הנשף

הארי רץ אל ג'יני, וראה טיפות של אמורטנציה לא מוכנה על היד שלה. היא הייתה מחוסרת הכרה.

"פרופסור! מה קרה לה?!" שאל הארי בפחד.

"כנראה שהאמורטנציה נגעה בה," אמר סלגהורן. הוא היה מעט חיוור. "הלוא הזהרתי אתכם שזה מאוד רעיל! למרפאה, עכשיו," הוא אמר בלחץ.

הארי זימן אלונקת קסם והעמיס את ג'יני עליה. הוא אמר: "לוקומוטור אלונקה!" וג'יני התעופפה אחריו אל המרפאה. בדרך למרפאה הוא ראה את השתקפותו במראה שתלויה על הקיר, והוא היה חיוור מאוד. הוא טס עם ג'יני למרפאה. הוא לא ידע אם יהיה אפשר לרפא אותו או ש... הוא העדיף לא לחשוב על זה. הוא הגיע למרפאה. מדאם פומרפרי הייתה בחדרה.

"מדאם פומפרי!" הוא צעק. "נגעה בג'יני טיפת אמורטנציה, סלגהורן אמר שזה ממש רעיל!"

מדאם פומפרי רצה אליו, והורידה בעזרתו את ג'יני לאחת המיטות.

"היא תהיה בסדר?" הוא שאל בדאגה.

"אני עוד לא יודעת... אני מצטערת, פוטר, אני אצטרך לבדוק אותה קודם. אתה יכול לקחת כיסא ולהמתין כמה דקות." והיא  הסיטה את המחיצה.

הארי חשב שאלו היו הדקות הארוכות ביותר בחייו. הוא חיכה באימה, מפחד לשמוע את הבשורות.

אחרי רבע שעה שנדמתה כמו נצח, מדאם פומפרי הוציאה את המחיצה.

"נו? מה איתה?" הוא דחק.

"אני... המצב שלה מאוד קשה, כי מסתבר שנגעו בה טיפות גם ביד וגם בפנים. במקום אחד זה רע; בשתי מקומות..." היא נאנחה.

הארי טמן את ראשו בכפות ידיו. הוא לא האמין. אחרי שהם התארסו... מי יודע אם היא תחזור אליו.

"אצטרך לבקש ממך לעזוב את המרפאה, מר פוטר, ואם אתה ממש חייב לחזור אז זה יוכל להיות רק אחרי ארוחת הצהריים," היא אמרה לו.

הארי עזב בשקט את המרפאה.

"מה איתה?" שאלה הרמיוני ישר כשראתה אותו כשהפעמון צלצל.

הארי לא היה מסוגל לדבר.

"לא... לא. אל תגיד לי את זה," היא אמרה ועלו דמעות בעיניה.

"מדאם פומפרי אמרה שהמצב שלה מאוד קשה, והיא לא יודעת מה יהיה," הוא אמר בקול חנוק. הדמעות איימו לפרוץ מעיניו. הרמיוני הבינה זאת, והיא שמה יד על כתפו.

"אל תדאג," היא אמרה ברוך. "היא תהיה בסדר." אבל גם היא לא נשמעה משוכנעת ממילותיה שלה עצמה.

את השיעורים הבאים עד לארוחת הצהריים הארי העביר בשקט לא אופייני לו; הוא לא השתתף בשיעור, אלא ישב עם ראשו על השולחן, כדי להסתיר את הדמעות. השמועה על הרעלתה של ג'יני התפשטה מיד, כיאה להוגוורטס; אז אף אחד מן המורים לא ביקש מהארי להשתתף, הם ידעו איך הוא מרגיש.

בארוחת הצהריים הארי לא הכניס דבר לפה, על אף שהרמיוני דחקה בו.

"תאכל, הארי! ג'יני לא הייתה רוצה שתרעיב את עצמך רק כי אתה דואג לה! היא תהיה בסדר! תאכל משהו, תחייך קצת! הכל יהיה בסדר!" היא חזרה שוב.

להארי נגמרה הסבלנות. כל היום אומרים לו 'היא תהיה בסדר', 'אל תדאג'. 

"את לא מבינה, נכון הרמיוני? העיקר להגיד 'יהיה בסדר', אבל את בעצמך לא משוכנעת שיהיה בסדר, רואים את זה עלייך. ואת עוד אומרת לי 'תחייך'?! השתגעת?! את פשוט לא מכירה את התחושה הזאת! כשלחברה שלך נשקפת סכנה אתה יוצא מדעתך מרוב פחד ודאגה, אז לארוסה שלך?! מה נראה לך?!" הוא צעק ויצא מן האולם בריצה. הוא התכוון ללכת למרפאה, רק אז נתקל בפיבס.

"אוו, את מי רואים פה? את הארי היפה המאוהב הטרגי והמסכן, אוי אוי אוי!" הוא אמר בקול לועג.

"זוז מהדרך, פיבס, אחרת אני מקלל אותך," אמר הארי בשקט.

"אוו, הארי החמוד מאיים? לא, פיבסי לא יבהל, הוא יודע שלהארי הקטן את את האומץ-"

"תעוף מפה!!" צרח הארי. 

"מה קורה פה?" שאלה הפרופסור מקגונגל, שבדיוק הגיעה. "אהה. פיבס, פנה את הדרך בבקשה," היא אמרה. הארי טס משם בלי לומר כלום.

הוא הגיע למרפאה, שם לא היה איש מלבד ג'יני וגברת פומפרי. גברת פומפרי ישבה במשרדה ובחנה ספרי רפואה.

"אה, זה אתה, פוטר," היא אמרה וחזרה לספרים.

"יש חדש?" הוא דרש.

"בינתיים לא ממש..." היא אמרה בעצב.

הארי התיישב על המיטה של ג'יני ותפס בידה.

'אם רק היית יודעת כמה אני דואג לך,' הוא חשב. 'עד שסוף סוף היית שלי, התארסנו, חייך בסכנה עכשיו. למה את עושה לי את זה, ג'יני?' הוא התחיל לבכות בדממה, מלטף את שיערה ולא עוזב את ידה.

נפתחה דלת המרפאה, וגברת וויזלי וג'ורג' נכנסו בה.

"אוי, ג'יני!" התייפחה גברת וויזלי והתיישבה ליד מיטתה. "הארי... אני לא מאמינה... עד שסוף סוף חשבת שנגמרו לנו הצרות, ומתחילים לנו חיים שמחים... אתה וג'יני התארסתם, ג'ורג' מתחתן-"

"ג'ורג' מתחתן?!" שאל הארי בתדהמה.

"אוי, אני לא מאמינה, שכחנו לספר לך! כולם כבר יודעים!" אמרה גברת וויזלי.

"אתה ואנג'לינה מתחתנים?" שאל הארי את ג'ורג'.

"עוד חודש," אמר ג'ורג' וניסה לחייך. הוא לא הצליח, אז הוא ויתר. "אנג'לינה אמורה להגיע כל רגע, שלחתי לה ינשוף." בדיוק אז נפתחה דלת המרפאה אנג'לינה ג'ונסון, לשעבר רודפת בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, נכנסה.

"ג'ורג'- מה שלומה?" היא אמרה בדאגה. ג'ורג' הניד בראשו בעצב.

"הארי- איך זה קרה?" שאלה גברת וויזלי.

"נגעו בה שתי טיפות של אמורטנציה," אמר הארי בקול רועד.

"אמורטנציה?" אמרה גברת וויזלי בתדהמה וחייכה חיוך רחב.

"את מחייכת?!" נדהם הארי.

"פופי, את יכולה להפסיק לחפש תרופה בספרים! בדיוק אתמול קראתי ב'שבועון למכשפה' על תרופה חזקה נגד טיפות אמורטנציה!" צהלה גברת וויזלי.

"את רצינית?!" צעק הארי.

"כן!! רק רגע... זוזו לאחור, כולכם... זה הולך ככה... אנטיאמורטנציה!" קראה גברת וויזלי והצביעה בשרביטה על ג'יני.

באותו הרגע, ג'יני החלה לזוז. לאט לאט היא פקחה עיניים והתיישבה.

"מה... מה קרה לי?" היא שאלה בקול מנומנם.

"ג'יני!" קרא הארי ונפל על צווארה. הוא התפרק לגמרי; הפעם הוא בכה בקול. ג'יני המופתעת חיבקה אותו בחזרה, וגברת וויזלי צפתה בהם בעיניים דומעות מאושר.

מאוחר יותר, רון והרמיוני הגיעו גם והארי סיפר לג'יני ולכולם את הסיפור המלא. הוא ישב עם ג'יני על המיטה שלה והחזיק את ידה לכל אורך הסיפור.

ג'יני התרוממה וקמה לחבק את אמא. הארי התקרב אל הרמיוני.

"אני מצטער שצעקתי עליך קודם," הוא אמר. "פשוט נורא דאגתי לג'יני, וקצת כעסתי שאומרים לי שיהיה בסדר..."

"זה בסדר, אני גם הייתי כועסת על אנשים אם הם היו אומרים לי את זה אם זה היה קורה לרון," היא אמרה והארי חיבק אותה.

רון הרים גבה.

הארי צחק. "זה כלום," הוא אמר. רון הוא בנאדם חשדן.

הפרק הקודם		הפרק הבא