Rabbit Heart

פרק 24

בסך הכל חפיסת קלפים

"'למי אכפת מכם?'  אמרה אליס, (עד אז היא צמחה לגודלה המלא). 'אתם בסך הכל חפיסת קלפים!'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

הכל קרה כל כך מהר בחוץ; רגע אחד התקרה רעדה והיא ירתה קללות לצד טונקס, ורגע אחרי זה הארי, רון והרמיוני נעלמו וטונקס רצה למצוא את רמוס, וג'יני הייתה לחלוטין לבדה.

מחוץ לחלון, אורות בצבעים שונים זרחו בתוך הלילה, מאירים באור מאיים נחיל שחור שצעד לתוך הטירה. פתאום ג'יני לא הייתה בטוחה מה לעשות, כשההילאית הצעירה כבר לא לצידה. היא הרימה שוב את שרביטה לכיוון החלון השבור, כשסילון של אור פגע באחד החלונות שבהמשך המסדרון. שאון הזכוכית המתנפצת וההדף כמעט הפילו את ג'יני מרגליה, הופכים את ראשה למקום מבולבל ולא יציב. היא החלה לרוץ, הרצפה מתנדנדת תחת רגליה, והתנדנדה במורד גרם מדרגות, בקושי מצליחה שלא למעוד.

לא בטוחה כיצד, היא הגיעה למסדרון חשוך ושקט. ראשה היה עכשיו צלול מספיק כדי לזכור מי היא ומה מטרתה, למרות שאוזנייה המשיכו לצלצל מעוצמת הפיצוץ. היא נגעה בלחייה, ששרפה מאד, ונרתעה כשאצבעותיה נגעו בשבר הזכוכית הקטן שננעץ בעורה. היא שלפה אותו באופן עיוור, חשה שייתכן שהיא עושה יותר נזק מתועלת לפצע, והשליכה את פיסת הזכוכית על הרצפה באצבעות מוכתמות בדם.

קול שהגיע לאוזניה גרם לה להידרך. בתחילה לא הייתה בטוחה האם זוהי תוצאה של הד הקרב שהדהד בקירות או קול ממשי, אך עד מהרה התברר לה שאלה רגליים הרצות במהירות לכיוונה. היא מיהרה לחמוק לתוך כיתה קרובה, והותירה את הדלת פתוחה קלות על מנת לראות במי מדובר. לאחר רגע דין חלף על פניה בריצת עמוק.

"דין!" היא סיננה ממסתורה, אך הוא לא שמע אותה. היא יצאה מהכיתה ורצה אחריו, והוא שם לב שהצטרפה אליו מייד.

"אוכלי מוות, ממש מעבר למסדרון," הוא התנשף כשהדביקה אותו. מבלי לשאול אותה, הוא אחז בידה והמשיך לרוץ. "אני חושב שהם ראו אותי..."

"איך הם נכנסו?"

"לסטריינג'."

כמו תמיד, השם הצליח לגרום לה לחוש צמרמורת, אך בשילוב עם רוח הקרב שמילאה אותה, גם צורך בוער ופתאומי בנקמה.

"אבל חשבתי – "

"כנראה שהוא הצליח לברוח מהמורים, או להתחבא עד שהאדון שלו הגיע... קדימה, בואי ניפטר מהם."

הם רצו במעלה אותו גרם המדרגות במורדו ג'יני מעדה רגע קודם לכן ומצאו את עצמם במסדרון המרוצף שברי זכוכית של חדר הנחיצות, אשר הואר בשלל אורות צבעוניים שהבהבו מחוץ לחלונות השבורים. השתקפות האורות בשברי הזכוכית הייתה כמעט יפה באותו הרגע.

"מישהו בא!" דין משך אותה לתוך שקע ריק של פסל. הם הציצו החוצה בזהירות וראו שלוש דמויות, שכלל לא הבחינו בהם, נכנסות לחדר הנחיצות. ג'יני זיהתה את ברק שיערו הלבן של מאלפוי ואת דמויותיהן העצומות של חבריו קראב וגויל.

ג'יני נזכרה במשהו שהארי אמר לה זמן קצר קודם לכן. "הארי ורון והרמיוני נמצאים שם!" היא אמרה לדין.

"הם יכולים לדאוג לעצמם," הוא אמר לה. "אנחנו חייבים להצטרף אל השאר, אחרת – "

"באנו לכאן להילחם, לא? מה קורה לך?"

"ג'יני, ראיתי למה הארי ורון מסוגלים," אמר לה דין. "אנחנו רק נפריע להם. אם אנחנו באמת רוצים לעזור, אנחנו צריכים ללכת לעזור להגן על הטירה. אנחנו לא יכולים לעמוד כאן ולהתווכח – "

ג'יני משכה את ידה מידו, מחווה שעשתה כל כך הרבה פעמים קודם לכן. "בסדר. לך אתה, אבל אני נשארת לעזור להם."

"ג'יני," רטן דין. "את אפילו לא אמורה להיות פה. אני צריך להביא אותך למקום בטוח – "

"סיפור חיי," פלטה ג'יני במרירות ופתחה בריצה לכיוון חדר הנחיצות. היא כבר כמעט הייתה שם כשקללה פספסה אותה ופיזרה שברי זכוכית מהרצפה לכל עבר. היא נעצרה באחת, נעליה רומסות את הזכוכית, והגנה על עצמה בדיוק בזמן מפני מטח של קללות שנורו לכיוונה. במרחק צעדים ספורים לפניה, דין היה בעיצומו של מאבק. 

ג'יני ניצלה את חלון ההזדמנויות הקטן שנפער לאחר המטח הראשון כדי לקלל את תוקפיה; סילון של אור סגול נורה משרביטה כלהבה עצומה בעלת רצון משל עצמה, פוגע באוכלי המוות ומפיל אותם מרגליהם בעוצמה. אז היא חמקה לתוך שקע קרוב בקיר, מכריחה את אוכלי המוות הנותרים להתקרב על מנת להגיע אליה, ובדרך להיפגע על ידיו קללותיו של דין. אחד מהם פנה אליו, אך קללתו הוסטה ממסלולה ברגע האחרון כשעטלף עצום עשוי חומר גמיש ודביק הדביק אותו ואת חברו לרצפה.

"גדול, ג'יני!" היא שמעה את דין קורא. הוא ניצל את בלבולם הרגעי של אוכלי המוות אל מנת לרוץ ממחבואו אל מקום המסתור שלה, פניו אל אוכלי המוות כל אותה העת ושרביטו מכוון אליהם, מוכן למערכה הבאה.

ג'יני החלה לגיד לו משהו, משהו שמאוחר יותר היא לחלוטין לא זכרה, למרות שרצה בזה מאד, כי באותו הרגע ריח מאד לא נעים הגיע לאפה וקטע את חוט מחשבתה. היא הבינה שזהו ניחוח מבחיל של דבר מה שרוף מאד, רגע לפני שהמסדרון התפוצץ וכל עולמה הסתחרר ונעלם מאחורי מסך מתפרץ של להבות ועשן. ראשה נחבט בקיר שמאחוריה בחוזקה ומטח של זכוכיות וגיצים התנפץ עליה.

ייתכן שהתעלפה, או שרק הייתה שרויה בקהות חושים מבולבלת מאד. במעורפל היא הבינה שהפיצוץ נגמר, ושהיא שוכבת על הרצפה, פיה מלא טעם של דם וקיא ודרכי נשימתה צורבים מעשן ועפר. היא בהתה בעניים לא ממוקדות בלהבות שפרצו מתוך החדר, שולחות ידיים חמדניות אל האוויר הפתוח.

פיסות רמץ זוהרות כמו גחליליות ושברי זכוכית קטנטנים ונוצצים שהועפו לאוויר מעוצמת הפיצוץ עדיין צנחו בשלווה לרצפה, כמו שלג. המחזה היה עוצר נשימה כל כך שלרגע ג'יני לא חשה כאב. משהו חם מאד וכבדה כיסה אותה – זה היה כמעט נעים, לשכב שם בשלווה, בחום...

היא התעוררה לאט מאד והבינה שהיא במרכזו של קרב; קללות התעופפו בחופשיות מעל ראשה. דמויות חלפו על פניה, כלל לא מבחינות בה. היא לא ידעה כמה זמן שכבה שם – ייתכן שאלה היו שעות – עד שהבינה שהיא לא היחידה שתופסת מחסה בתוך השקע הזה. מישהו עמד מעליה, יורה קללות במיומנות. היא ניסתה למקד בו את ענייה המבולבלות, כמו טדי לופין הקטן כשפקח את עניו אל העולם בפעם הראשונה... האדם הזה לבש גלימה שחורה, ותלתלים שחורים מסופרים בקפידה נמשכו לאחור מפניו על מנת לפנות מקום למסכה כסופה...

חלון התנפץ היכן שהוא בהמשך המסדרון והיא שמעה כמה קולות מוכרים. פרד? פרסי? זיכרון קיומם של אחיה הזכיר לה מי היא והיכן היא, והזיכרון הביאו איתו רגע של צלילות מלווה במלוא הכאב שהסבו לה פציעותיה. היא הבינה, מבעד למסך הכאב, שרבסטן לסטריינג' חושב שהיא בוודאי מתה, שוכבת תחת קורת עץ חרוכה, או כלל לא מודע לקיומה באפלוליות.

היא ניסתה להזיז את רגליה, אך לא הצליחה. אחרי כמה מאמצים הצליחה להזיז את אצבעותיה, ולמצוא את שרביטה, ששכב ליד ידה הרפה. בתחילה לא הצליחה להרים אותו, ועד שהצליחה, לסטריינג' חמק משם.

לא מוכנה לתת להזדמנות הזו לחמוק מידיה, ג'יני עזרה את כל כוח הרצון שלה ודחפה מעליה את הקורה השרופה. הצליל שהשמיעה כשפגעה ברצפה הבהיר לה שהיא עדיין לא חירשת. היא קמה על רגליה, שזעקו בכאב, ורצה לתוך שדה הקרב.

היא הבחינה בלסטריינג' מייד; הוא היה בעיצומה של בריחה משדה הקרב. היא שלחה אחריו כמה קללות שפספסו אותו ואז החלה לרוץ אחריו.

"לא! פרד! לא!"

הכאב ברגליה יכול היה להיות בלתי נסבל, לולא האדרנלין ששיכך אותו. קללות התעופפו סביבה, מפספסות אותה, נותנות לה תחושה שהיא בלתי פגיעה – שהיא נועדה לתפוס את לסטריינג', גם אם הפגישה תביא למותה.

מישהו צעק את שמה, אך היא הייתה קרובה מכדי לעצור.

קללה אחת – הייתה לה הזדמנות אחת לעצור אותו, לפני שיעלם במורד המדרגות.

"אבדה קדברה!"

הקללה הירוקה פגעה בקיר לצידו במלוא העוצמה והפילה אותו לרצפה בהדף של שברי אבן ואבק. הוא ניסה לקום, אך היא הספיקה להגיע עליו ולדרוך על ידו המחזיקה בשרביט, מצמידה אותו לרצפה בחריקת עצמות. הוא הרים אליה את מבטו, והיא החליטה להשליך הצידה את שרביטו ולקרוע את המסכה מפניו, כדי לראות את הפנים הדוחות שלו כשהיא נוקמות בו על כל מה שעשה.

הוא התנשף קלות, שיערו מעט פרוע, אך פניו היו קרירות ושלוות מידי בשביל שביעות רצונה, לכן היא נטעה את ברכה בחזהו, גורמת לו להשתנק, והצמידה את שרביטה אל צווארו בכוח.

"תהנה מהרגע הזה, לסטריינג'," כשדיברה, קולה היה צרוד מעשן, וקרוב לשבירה. "אתה לעולם לא תהיה קרוב כל כך לנערה, לעולם לא..."

"קיוויתי שלא נגיע לזה..." הוא ניסה לדחות את הרגע, מחכה שאחד מחבריו אוכלי המוות יבוא לעזרתו; עניו המשוטטות הבהירו זאת.

"אני כן," היא אמרה, חשה דמעות ממלאות את ענייה, את גרונה, את אפה – את כל כולה. "כל כך קיוויתי..."

"עם כך," הוא אמר, מתנשא וידען כתמיד כאילו שוב הייתה במשרדו, מחכה לעונש שלה, והוא מרצה לה על אפשרויות הבחירה שלה, בין האור לחושך. "את לא טובה יותר מאיתנו, החלאות בהם את נלחמת, לא?"

היא טלטלה את ראשה, חשה מסוחררת מהרגע. "אתה לא תשכנע אותי לשחרר אותך. לא הפעם..."

"אז קדימה, העלמה וויזלי," הוא אמר, והיא צדה אחר ניצוץ הפחד בעניו. "הרגי אותי. טמאי את הנשמה הקטנה והטהורה שלך בדם שלי. זה יהיה טוב, אני מבטיח לך – את תרגשי מלאת עוצמה, בעלת שליטה... אבל הם יישארו לזמן קצר, בעוד הכתם שהרצח יותיר על נשמתך – הוא יישאר במשך כל החיים האלה, ומעבר להם."

ג'יני לא עמדה לתת למילים הארסיות שלו להשפיע עליה – לא עכשיו, כשהייתה קרובה כל כך. היא כבר אמרה את המילים קודם, והתכוונה אליהן בכל ליבה. היא יכולה לעשות את זה שוב, כשהוא מביט הישר בענייה בעניים שחורות ורעות שרדפו אותה זמן רב כל כך –

"ג'יני!"

גבה התקמר כשקללה פגעה בגופה; אש התפשטה בגופה ושיתקה אותו, והיא לא זכרה יותר.

היא התעוררה באפלה, על משטח קשה וקריר. דממה מוזרה עטפה אותה.

נזכרת היכן היא, היא הזדקפה ומייד צנחה שוב, כל גופה כואב.

"את ערה," אמר נוויל, מזדחל לכיוונה ממקומו צמוד לקיר. "מדאם פומפרי נמצאת באולם הגדול – את יכולה ללכת?"

"מה קרה?" היא דרשה מתעלמת מדבריו. "לסטריינג' – "

"אני לא יודע," ענה נוויל. "הגעתי רק אחרי שהכל נגמר."

ג'יני קיללה וכיסתה את פנייה, שהיו מטונפות ופצועות תחת ידיה. היא הייתה קרובה כל כך... למה? לנקמה? לרצח? היא לא ידעה אם זה היה שווה את זה או לא, אבל המחשבה שהחלאה הזאת עדיין מסתובב חופשי הייתה מייסרת.

"אני חייבת למצוא אותו," היא קבעה, מנסה להזדקף שוב. זה כאב לא פחות, אבל הפעם נוויל עזר לה.

"אין טעם, ג'ין. יש הפסקת אש. כל אוכלי המוות ברחו ליער."

"אז למה אנחנו עדיין פה?"

"הבטחתי להארי שאני אשמור עליך עד שהשטח יהיה פנוי, הוא היה חייב לרוץ... אבל גם כשהכל נגמר חששתי להרים אותך. חששתי – חששתי שלא תתעוררי בכלל..."

ג'יני הביטה בפניו. נוויל, שלא מכבר הפך למנהיג, חזר לרגע להיות הנער המגמגם והלא יוצלח שהכירה פעם.

"אני בסדר," היא טענה, יותר בחוסר רגש משהתכוונה, וניסתה לקום על רגליה. נוויל עזר לה, והיא נתמכה בו כשצלעו אל האולם הגדול.

שום דבר לא יכול היה להכין אותה למה שמצאה שם. אנשים פצועים והמומים מילאו את החלל, שנראה זר ללא השולחנות הגדולים והשיחה העליזה, בוכים, מתחבקים, נחים... אך לא משנה כמה ניסתה להעמיד פנים, הריח הנורא שעמד באוויר והצורה הסדורה בה האנשים שכבו על הרצפה, בשורות שורות, הבהיר לה ללא ספק שהאנשים האלה נחים את מנוחתם האחרונה.

"ג'יני... ג'יני..." היא לא זיהתה את הקול. גם כשאימה משכה אותה לתוך זרועותיה בעוצמה נואשת, היא לא הכירה את הקול השבור והדומע. היא מעולם לא ראתה את אימה בוכה. ובאותו הרגע היא חשה פחד גדול משחשה אי פעם לשאול מה קרה.

היא הייתה רוצה לא לדעת – להמשיך להתקיים בחוסר ידיעה – אבל העובדה שכל בני משפחתה התגודדו סביב אחד האנשים השוכבים לא יכולה הייתה לחמוק מהבחנתה, לא משנה כמה רצתה בכך. היא הביטה ברגליים הדוממות, הנעולות נעלי ספורט, הפרט היחיד שאביה ואחיה לא הסתירו בגופם. היא ידעה, אך לא ממש קלטה, שזהו פרד.

היא מעולם לא ראתה אותה דומם כל כך, אפילו לא בשנתו, אזי, לא ייתכן שזה הוא ששוכב שם. לא – האדם עליו מתאבל אביה ומעליו פרסי וג'ורג' בוכים הוא אדם זר, אדם שהיא לא מכירה...

היא ניסתה להביט בפנים האחרות כדי להשכיח מעצמה את המחשבה הלא נעימה הזו, אך זה רק הפך את המצב לגרוע יותר. אישה צעירה ויפה, בעלת שיער וורוד קצר ופני לב, הייתה שרועה לצד גבר חיוור ושלוו בעל שיער זהוב מנוקד כסף, טבעת הנישואין שלה נוצצת לאור הנרות. ראשו של בעלה היה נטוי, פונה לכיוונה, כלוחש לה בשנתה. ג'יני נפנתה מהם, אל סדרה של פנים זרות ומוכרות, אל הדבר שהפיץ את הריח הגרוע ביותר.

זה היה דבר מה שחור, מוארך, שדמה לצורת גוף אדם, אך היה חרוך ומבותר מכדי להיות כזה. פניו היו ריקות, חסרות תווים מלבד דבר מה שאולי בעבר היה אף, ושרידי תלתלים שחורים, צפופים וחרוכים, שצמחו מקרקפתו החבולה...

אימה אחזה בה בידיים רועדות והפנתה אותה משם. "אל תסתכלי..."

אבל זה היה מאוחר מידי. ג'יני זכרה את הפיצוץ במסדרון של חדר הנחיצות. היא דמיינה את גופו של דין נפגע על ידי פרץ הלהבות, מועף באוויר, כאילו לא היה יותר מבובה.

בקושי מודעת למעשיה, היא דחפה את אימה ואת נוויל מעליה ורצה החוצה. היא הספיקה להגיע אל פינה אפלה באולם הכניסה לפני שהתחילה להקיא ללא שליטה.

השעות הבאות עברו עליה כמו בחלום. איך שהוא היא נלקחה חזרה לאולם ומרפא חסר פנים טיפל בפציעותיה, שהיו רבות להחריד. אחד מבני משפחתה או חבריה היה לצידה בכל רגע, למרות שאף אחד מהם חוץ מלונה לא נראה כאילו הוא באמת מודע לקיומה. אבל לא היה אכפת לה; גם היא בקושי הייתה מודעת לקיום שלהם.

מישהו השקה אותה מים. אוכל היא סירבה לקבל. מייד כששוחררה מהמרפא פנתה וקרסה על הרצפה לצד משפחתה, סביב גופו של פרד. היא הביטה בו, אך לא בכתה. אולי כבר השלימה עם עובדת מותו, או סביר יותר להניח, עוד לא הפנימה אותה לחלוטין. לראשונה מזה זמן רב מאד, ראשה היה ריק לחלוטין ממחשבות. זה היה כאילו עדיין שכבה במסדרון שבקומה שבע, מבולבלת וחבולה, לא זוכרת אפילו את שמה.

האנשים סביבה התחלפו; בני משפחתה הלכו וחזרו, ביל וצ'ארלי הגיעו להתאבל על אחיהם בשתיקה המומה. נוויל נעלם, אך לונה נותרה לצידה, עד שגם הרמיוני הגיעה ועטפה אותה בחיבוק. ג'יני לא הסתכלה בפנייה, אך ידעה שזו היא, וכמה גם היא שבורה לנוכח שורת הגופות שכוסו אט – אט בסדינים.

בשלב מסוים היא הבינה שעוד נפגעים מגיעים לאולם; נוויל ואוליבר ווד הנמיכו גופת אישה בשורה מקבילה לפרד. ג'יני קמה על רגליה, ממש כאילו הייתה שרויה בחלום, וגופה פעל לפי התסריט הנסתר של תת המודע שלה. היא עקבה אחרי השניים כשיצאו מהאולם.

"את עוזרת לנו?" שאל אותה ווד  בכבדות. הוא נשמע עייף ביותר.

היא הנהנה, יודעת שעליה להעסיק את עצמה, אחרת לא תמשיך להיות שקועה בשכחה מבורכת זמן רב. לרגע רק חיכתה שנוויל יראה כאילו הוא מעוניין שתחזור פנימה, אל אשליית הביטחון. היא הייתה כמעט מרוצה כשלא אמר דבר.

השעות שלפני השחר היו קפואות ולחות. נעליה של ג'יני, המוכתמות עפר ודם, החליקו על העשב החלקלק מטל, והיא נתנה להן לשאת אותה הרחק מהקברנים האחרים, במורד הגבעה, אל אזור שעוד היה ריק מקברנים. למרות שהשחר אמור היה להיות קרוב, השמיים היו שחורים כפחם וריקים מכוכבים, וג'יני שאלה את עצמה בקודרות האם היו שם כאלה אי פעם, או שהיו רק יציר דמיונה, כמו כל פרט אחר בחייה. השמים היו שחורים כל כך, כמו העניים של לסטריינג' או השיער של הארי, או גופו של דין, ששכב עכשיו באולם הגדול, וזה היה אך ורק באשמתה...

קול בכי חלוש משך את תשומת ליבה. אחת הבובות חסרות החיים שהיו שרועות מסביב ללא ניע הייתה בחיים, כל גופה רועד עם כל יפחה, בוכה אל אימה.

ג'יני כרעה לצידה, כמעט נופלת. "הכל בסדר," היא שיקרה לה, והשקר היווה נחמה גם לעצמה. "זה בסדר. אנחנו הולכים להכניס אותך פנימה."

"אבל אני רוצה ללכת הביתה," לחשה הילדה, ענייה חופרות בליבה של ג'יני בצורה מכאיבה כאילו זה יכול היה לספק לה נחמה כל שהיא. "אני לא רוצה להילחם יותר..."

"אני יודעת," אמרה ג'יני, וקולה נשבר. האומללות והעליבות של הנערה הזו היו בלתי נסבלים, כנראה כי כל כך הזכירו לה את עצמה. "הכל יהיה בסדר."

היא סייעה לנערה לקום על רגליה, ולפתע תחושה מוזרה שמישהו מביט בה גרמה לה להביט אל תוך הלילה. לא היה שם דבר מלבד חשכה. משתעשעת במחשבה שהארי עומד שם תחת גלימת ההיעלמות שלו וצופה בה, משגיח עליה, העניקה לה נחמה רגעית.

פס דקיק של שחר התגלה מעבר לצמרות היער האסור, מעורר אצל ניצולי הקרב תפילה לשלווה, כשהקול הקר והנורא שפתח את הקרב באותו הלילה נשמע שוב, מהדהד בין כותלי הטירה החבולים, מספיק כמעט – אבל לא לחלוטין – על מנת לעורר את המתים הנמים תחת התקרה המתבהרת לאיטה.

"הארי פוטר מת..."

הקול היה מלא איומים, הבטחות והצהרות שלהם אף אחד לא רצה להאמין. ובכל זאת, כולם פנו אל הכניסה לטירה כאחד, יודעים שהזמן לאבל ולמנוחה נגמר.

וולדמורט עמד מול צבא אוכלי המוות שלו באפלוליות הנוזלית של לפני – שחר, צבא של צללים בעלי פני כסף. במרכזם עמדה דמות אדירה, מוכרת – האגריד – שהתייפחה לתוך חבילה שנשאה בידיה העצומות. והחבילה הייתה – לא, וולדמורט לא שיקר...

"לא!"

ייתכן שג'יני צעקה באותו הרגע, היא לא הייתה בטוחה. חלק באישיותה המשיך לתפקד – הוא היה מוכרח – אך עיקר קיומה היה מכווץ ומפוחד עמוק בתוכה, בוכה ומחכה שהכל ייגמר. אבל מה זה אומר, עכשיו, כשגם הארי הפך לבובה דוממת וחסרת חיים? מוזר, הוא לא נראה שונה כלל...

היא לא יכולה הייתה להסיר את עיניה מעליו, גם בעוד אנשים סביבה צועקים ומנסים להיאבק, ואדון האופל דורש שיקבלו על עצמם על מרותו, היות והגיבור שלהם מת, הובס, נצוד כמו חיה...

זה לא ייתכן, היא אמרה לעצמה, ושכנעה את עצמה שזו לא סתם הכחשה. מביטה בגופו של הארי, שעכשיו שכביו לרגליו של אויבו הגדול ביותר, תהתה איך מישהו יכול לחשוב שהוא מת; הוא לא נראה קטן וחסר אונים כמו האנשים המתים האחרים. הוא היה דרוך, מחושב, לא רפוי ועלוב, אלא מרשים מתמיד. אפילו דמבלדור לא נראה ככה במותו.

לפני שהיא הבינה מה קורה, נוויל היה במרכז ההתרחשות, נאבק ומתריס, ואז הקרב התחיל שוב; הענקים, אותם ג'יני פספסה במהלך הקרב, הסתערו שוב פנימה, וחצים נורו מתוך היער בעוד הקאנטורים עטים על אוכלי המוות. פס כסוף של אור הבזיק מתוך אפלת השחר, ונוויל הניף חרב אדירה וכרת את ראשו של הנחש של וולדמורט.

היא מצאה את עצמה במרכזו של הקרב הער, הנואש ביותר, בו הייתה אי פעם. היא אחזה בשרביטה, תרה בעיניה אחר סכנות, והדפה בדיוק בזמן קללה שנשלחה לכיוונה על ידי בלטריקס לסטריינג'.

היא לא יכולה הייתה להתמודד איתה לבדה, לא משנה כמה נואשת וכועסת הייתה, ואפילו בעזרתן של הרמיוני ולונה לא הצליחה להדוף אותה.

היא צפתה בתדהמה כיצד אימה נכנסת לקרב, נחושה להגן עליה, ולראשונה הבינה אותה בברור ולעומק. מאותו היום והלאה לא הייתה האימא הטרחנית והדאגנית יתר על המידה, אלא אישה שפשוט לא מוכנה לתת לילדיה להיפגע. לא אווזה מקרקרת, אלא לוחמת.

היא צפתה במחזה כאילו לא הייתה חלק ממנו כלל. היא ראתה כיצד בלטריקס נופלת, מראה חייה העוזבים אותה לחלוטין לא נראה מוזר בעיניה של ג'יני, למרות שמעולם לא ראתה משהו כזה זה קורה בברור כזה, ממש לנגד עיניה. אז וולדמורט, שהיה קרוב משהיא תיארה לעצמה, הניף את שרביטו כשעניו האדומות רושפות, זועמות כשל חיה, אך קללתו נחסמה על ידי מגן קסום.

הוא הפנה את מבטו בחדות, כנחש שאיבד את טרפו, ומצא את הארי פוטר ניצב מולו.

באותו הרגע, ובמשך שנים לאחר מכן, ג'יני מעולם לא פקפקה בכך שהארי יהיה המנצח בקרב הזה.

המרדפים, התככים והסודות היו החלק הקשה, אך לרגע הזה הוא התכונן כל חיו, והיה מוכן אליו מאשר שיהיה אי פעם. עכשיו הגיע הרגע הגורלי, בו עליו להתמודד עם פחדו הגדול ביותר אחת ולתמיד, ולג'יני לא היה ספק שיצליח בכך.

מביטה בפניו הנחושות בעודו מתמודד עם הלורד וולדמורט תחת שמי השחר שנדלקו בבערה, היא נזכרה בילד בן האחת עשרה שפגשה לפני שנים בתחנת הרכבת. הילד אומנם התבגר והפך לגבר, אך הנחישות שהשתקפה מפניו והתשוקה להתגבר על המכשול שלפניו, בין אם זה היה מחסום הרכבת או אדון האופל, היו זהות, ועצרו על הסף את אותו הפחד הנתון תחת שליטה קפדנית. הם היו בסך הכל ילדים אז, אך היא ידעה בלי שמץ של ספק שכבר אז אהבה אותו, וזה היה הדבר האחד והיחיד שתמיד ידעה לבטח.

הפרק הקודם		הפרק הבא