסכה הלבנה והריקה שעטתה, היה ברור שהיא כבר קיבלה את החדשות.

הם נפגשו באמצע הדרך בין השער לדלת. שום מילות נחמה ריקות לא הוחלפו, רק שני חיבוקים ארוכים מאימא שאיבדה את בתה.

"טונקס הייתה כמו אחות בשבילי." ג'יני הרגישה צורך לחלוק את פיסת המידע הזו עם אימה של טונקס, בעוד השלושה יושבים בסלון הבית סביב שלוש כוסות תה יתומות.

"היא הייתה מספרת עליך הרבה," אישרה אנדרומדה, ופנייה נסדקו לחיוך מלא עצב. "היא אף פעם לא אהבה שקראו לה נימפדורה... תמיד התעקשה שיקראו לה טונקס..."

"זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה לי." הארי לא דיבר עד אותו הרגע. קולו היה יציב להחריד. "ורמוס..."

הוא הפסיק פתאום. הוא רכן מעל ברכיו ונעץ את פרקי בהונות ידיו בין עניו, נותן למשקפיו להחליק במורד אפו. אולי זו הייתה שיטה שהוא פיתח כדי לעצור את הדמעות.

צווחה נשמעה ממעלה המדרגות. אנדרומדה העבירה יד על פנייה בעייפות ועמדה לקום, אך ג'יני עצרה בעדה ועלתה במקומה.

טדי לופין, שהספיק לגדול מהפעם האחרונה בה ראתה אותו, התנועע בעריסה שלו בעצבנות, שיערו מקבל גוון ירקרק חולני משונה. ג'יני הרימה אותו בזהירות, משתדלת להחזיק אותו יציב למרות מאבקיו, והחלה לנענעה את גופו הקטן בניסיון להרגיע אותו.

שום דבר לא הועיל. טדי כאילו חש שדבר מה לא כשורה, שהוריו שנפרדו ממנו באהבה בלילה שלפני לא יחזרו לצפות בו גדל. הוא היה רעב, אך אימו לא הייתה שם בשביל להזין אותו. הוא פחד, אך אביו לא היה שם על מנת להגן עליו...

המחשבה שהתינוק הקטן הזה לא יראה את הוריו יותר לעולם הייתה בלתי נסבלת. היא התפרצה בבכי חסר שליטה. היא ניסתה לנשוך את שפתה ולעצור את היפחות, אך הן היו עוצמתיות מידיי, וגרמו לבכיו של התינוק להפוך להיסטרי עוד יותר.

"אל תבכה," בכתה ג'יני, שיערה נופל על פנייה. "דודה ג'יני פה..."

המובייל של פרד וג'ורג' זהר בשלל אורות יפיפיים מאחורי מסך הדמעות שלה, גורם לה לבכות חזק עוד יותר. היא לעולם לא תראה אותם ביחד יותר, מתבדחים ומחפשים צרות; כבר עכשיו פניו של ג'ורג' השתנו מתוך אבל ואשמה, הפכו שונות משל אחיו הזהה לו. הוא לעולם לא יהיה אותו הדבר. שום דבר לא יהיה אותו הדבר.

הארי הופיע בפתח החדר. הוא הבחין שהיא בוכה, והיא הקפידה להתנהג כאילו הכל כשורה. היא ביקשה ממנו להחזיק את התינוק על מנת שתוכל למצוא לו משהו לאכול, וניצלה את ידיה הפנויות על מנת לנגב את פנייה.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב," אמר הארי, משתדל לא להפיל את טדי המתנועע והמיילל בעצבנות. ג'יני משכה באפה וניגשה לסדר את האחיזה שלו בגוף הקטן.

"אתה שחקן קווידיץ'," היא אמרה לו, מניחה את ראשו הקטן של טדי בידו של הארי. "תדמיין שאתה מחזיק קוואפל."

"הקאוופל בדרך כלל לא זז כל כך הרבה..."

טדי פקח עניים זהובות  ובהה הישר בו, קולו הזר והמרגיע מעורר אצלו עניין רגעי. נראה שנרגע מעט, אך לאחר זמן קצר חזר לצווח במלוא הגרון. הארי נראה חסר אונים.

ג'יני הצילה אותו עם בקבוק של מזון תחליפי לתינוקות, שטונקס השאירה במחשבה שייתכן שתעדר זמן ממושך. אם רק הייתה יודעת...

"זהו זה," היא אמרה לתינוק היונק בהתלהבות, מוחה דמעה מעינה. "פשוט היית רעב..."

טדי אחז בבקבוק בזוג ידיים שמנמנות, רגליו הקטנות בועטות באוויר באושר, והוא מביט בזוג הרוכן מעליו בסקרנות. לאט – לאט, צבע עניו השתנה לירוק, ושיערו הפך כתום עז, בהשראת שיערה של ג'יני.

הארי חייך אליו בטבעיות, והמראה ריתק את ג'יני.

"אני הסדנק שלו," הוא אמר לה.

"אני יודעת," היא אמרה, מלטפת את פניו החלקות של התינוק. הוא נראה שלוו כל כך בזרועותיו של סנדקו, שזכה גם הוא לרגע של רגיעה בעודו מרוכז בתינוק.

משתוקקת להיות חלק מהתמונה היפה הזו, היא הניחה את ראשה על כתפו של הארי, מקיפה את טדי בחומות מגוננות. הארי הניח נשיקה על מצחה.

"אח שלי מת."

האומץ להגיד את המילים בקול הביא אותה לנקודת האל חזור של ההכחשה עם גל חדש של דמעות. האבל, האשמה, החרטה – כולם עלו על גדותיהם והציפו אותה, לא מותירים לה אפשרות מלבד לשחרר אותם ולתת להם להמשיך להגיע.

הארי הגיב בשתיקה. טיפות כבדות וחמות פגעו בקרקפתה, כמו גשם. החום הנוזלי והידיעה שגם הוא בוכה היו מנחמות.

הבכי שלו היה שקט לחלוטין, גופו יציב כל כך שהיה קשה להאמין שהוא באמת בוכה. היא לא הרימה אליו את ענייה זמן ארוך, יודעת שלא יסבול שהיא תראה אותו בוכה, לא יסבול את הבושה. היו זמנים בהם חשבה לעצמה שלא יכול היה לעשות זאת אפילו אם היה רוצה.

היא לא הצליחה להאמין שיום אחד תעזור מספיק כוח בשביל להיות שוב אמיצה כפי שהייתה בחודשים האחרונים – אמיצה בשביל משפחתה, בשביל חבריה, בשביל הארי וטדי... אבל המחשבה שעכשיו היא זו שתהיה צריכה להציל את גיבור עולם הקוסמים, לא מאדון אופל אוים ומתומכיו, אלא מעצמו, הזכירה לה שאת הגבורה שצברה במהלך הימים הנוראיים האלה היא לעולם לא תוכל להשיל מעלייה, גם אם תרצה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא