הנשף

ברוב טובם, דראקו ואסטוריה מאלפוי לקחו אותי, את סקורפיוס ואת לילית׳ לטיול באין לי מושג איפה. העיקר שאני אתיידד עם לילית׳. כל אזכה באמונה ואז אתקע לה סכין בגב - פשוטו כמשמעו.

"היי, מאלפוי, אתה יכול להביא לי את המים?" אני שואלת את בלונדי. אנחנו הולכים באיזה חורשה ענקית, דראקו מנסה לראות איפה אנחנו ואסטוריה עוזרת לנו.

הוא מושיט לי את המים מהתיק ואני שותה. אני מחזירה לו אותו. לילית׳ מספרת בדיחות גרועות.

המאלפויים רצו שנעשה כמו גיבוש כזה. שנרגיש כמו "משפחה". לי לא הייתה ברירה אלא להסכים, כמובן. שנעשה "קומזיץ" משפחתי. טוב, בסדר. כמה גרוע זה יכול להיות?

נתקענו בחורשה באמצע שום מקום, אין לנו מושג איפה אנחנו. אבל אנחנו יכולים להתנתק לאחוזה מתי שרק נרצה.

אבל לפי דבריו של דראקו "המאלפויים לא מוותרים. חוץ מזה - הגענו רחוק". אנחנו עוצרים איפשהו, במקום מלא עצים; מה שנראה כמו יער, לדעתי. דראקו עוצר יכולנו מאחוריו גם.

"דראקו, מה קרה?" שואלת אסטוריה.

"בואו נעצור כאן. נחנה פה ללילה."

אני שומעת צעקות. אנחנו עמוק בשום מקום.

"אתם שומעים את זה?" אני שואלת.

"כן, בואו רגע!" אומר סקורפיוס. אנחנו הולכים אחריו ורואים קבוצת נערים מפוחדים. לצידם נמצא רכב גדול שבטח מספיק לכולנו.

"היי!" 

"מי אתם?" שואלת נערה לפחות בגילי, פצועה ברגלה, בעלת שיער חום ארוך ומקורזל ועיניים ירוקות.

"אני רוז," אני מתכופפת אליה ומעריכה את הפצע. לידה נמצא מה שנראה כחבר שלה. הוא מחזיק לה את היד. אני טובה בדברים האלה.

"איך קוראים לך?" אני שואלת בחיוך. היא מפוחדת. כולם יושבים על האדמה ועל סלעים.

"אני טריס," אומרת. "וזה ת׳יאו."

"היי, מה קרה פה?"

דראקו ואסטוריה וסקורפיוס ולילית׳ מטפלים בנערים ושואלים אותם מה קרה ואם הכל בסדר. הם מוגלגים.

"יצאנו לטיול שטח," אומר תיאו. "ונאבדנו. הלכנו לאיבוד, בקיצור."

"טוב, אז יש לכם מפה?" אני שואלת. ת׳יאו מושיט לי את המפה מכיסו. "הרכב לא עובד. בטח המצבר מת או משהו."

"בני כמה אתם?"

"אני בת 16," אומרת טריס. "ואני בן 18." אומר ת׳יאו. אני מחייכת וידי נחה על כתפה של טריס.

"אל תדאגי, טריס," אני קמה ונאנחת. "אנחנו נצא מזה."

לת׳יאו יש שיער בלונדיני כהה ועיניים כחולות ועמוקות. עורו בהיר וגם עורה של טריס. היא מפוחדת מאוד. בטוח קרה משהו רציני אם היא נראית ככה;

"היי, אני פליקס," בא אליי מישהו שנראה קצת יותר מבוגר מת׳יאו וטריס. יש לו זיפים קטנים, שיער שחור פרוע ועיניים חומות. "אני האחראי פה. בן 22."

"טוב, אז אתה נהגת?"

"כן. המנוע... והמצבר מת... ויש פנצ׳ר רציני. הלך עלינו. "

"למה אתם לא יוצאים מפה?" מתקדם אלינו סקורפיוס.

"אולי הם לא יודעים, גאון." אני נוזפת בו. 

"מה עשיתי?"

"חבר'ה... " אומר פליקס באי סבלנות.

"טוב, אז מה מצב האספקה שלכם?" אני שואלת ברצינות.

"יש לנו מעט מים ואוכל, הכל ברכב. יותר קריר שם, " אומר פליקס. 

"כמה אתם?"

"אני, טריס, ת׳יאו, אוליבר, פייג׳, אדוארד וריילי. אוליבר בן 14," פליקס מצביע על ילד די ממוצע לגילו, רזה בעל שיער חום ועיניים ירוקות. "פייג׳ היא אחות של אדוארד, בת 19," הוא מביט במישהי בעלת שיער בלונדיני ארוך ובהיר ועיניים חומות ונוצצות. "אד בן 16," הוא מצביע על מה שנראה כתאום של פייג׳. "וריילי היא אחותי. בת 18." הוא מצביע על מישהי ממש דומה לו, בעלת שיער שחור ועיניים בצבע טורקיז. "אני ממש דואג לה. היא נפצעה בכתף... אנחנו נחשבים לנעדרים. מי אתם?"

"יצאנו לקמפינג פה," אומר דראקו. הוא מאחורי בנו "הממש תמים". " אתה יודע. אני דראקו. וזו אישתי, אסטוריה. איך הלכתם לאיבוד פה?"

"אני רציתי לעשות משהו מיוחד לריילי. והלכנו לאיבוד."

"אני יכולה להשיג קליטה בטלפון," אני אומרת ומביטה בטריס ובת׳יאו. היא בוכה על כתפו והוא בטח אומר לה שהכל יהיה בסדר ושימצאו אותם ושיחזרו הביתה בקרוב מאוד. "אם יש לכם."

"כן, לאוליבר יש. אוליבר, תביא לי את הנייד שלך!"

הנער בעל השיער החום ועיניים הירוקות מושיט לפליקס טלפון. 

"קחי." הוא מושיט לי את הטלפון. "כך נגיע הביתה. תעשי מה שיידרש. "

"אני צריכה ללכת לגבעה שם," אני מצביעה על גבעה רחוקה מאוד. "אתם תמשיכו ללכת כמה שאפשר. ניפגש בקרחת ששם," אני מצביעה על קרחת יער לא רחוקה כל כך.

"טוב. אבל מישהו צריך ללכת איתך," אומר פליקס. דראקו מסכים איתו.

"אני בא." אומר סקורפיוס. לא, אין מצב. לא; לא. ממש לא. אין מצב בחיים.

"לא. אני לא צריכה אף אחד." אני אומרת. "זה סופי."

"סקורפיוס יבוא איתך," אומר דראקו. כאילו שיש לי ברירה.

"אני יכולה לבוא גם?" שואלת לילית׳.

"זה בסדר, רק שניים." אומר פליקס ומחייך לעברי. אני מחזירה לו חיוך אידיוטי ואני וסקורפיוס יוצאים לדרך. כך גם הם.

הפרק הקודם		הפרק הבא