העיניים הן ראי הנפש

היי כולם! כן, אני בחיים, וכמה טוב לחזור ^^ כמה עדכונים לפני שנתחיל:

- פרק המעבר הזה אומנם נראה תמים אבל הוא עשה לי את המוות. הפרק הבא יעלה בעזרת השם מהר יותר. בכל מקרה, תהנו 3> 

- הפלייליסט שיצרתי לפאנפיק הזה פתוח כעת לאוזניי ציבור, קולולו! 

  מוזמנים לבקר בו בספוטיפיי: 
  https://open.spotify.com/playlist/7rf9xHeVijtVzpsziqTc14?si=Zd5pIipRTiqZQflJp5ZA1w&utm_source=copy-link 

  או ביוטיוב:  
  https://youtube.com/playlist?list=PLYZHeZ5wXTymZN4FCulveYVM7Z4J4auF5

  ולקשקש איתי עליו :)

כרגיל, אני מעריכה תגובות :) נתראה בפרק הבא!

Swim with me

I think I could see the beach

I know what's underneath

I need you here with me

But we're out in the open

- The Beach, The Neighborhood

פרק 23 - עיניים ממוקדות

"בנים?" קולה של הרמיוני עדיין היה צרוד, תזכורת לצרחותיה שהרוח בלעה. "יש לנו בעיה."

הארי היטיב את אחיזתו בשרביטו והפנה את מבטו הצידה, מסמל לה מאחוריו שהוא מקשיב. "שהיא?"

"כל התאים בצינוק תפוסים."

עיניו של הארי קפצו אל גופו הדומם של ג'ייסון לפניו. אה.

"לעזאזל," מלמל רון.

ג'ייסון לא התעורר. לא כשהארי ניפנף בשרביטו והרחיף את גופו של החצוי הקשור באוויר, לא כשהם עשו את דרכם אל הכיפה בליווי רון והרמיוני, ולא כשהם החלו לרדת במדרגות אל הצינוק וכל גופו של ג'ייסון הוטה באלכסון. הארי המשיך להעיף בו מבטים בוחנים, אבל בן יופיטר נותר דומם וחסר הכרה (כרגיל, שיעשע הארי את עצמו במחשבה).

זה היה מתמיה, איך שג'ייסון נפל מגובה בניין כשהארי פגע בו, ובכל זאת - מלבד כמה חבלות ושריטות לא מזיקות, לא נגרם לו נזק כלל. מקגרגור שערך עליו בדיקה רפואית וידא את זה, קולו המום אך בטוח, ועדיין הארי התקשה לקלוט שהגוף חסר הניע מולו לא איבד את רוח חייו אלא פשוט ישן. הוא לא זז כלל, אפילו לא כשהם הגיעו למסדרון התאים - אפילו כשמהתא הימני ביותר בקעה יללה צורמת.

הארי סובב את ראשו בחדות. פייפר נאבקה להיעמד על רגליים לא יציבות, ידיה לופתות את סורגיי תאה ועיניה מלאות-הצבעים פעורות, נעוצות בגופו המרחף של ג'ייסון. הסרט ההדוק שעטף את פיה מנע ממנה לפתוח אותו, אבל לא היה צריך יותר מהקול הגולמי שבקע מגרונה כדי להבין. היא נראתה אנושית מאי פעם.

"או-קיי," אמר רון באיטיות, גבותיו מורמות אל החצויה הבלתי-צפויה, ופנה אל הארי. "מנסן השאירה לך הוראות כלשהן כשהיא אמרה לך לטפל בג'ייסון?"

הארי ניענע בראשו, עיניו גולשות מדמותה מלאת-ההבעה של פייפר אל התא השמאלי לה - אל פרסי. "היא אמרה רק לקחת אותו לצינוק," ענה בשקט, ופרסי השמוט בפינת תאו השיב לו מבט ירוק ומלנכולי. הוא לא נראה מופתע - או שמח - לראות את חברו חסר ההכרה.

"אז מה אנחנו עושים?" שאלה הרמיוני בשקט, מידה תלוי המפתח לתאים שהיא דאגה להביא מהסליק החבוי בקיר מחוץ לצינוק.

"בואו נשים אותו עם אחד מהאחרים," החליט הארי. "אין להם סיכוי לצאת מהתאים האלה בכל מקרה. ואם המפקדת לא תהיה מרוצה היא כבר תיתן פקודות חדשות."

"קדימה," הסכים רון, והתקרב אל התא הקרוב ביותר - האמצעי, של הייזל המכונסת בעצמה בפינתו הרחוקה. הרמיוני ניגשה אליו, המפתח הישן מקרקש על מחזיקו בידה, והארי החל להתקרב גם הוא - ואז נעצר.

פייפר עמדה צמודה לסורגיי התא שלה, מסתכלת על גופו הדומם של ג'ייסון בעיניים יוקדות, מלאות דרישה ותחינה, כה חיות שהארי כמעט התגעגע למבטיה האטומים הקודמים. בין תאה לתא של הייזל, נשען על קיר תאו ברפיון, ישב פרסי עם רגליו ישרות ופשוטות לפניו וידיו שמוטות מצידיו. הוא לא החזיר להארי מבט - למעשה, נראה שהוא כלל לא טרח לשים לב לקוסמים שבצינוק. עיניו היו נעולות על הקיר המפריד בין תאו לתאה של פייפר, ומבט נוגה עמד על פניו, כאילו הוא כבר מתאבל על משהו שעוד לא קרה.

"רגע," אמר הארי, והרים את עיניו מהחצויים הקפואים במקומם. "בואו נכניס אותו לתא של פייפר."

רון העיף מבט מוטרד בכיוון בת אפרודיטה. "אתה בטוח?"

הארי הסתובב גם הוא אליה. היא לא התייחסה לאף אחד מהם - עיניה מקובעות רק על ג'ייסון. 

"כן," ענה בביטחון.

הרמיוני התקדמה עם המפתח בידה. פייפר נסוגה בהתאם, עיניה ממשיכות לרפרף אל ג'ייסון אך כעת עוקבות גם אחרי הקוסמים, והרמיוני פתחה את המנעול ואת דלת התא בשתי תנועות חלקות. הארי ניפנף בשרביטו במהירות וג'ייסון המעופף הוחלק פנימה, כאילו על מגלשה בלתי נראית. 

הרמיוני טרקה את הדלת בחזרה בדיוק כשפייפר התנפלה קדימה לפתע - אבל לא על היציאה, אלא על ג'ייסון חסר ההכרה. הארי צפה בה אוחזת בשני צידי פניו בעדינות אינסופית וסוקרת אותו בעיניה שוב ושוב, ונפנה מעליהם, נותן לשניים פרטיות. משמאלם הביט בו פרסי בעיניים רחבות, על פניו לא המבט הנוגה אלא הבעה חלקה ופתוחה יותר, תווי פניו רכים יותר. הוא הרכין מעט את ראשו, מבלי לשבור את קשר העין ביניהם. הארי השיב לו הנהון.

"טוב, כדאי שנחזור," קטעה הרמיוני את הדממה. "בטח יזדקקו לעזרתנו בשיקום היער."

"למען האמת, אני לא בטוח שמנסן בכלל מעוניינת בזה. אמרתי לכם על האסטרטגיה החדשה שלה," אמר הארי בעודו פונה אל חבריו, ממשיך להביט בפרסי מזווית עינו. "יהיה שינוי בתוכנית, עכשיו שהצלחנו להביס חצוי מבלי שהוא יוריד לנו אף חומה."

הפתעה השתקפה בעיניו הזוהרות של פרסי, אבל התפוגגה מהר כמו שהופיעה. הוא השפיל את ראשו שוב. "זה לא," מילמל בשקט.

הארי הסתובב אליו. "אמרת משהו?"

פרסי הרים אליו זוג עיניים סדוקות. "זה ל-לא יעזור לכם."

הארי בחן אותו. פרסי לא נרתע ממבטו, אבל גם לא פגש בו בביטחון. הוא לא התעטף בצללים ולא נעץ עיניים נחושות. הוא לא הסתיר את העובדה שהוא יודע יותר מהם, אבל גם לא הציג אותה לראווה כמו שריון נוצץ. הוא לא נראה מסתורי או מתגרה, וגם לא מרחם או סימפטי. הוא נראה מדוכא.

"נשארו לנו שתי חומות, כידוע לך," התערב רון, משלב את ידיו על חזהו לעומת בן פוסידון. "ואנחנו יודעים שרק ניקו וא -"

"ששש," ירה לעברו הארי. פרסי תמיד התערער ונאטם, ללא סיבה נראית לעין, כשהארי ניסה לדובב אותו בקשר לחייו. עכשיו זה היה ברור. כמובן שפרסי יבהל מהזכרת שמות ששייכים לעברו, העבר שהארי לא היה אמור לדעת עליו, אם הוא בטוח שמצותתים לו.

הכל הלך והתחבר מול עיניו של הארי, ועם התמונה המלאה המתבהרת בראשו, הוא החליט שהוא מעדיף את פרסי כידיד מאשר כאויב. הוא היה מוכן לשנות את הכללים למענו. 

"אנחנו יודעים שנשארו רק שניים מכם שעדיין לא תקפו," מסר הארי את הגרסה המצונזרת, מתעלם מגבתו המורמת של רון. "יש לנו סיכוי הוגן להגן על האבן מפניהם, לא?"

היה מוזר לחשוב על זה. בינם לבין קו הסיום עמדו אנבת' וניקו וזהו, בעצם. אם הם רק יצליחו לשרוד את שניהם… מה יהיה אז? וזה היה חתיכת אם.

אלא שפרסי פלט צחוק צרוד, קולו שקט ואומלל. "אמרתי לכם - אתם ל-לא תשרדו את המ-מתקפה האחרונה." הוא ניענע בראשו, שומט אותו שוב. "היא בלתי ניתנת לעצירה."

משהו בדרך שבה הוא אמר היא, ברוך, בערגה ממש, כאילו הוא מלטף את ההברה בקולו - הבהיר להארי שפרסי לא התכוון למתקפה. הוא התכוון לתוקפת.

הארי החליף מבט רב-משמעות עם חבריו. עוד רמז סמוי. אנבת' תתקוף אחרונה. הייתה בזה הקלה מסוימת, כי למראה ההתנהגות המדוכאת של פרסי הארי כבר החל לחשוש שקרה לה משהו, אבל גם מנה טובה של מתח - הם חייבים להתכונן לבואה היטב, כי הקרב מולה לא יהיה קל. כמו שפרסי אמר בעבר - סדר התוקפים הוא מהחלש לחזק. הארי הצטמרר לחשוב על משהו גרוע יותר ממה שעבר עליהם היום.

"ומה יהיה אז?" שאלה הרמיוני בצרידות, קולה שקט אך מהדהד בחלל הסגור.

פרסי הפנה אליה את ראשו בתנועה מיניאטורית. "אז?"

"אחרי ההתקפה האחרונה. אחרי שתשיגו את האבן, כביכול. מה יקרה אז?"

פרסי פלט נחרה קטנה ומופתעת, ראשו נשמט בחזרה מטה. הוא לא אמר דבר, אבל הארי יכל לראות קצה של גיחוך נמתח על פיו.

הוא קימט את מצחו. "פרסי?"

"או-אוטופיה," ענה האסיר במרירות. "זאת תהיה אוטופיה."

הארי המבולבל החליף מבטים עם חבריו. הוא אמר בזהירות, "אתה לא נשמע ככה."

ראשו של פרסי קפץ מעלה. "ז-זאת עובדה," אמר במהירות, בנחישות. "העולם יהיה ט-טהור. מה יש ל-לא לרצות?"

אבל על אף השכנוע המלא בקולו, עיניו של פרסי נראו מוכות יגון, כה סדוקות וחלולות שהארי עצר את נשימתו לרגע. זה היה כאילו פיו של פרסי אמר כן כן כן, ואילו עיניו אמרו לא לא לא, והארי היה צריך להיות זה שיכריע.

הוא ידע על מי מביניהם הוא סומך יותר, והוא ידע שפרסי יודע גם הוא. זה היה מכוון.

"מה זה אומר, טהור?" שאל רון.

פרסי העביר את עיניו על שלושתם, מבט מהוסס על פניו. היה לו את הקמט הקטן הזה בין הגבות שאמר שהוא מתקשה למצוא את המילים. "הרשעים יענשו," אמר לבסוף, זוקף לעברם את סנטרו כאילו כדי להבהיר להם על מי מדובר. דיבורו היה איטי, בוחן כל מילה. "כל השאר יג-יגאלו. יהיה שלטון ח-חדש, צודק. אין יותר דאגות, או ט-טעויות."

הארי חיכה במשך דקה דוממת, אך לא נראה שפרסי התכוון להוסיף. "מה זאת או -"

"תוותרו," קטע אותו פרסי בשקט. "תיכנעו ותגלו ב-בעצמכם. תורידו את ההגנות. הכל יהיה ק-קל יותר. ת-תישן." המילה האחרונה הייתה נמוכה בהרבה מהאחרות, חרישית ממש, ועד שהארי הבין את משמעותה פרסי כבר הסב מהם את ראשו. מסמן בבירור שהוא סיים.

שקט השתרר בצינוק. הרמיוני המשיכה לנעוץ בחצוי מבטים בוחנים, ואילו רון גילגל את עיניו בהפגנתיות. החצויים כולם ישבו או שכבו פחות או יותר ללא תזוזה, והאוויר כמו עמד, כאילו כולם חלק מתמונה קפואה, מצב ביניים מתוח. הארי נאנח. 

פרסי שיתף פעולה, עד כמה שנראה שהוא מסוגל לכך, ובכל זאת היה ברור שמכאן לא תצמח הישועה. יותר מידי רמזים חסרי תועלת ומבטים רבי משמעויות נסתרות. ולא נשאר להם הרבה זמן.

הארי מצא את עצמו מסכים עם מנסן. הגיע הזמן לשנות טקטיקה.

הוא פנה לחבריו. "נלך?"

~~~~~~~~~

הארי נאבק לא לגלגל את עיניו."שוב, רון," אמר ברוגז קל בעוד שלושתם טיפסו בחזרה לקומת הקרקע של הכיפה. "זה שאני משחק לפי החוקים של פרסי לא אומר שאני מסכים איתם. לא נתתי לך להגיד את השמות של החצויים כי אני יודע שפרסי בטוח שמצותתים לו, אפילו שאני בטוח שלא מצותתים לו, כי זה בלתי אפשרי. אבל העיקר שהוא ירגיש בטוח, זה גורם לו לדבר יותר בחופ -"

"פוטר, וויזלי, גריינג'ר!" קטעה אותו קריאה חדה. הארי הסתובב לראות את מנסן עומדת ליד אחד השולחנות, הכיפה כולה ריקה מאדם מלבדה ומלבד מקגרגור שעמד לידה בידיים שלובות. המפקדת הנהנה אליהם בחדות. "לכאן."

הם מיהרו לכסות את הפתח לצינוק בבמה ולעשות את דרכם אל שני ההילאים הקודרים למראה. על השולחן לידם נדחפו הספרים שהיו מפוזרים עליו לפינה אחת, ובמרכז נחה ערימה של דפים הכתובים בכתב יד. לקח להארי רגע לזהות אותם כחבילת הדפים שעליהם סוכמו כל האיזכורים של מרלין וניקודאמוס מהספרים, מהם הקריאה מנסן לכולם את הסיפור המלא של הכותב.

"ג'ייסון תקף לפני שסיימתי להקריא את הדף האחרון," פתחה המפקדת עוד לפני ששלושתם הספיקו להגיע לשולחן, קצות אצבעותיה נוגעים קלות בשולי הדף העליון בחבילה. "הדף הזה, מכל הדפים, הוא האחד שהכי מפרט על גורלה של האבן הבראשיתית. כתוב כאן שההגנה האחרונה שמרלין העמיד לפני מותו, בסיועה של הקטה, היוותה הבטחה שמי שבסופו של דבר ימצא את האבן יהיה בעל לב טוב. איכשהו, ההגנה הזאת תמנע ממישהו בעל מניעים לא-טהורים להשיג את האבן. מרלין מסביר שהוא עשה זאת משום שהוא ידע שאין דרך להגן על האבן לנצח ובסופו של דבר, יום אחד, מישהו ישיג אותה - אבל הוא רצה לכל הפחות להבטיח שאותו אדם יהיה מישהו שניתן לסמוך עליו. אני מאמינה שאנחנו נכללים בקטגוריה הזאת."

עיניה התכולות, הקרות כקרח, נראו כאומרות את ההפך המוחלט. המבט הנוקב שהיא נעצה בשלושתם כמו ביקר אותם בחריפות על אכזבה שעוד לא קרתה.

"את דבריו האחרונים חתם מרלין במילים אלה," המשיכה, ומבלי להוריד מהם את מבטה החד דיקלמה: "רק זה אשר יקיף עצמו בידיעותיי יוכל לגלות את התמונה השלמה, המובילה אל האבן הבראשיתית. על החתום, מ'. 

"אני מאמינה שזהו רמז למיקומה של האבן, שעל פי הכתבים במשרד הקסמים, מוחבאת איפשהו כאן בכיפה. אני רוצה שאתם תמצאו אותה."

הארי הזדקף. הנה זה מתחיל.

מנסן הינהנה פעם אחת, כאילו משהו בהבעות פניהם שכנע אותה שהמסר עבר. "אני והלבלרים שנותרו כשרים לעבוד נהיה עסוקים בשעות הקרובות בטיפול בפצועים מהמתקפה ויצירת קשר עם משפחותיהם, לכן אתם תעבדו לבד, ותדווחו למקגרגור. תעבדו מהר. לקח לג'ייסון קצת יותר מיממה להופיע פה אחרי התקיפה הקודמת, ואנחנו יודעים שהחצויים רק מעלים את הקצב - מה שאומר שיש לנו יום אחד בלבד למצוא את האבן וללמוד להשתמש בה כך שנוכל לנטרל בעזרתה את האיום, או לכל הפחות להעביר אותה למקום בטוח יותר. לא אכפת לי אם זה אומר שהעבודה תימשך כל הלילה ושנהפוך את כל הכיפה הזאת על פיה; אני רוצה את האבן הזאת אצלי עד מחר. זה ברור?"

מקהלה שקטה אך תקיפה של "כן, המפקדת," ענתה לה. מנסן פנתה אל סגנה ללא מילה נוספת.

"אתה אחראי עליהם, אבל אני צריכה שקודם תתעתק למשרד הקסמים ותעדכן את פליקס במתרחש. הוא צריך לשמוע על וורן מאחד מאיתנו. חוץ מזה, אם הוא פנוי, תדאג שהוא יבוא לכאן - אנחנו צריכים כמה שיותר כוח אדם."

"אמ, המפקדת?"

היא פנתה אל הארי בחדות. "כן, פוטר?"

"הצעתי לך לפני כמה שעות לצרף את לונה לאבגוד, מהשכבה של ג'יני," ענה בהיסוס, ואז הכריח את עצמו לזקוף את סנטרו. "אני בטוח שהיא תשמח לעזור."

מנסן ניפנפה בידה פעם אחת, פונה ממנו עוד לפני שהוא סיים לדבר. "כמה שיותר, יותר טוב. תעבור גם בהוגוורטס לפני שאתה חוזר לכאן, ג'רמי, ותבקש ממקגונגל את מיס לאבגוד, היא בוודאי תסכים." מקגרגור הינהן.

מנסן לא טרחה לומר מילות פרידה או לצאת מהכיפה. היא פשוט נעלמה, מתעתקת בקול פקיקה.

הסגן פנה אליהם. "אם אתם צריכים משהו, תפנו אליי," אמר בחומרה, ומיד - פופ, נעלם גם הוא.

"איך בדיוק?" תהה הארי.

הרמיוני התנפלה על ערימת הדפים שעל השולחן. "על החתום, מ'!" הקריאה בהתרגשות צרודה, מרימה אל הארי ורון עיניים רחבות. "זאת הוכחה ניצחת! זה באמת מרלין!"

"אני היחיד שלא התגבר על זה שהשם הפרטי של מקגרגור הוא ג'רמי?" מילמל רון.

"רונלד, זה קצת יותר חשוב!"

"תני לי את זה," אמר הארי, וחטף מידה את חבילת הדפים. בתחתית הדף הראשון בערימה, באותיות מבולגנות אך קריאות, נכתב מה שמנסן אמרה, ויותר: 

להלן המשפטים האחרונים בספר שככל הנראה נכתב אחרון: 

"אני מצפה שחיי יבואו לקיצם לפני שקיעת החמה. בכוונתי להשקיע את מירב מאמציי ושארית כוחותיי בהטבעת הגנות שיבחנו את החוכמה וטוב הלב של כל המבקש לחצות אותן, שכן רק אדם נעלה ביותר יהיה ראוי לקבל לידיו את הכוח העצום המוחבא בלב ביתי הישן. זאת הדרך היחידה למנוע אסון מוחלט, ולמענה אני מוכן ומזומן לסיים את חיי.

רק זה אשר יקיף עצמו בידיעותיי יוכל לגלות את התמונה השלמה, המובילה אל האבן הבראשיתית. על החתום, מ'." 

(ציטוט מדויק.)

"טוב, עכשיו זה ודאי," אמר הארי, והרים אל רון את פניו המעוות בהשתתפות. "מרלין מת."

רון השפיל את מבטו הזועף. "כן, טוב," מילמל, קוצר הרוח בקולו לא מצליח להסתיר את אכזבתו. "יש שם משהו שלא ידענו?"

הארי סרק את הדף שוב בעיניו. "רק הרמז הסופי, אני מניח. אנחנו צריכים איכשהו להקיף את עצמנו בידיעותיו… מה שזה לא אומר."

"אנחנו כבר מוקפים בידיעותיו, לא?" שאלה הרמיוני בקימוט מצח, מחווה על הכיפה סביבם. "כל הספריה הזאת מלאה בכל הידע שהוא אסף."

"ואיזו תמונה שלמה עוד לא גילינו? עברנו על כל הספרים כאן, בשם מר - זאת אומרת, לעזאזל," הוסיף הארי, פניו מתחממות קלות.

"טוב, זה לא שאפשר לשאול אותו," הכריז רון, משלב את ידיו על חזהו.

"לא," הסכים הארי, בוהה בדף שבידיו בייאוש מה, מכין את עצמו לעבודה, לתת את כל-כולו למה שנראה אבוד מראש. אבל איזו עוד ברירה הייתה להם? מנסן רצתה תוצאות עד מחר, אפילו שהיא בעצמה נראתה בטוחה בכישלונם. המבטים האלה שלה תמיד גרמו להארי להתעקש להוכיח את עצמו עוד יותר, אבל הפעם חלק ממנו לא יכל שלא להסכים איתה. מצבם לא נראה טוב.

"בואו פשוט נתפזר בין הספרים," אמר באנחה, מרים את עיניו אל חבריו. הם החזירו לו מבטים שתאמו את תחושותיו בדיוק, אבודים אך נחושים. "נראה אם נמצא משהו מועיל."

"זה לא שיש לנו משהו טוב יותר לעשות," הירהרה הרמיוני, ובמשיכת כתפיים כנועה פנתה אל אחד מארונות הספרים סביבם. הארי ורון החליפו מבט עגמומי ופנו לעשות כמותה.

זה הרגיש כמו בזבוז זמן, משום שכל המידע הרלוונטי שפוזר בין אינספור הניסויים והידיעות האקראיות שמרלין תיעד בספריו כבר נאסף לסיכום שמנסן הקריאה. כל נושא אחר נכתב בראשי פרקים על גבי הכריכה של כל ספר. מה הם כבר יכלו לפספס?

אבל הארי הוציא ספרים רנדומליים ממדפים שהוא נתן לידיו לבחור ובחן אותם כאילו מסתתר ביניהם נס. אחד מהם חייב להחביא בתוכו איזה רמז, לא? השפעת גבעולי הכלנית על פיתוח שיקויים מנקי רעלים - לא, זה שולי מידי. עדויות היסטוריות לגסיסת האימפריה האשורית - רחוק מידי. סימנים מוקדמים להכחדה הבלתי נמנעת של ציפורי החול כחולות המקור - מה?

"איכס," קרא רון בקול נלהב, מפר את השקט ששרר באוויר הכיפה. הארי הפנה אליו את מבטו בשאלה. "יש כאן ספר שלם שעוסק בקשר שבין צואה לשיקויי הבראה," גיחך הג'ינג'י, אפו מעוקם בדחייה בעוד עיניו נוצצות בשעשוע. "איך נראה לכם שהוא גילה על זה?"

"אני נשבעת, רון, זה כאילו אתה בן חמש לפעמים," מילמלה הרמיוני מבעד לארון כלשהו, חיבה שזורה בקולה הנוזף, והארי גילגל את עיניו בשעשוע ופנה בחזרה לארון הספרים מולו. הוא שלף ספר שכריכתו הבוהקת משכה את עיניו.

ההשפעה ההדדית בין ישויות על-אנושיות והיווצרות הציוויליזציה האנושית, נכתב על הפתק המודבק לכריכה. הארי היסס. זה נשמע כמו משהו שיכל לסטות הרחק מהנושא שהארי חיפש, אבל לעומת שאר הספרים, יכל גם להחביא בתוכו מידע שאולי יהיה מועיל. האם יש טעם להתחיל לעבור על כולו? נשמע כמו יותר מאמץ וזמן משהיו להארי להציע. מצד שני, איזו עוד אפשרות הייתה לו? זה לא שהוא התקדם לאנשהו בכל מקרה.

שאיפה חדה קטעה את התלבטותו. הארי זקף את ראשו ואת גבותיו. "הרמיוני?"

היא פרצה מבין הארונות, תנועותיה מהירות ונחושות בעודה צועדת אל אחד השולחנות ומניחה עליו את הספר הפתוח שבידיה, על פניה מבט של ניצחון. "מצאתי."

הארי ורון התקרבו אל שולחנה. הרמיוני החוותה לעבר הספר שהניחה מולה. "יש כאן מחקר מפורט על הקשר בין איכות השינה, אופי החלומות והמצב הנפשי של החולם. נשמע כמו כל ספר אחר מהספריה, אבל אתם זוכרים מי הוא אל החלומות?"

"מה שמו - אבא של ניקודאמוס," קלט הארי.

"מורפוס, או משהו כזה?" הציע רון.

"מורפיאוס, וכן. אבא של ניקודאמוס. תקשיבו לזה." והיא החלה להקריא:

"כשסיוטי הבעתה של בתי הבכורה חזרו היה זה סימן מובהק לכך שימיה ספורים. בתור ילדה היא סבלה מהם רבות, אך מאז הריונה נעלמו הם כלא היו. משום שחזרו רק כאשר החלו כל כוחות חייה לקרוס, ניתן להסיק שהייתה זאת ברכתו של מורפיאוס ששרתה עליה וסילקה אותם עד אז.

הידע על כוחו מעולם לא היה נחלת הכלל, כמו שהוא עצמו, יחד עם אֵחיו ואדונו, היפנוס, כמעט ולא נודעו ברבים. אך בעקבות ניסיון זה ומחקרים נוספים שערכתי ניתן להסיק כי תחומי שליטתו הם השינה, החלומות, ובמיוחד העומד מאחוריהם - החלק הקיים בכל היצורים החיים ונשאר ער תמיד; הבלתי מושג."

"המידע הזה יכול להיראות זניח, לכן לא טרחו לכלול אותו בסיכום, אבל הוא ללא ספק חשוב," הדגישה הרמיוני בלהיטות. "הרי הכוחות של ניקודאמוס חייבים להיות קשורים לכוחות של אבא שלו."

"ככה זה עם החצויים, אבל כאן מדובר במעורב-דם," ציין רון. "אנחנו לא ממש יודעים איך הוא עובד."

"אבל הרמיוני בטח צודקת, חייב להיות דמיון כלשהו," אמר הארי. הוא נעץ את עיניו באותיות העשן הכסופות שריחפו מעל הדיו העתיק, שקוע במחשבה. "הבלתי מושג, הא? הכוונה היא בטח לתת מודע. מעניין למה הוא קורא לזה דווקא ככה."

"נשמע שזה דווקא די מושג לאל הזה," מילמל רון. הארי העיף בו מבט מהורהר.

הרמיוני הניחה את ידה על הספר. "גם אם זאת לא התשובה שחיפשנו, זה מידע רלוונטי - כל מידע שקשור בניקודאמוס הוא קריטי. אולי זה לא מתקשר למרלין ולאבן, אבל זה רמז."

"את צודקת," אמר הארי, זוקף את כתפיו. "בסופו של דבר הכל חוזר לניקודאמוס." זה היה מסר מעודד, על אף אופיו המאיים, משום שהוא הזכיר להארי שהחצויים הם לא האויב האמיתי. בסופו של דבר הם יתמודדו מול ניקודאמוס עצמו, והם צריכים להיות מוכנים לכך.

"תני לי לראות את זה." הארי שלח את ידו אל הספר, בו בזמן שהרמיוני דחפה אותו אליו, והספר החליק ביניהם ונפל. הרמיוני מיצמצה והארי גנח.

רון, שעמד הכי קרוב לספר ההפוך על הרצפה, גילגל את עיניו. "אתם משהו שניכם." הוא התכופף להרים אותו, הדפים מתנופפים בין ידיו בעודו מניח אותו על השולחן.

"רגע!" קרא הארי לפתע, מתנפל על הספר כאילו מצא טרף. 

רון נרתע מדרכו בהפתעה. "וואו, מה העניין?"

"תראו!" קרא הארי בהדגשה, מדפדף בחזרה לעמוד הראשון בספר. משיכות של שחור כיסו את הנייר, כאילו תאונה שבה היה מעורב דיו התרחשה לא רחוק ממנו. מעליו התנוסס העשן הכסוף של לחש התרגום, נע בגלים ומסתובב סביב עצמו ללא הרף, מסרב להתייצב. 

"זה אחד מהציורים שנמצאים בעמוד הראשון של כל ספר," הבינה הרמיוני. "אלה שהופיעו כשהטלת את הלחש מהחלום, שהפך את שפת הצפנים לאנגלית עתיקה. אבל מה…"

"למה לחש התרגום מנסה לתרגם את זה? אין כאן מילים," אמר רון, מצחו מקומט. 

"בדיוק," הסכים הארי, מביט בחבריו בהתרגשות. "זה ציור, לכן הלחש לא מצליח לתרגם - אבל הוא מתנהג כאילו יש מה לתרגם. יש לציורים האלה משמעות!"

"התמונה השלמה," הבינה הרמיוני. "'רק זה אשר יקיף עצמו בידיעותיי יוכל לגלות את התמונה השלמה, המובילה אל האבן הבראשיתית' - התמונה השלמה, פשוטו כמשמעו! הציורים הם המפתח!"

"היי, היי, רק רגע אחד," עצר אותם רון, מרים את ידיו ביניהם. "כל זה טוב ויפה, אבל מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? לציורים יש משמעות, אז מה?"

"אז צריך להרכיב מהם תמונה שלמה," אמר הארי הנחוש, הספק בקולו של רון לא מספיק כדי להנחית אותו. הוא תפס ספר אקראי אחר שהיה על השולחן ופתח אותו בעמוד הראשון, חושף בשנית מריחות דיו שנראו אקראיות ומעליהן עשן כסוף שהתערבל בחוסר החלטיות. הארי דחף את הספר אל הספר השני, כך ששניהם נחו זה לצד זה על השולחן - וצפה, מוקסם, בעוד העשן הכסוף המרחף מעל כל דף נע הצידה לפתע, כאילו מנסה להתרחק מהספר השני. כמו ההפך ממגנטים, הם דחו זה את זה.

"הם לא מתחברים," אמרה הרמיוני בצרידות, קולה חורק באכזבה.

"אבל הם מגיבים," ענה הארי בהתפעלות, והצליח להרים את עיניו מהמחזה המהפנט אל חבריו. "אולי הם דוחים את הקרבה אחד של השני משום שיש ספרים אחרים שכן מתאימים להם. אולי אלה לא החתיכות הנכונות בפאזל."

רון נראה מפקפק, והרמיוני מהוססת, אבל הארי סירב לוותר. ושלושתם החלו בעבודה.

זה לקח קצת זמן, וכמה דחיפות ועידודים מצד הארי אל חבריו המיואשים, אבל לבסוף - זה הצליח. הארי, רון והרמיוני עמדו שלושתם סביב השולחן והביטו מטה, אחוזי יראה כמעט, על שני הספרים שהם הצמידו ללא הרבה תקווה. העשן הכסוף מעליהם התאחד לגוש אחד, מוסיף לנוע ללא הרף בחוסר כיוון מוחלט, אבל על מרחב גדול יותר עכשיו. מריחות הדיו על שני הדפים השלימו זה את זה כאילו היו משיכת דיו אחת שנחתכה לשניים.

הם עלו על זה. 

הארי פשט את ידיו, מניח אותן על כתפיהם של שני חבריו ומושך אותם אליו מעל השולחן למעין חיבוק קבוצתי רפוי. הם הביטו זה בזה, הארי בנחישות, הרמיוני בהתרגשות, רון בעייפות מלאת הקלה. כולם בעיניים נוצצות.

"זה הולך לקחת הרבה זמן," הזהיר רון, כאילו מנסה להכין אותם לעבודה הרבה שלפניהם. הארי חייך.

"אז כדאי שנתחיל."

הפרק הקודם		הפרק הבא