"אני כבר בת 18!"

הפרק מוקדש לסלסטינה וורבק שמצחיקה אותי עם התגובות שלה!

וסליחה שלא העלתי, שוב, פסח...

השעה הייתה 17:45.

הם התאספו בחדרו של רון, במחילה,

והטילו את הכישוף על האבן.

הכל הסתחרר.

איימוס נגלה אליהם משוחח עם דלפי בהתלהבות בקשר לתפקיד החדש שלה,

המטפלת שלו.

הרמיוני הטילה "אמבריק טוטאליום" והאבן העבירה, כמו שלט, לכמה ימים אחרי.

סדריק נגלה אליהם הפעם, ואביו סיפר לו על דלפיני.

סדריק נראה עצוב ואומלל. 

אחרי כמה רגעים הוא עצר את אביו.

"אבא, אני צריך ללכת." ובלי להוסיף כלום הוא נעלם. איימוס נראה פגוע והמום.

נגלו אל עייניהם עוד כמה רגעים מהסוג הזה, שסדריק הולך ודועך, כבר לא שמח למראה אביו.

ואז, פעם אחת, ראו שסדריק כבר לא חזר. אביו קרא לו, סובב את האבן, הופך אותה על כל צידייה ובנו לא בא.

אחרי הרבה ניסיונות כאלה, של כמה פעמים, וסדריק לא בא, המראה של האבן על השידה רק העציב את איימוס.

פעם אחת בית סנט אוסוולד החליט לקחת את כל הקוסמים והמכשפות לטיול קשישים.

הם הלכו אל היער הזה, היער בו התקיים מופע אחיות הגורל.

איימוס צעד ליד אישה זקנה שסיפרה לו משהו. הוא נראה משועמם.

כעבור כמה רגעים הוא שם לב שמשהו החליק מכיסו. הוא הסתובב.

האבן הייתה מוטלת באמצע קרחת יער קטנה, מוסבת מאחורי שיח פטל.

הוא התכופף והושיט יד לקחת אותה,

אך משהו מנע ממנו. הוא הזדקף. 

בו ברגע סדריק יצא מין האבן, מחייך ועושה לייק לאביו.

עייניו הכחולות של איימוס בערו והוא שוב הושיט יד, אבל חיוכו של סד מייד נעלם.

איימוס הבין. הילד צריך לחיות את חיי המוות שלו בדרכו, בלי אבא מציק שכל הזמן יפריע לו.

הוא הסתובב אל האישה, ואמר,

"מה אמרת, מדינייה?"

סדריק חייך שוב- ונעלם.

***

אוקי, אני יודעתתתתת...

איך אני אמורה לסיים את זה?

אם למישהי יש רעיון מקורי שתשלח ינשוףףףף

ופליזזזז תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא