העיניים הן ראי הנפש

You're facing down

A dark hall

I'll grab my light

And go with you

- My Blood, Twenty One Pilots

פרק 22 - עיניים סוערות

הרעש בכיפה היה מחריש אוזניים.

צעקות הקיפו את הארי מכל עבר; עשרות לבלרים נרגשים שהתרוצצו בין הספסלים ודיברו במהירות, עם חבריהם או עם עצמם, כל אחד בקול חזק יותר מהשני. שברי משפטים הצליחו לחדור את אוזניו של הארי בערבוביה.

"...לא מאמינה...!" 

"...כמובן, איך לא הבנו…?!" 

"...הרי קוראים לאשתו גוונדולין!" 

"זה דבר ידוע?" צעק הארי את שאלתו אל הרמיוני, לא מנסה אפילו להישמע גם אל רון, שנעמד על רגליו ביניהם מרוב התרגשות.

הרמיוני רכנה אליו. "כמה מהעדויות המעטות על מרלין מזכירות אישה בשם גוונדולין," אמרה בקול נמוך. או לפחות, זה מה שהארי חשב שהיא אמרה; הוא יותר קרא את שפתיה מאשר שמע את דבריה.

"אתם יכולים בכלל לדמיין את זה, אם הוא עדיין בחיים?!" קרא רון מעליהם, התרגשותו מגבירה את קולו.

"בסדר, שקט! שקט שיהיה פה!" קולה של מנסן עלה מעל כל השאר, ברור ואיכשהו לא צווחני. לקח להארי רגע לקלוט שהיא משתמשת בקסם כדי להגביר את קולה. 

היא נאלצה לחזור על עצמה כמה פעמים נוספות לפני שהשיגה את מטרתה. כשסוף סוף השתרר שקט בכיפה ונשמעו שוב טפיפות הגשם בחוץ, מנסן הורידה את שרביטה מגרונה, הביטה בכולם בעיניים מוצרות ואמרה, "כולנו הגענו לאותה מסקנה מרגשת, אבל אני מבקשת מכם להירגע. סיפורו של הכותב לא הסתיים, לא משנה מהי זהותו."

הארי והרמיוני משכו את רון לישיבה ביניהם בעוד כולם מיהרו בחזרה למקומותיהם. שני דפים אחרונים עוד הוחזק בידיה של המפקדת, כשאת כל שאר הדפים היא כבר הניחה לצידה כשסיימה להקריאם. היא כיחכחה בגרונה פעם אחת והחלה שוב להקריא.

"כשהבין הכותב שהוא הצליח עם ארתור איפה שנכשל עם ניקודאמוס, ושארתור וקמלוט שניהם בידיים טובות - הוא הרגיש שלווה, כזאת שהוא לא מצא מאז מותה של גוונדולין. הוא הבין שהוא סוף כל סוף גאל את עצמו, ושהוא ראוי למנוחה."

מנוחה כמו כמה ימים רצופים של שינה טובה, או כמו מנוחה נצחית? הארי החל לחשוש ממה שהוא הולך לשמוע.

"אבל בלעדיו, האבן הבראשיתית לא תהיה בטוחה. הכו - מרלין ידע שהוא חייב להחביא אותה ולהגן עליה היטב לפני שהוא מניח לעצמו להרפות," המשיכה מנסן. הארי הבין למה היא התקשתה להציב את מרלין במרכז הסיפור הזה - כמעט כלום לא היה ידוע על הקוסם האגדי. אפילו עזרתו לארתור הייתה בגדר סיפור מעשייה. הארי הכיר כמה וכמה קוסמים שלא האמינו שמרלין היה קיים יותר מסנטה קלאוס. לשמוע את קורותיו של המכשף הדגול, חסרים ככל שיהיו, היה מאיר-עיניים ולא-מציאותי בו זמנית. 

גופה של מנסן עמד קפוא לגמרי, קולה יציב אך עיניה מוצרות. "מרלין הרחיב כאן, לראשונה, בנושא האבן, וכתב שהכוח העצום שהיא נושאת בתוכה הוא כוח הזמן. האבן הבראשיתית היא אותו מטאור שהפריד את האדמה לכמה יבשות, מטאור שבפגיעתו האדירה מחק לחלוטין את כל מה שהיה לפניו - והתניע את יצירת כל מה שהיה אחריו; שעם הזמן גדל והתפתח להיות הרבה יותר ממה שהיה מתפתח אילולא האבן הייתה פוגעת באדמה. זוהי יכולת הצמיחה מתוך משבר, שהיא הצמיחה הכבירה ביותר שקיימת.

"אבל צמיחה לא אפשרית ללא שינוי, ושינוי לא אפשרי ללא זמן. האבן עצמה היא אינה הזמן, אבל היא מעין שער אליו - מעין ייצוג פיזי של המושג הלא-מוחשי הזה. אין עוד חפץ עוצמתי כמותה על פני האדמה. ולכן בדיוק מרלין לא יכל להרשות לעצמו להתיר אותה ללא הגנה מתאימה."

הארי הקשיב ביראת כבוד. הגשם הכבד שירד על הכיפה, בתוספת קולות רעמים מרוחקים, נתן אפקט דרמטי לדברי המפקדת - והארי התקשה לא לדמיין אותם כאירועי סיפור אגדה נושן, במקום עובדות היסטוריות מוכחות. הוא תהה, לא בפעם הראשונה, איך בדיוק נראית האבן הזאת - איך זה יהיה להחזיק בה.

"אז מרלין נפרד מארתור, עזב את קמלוט, השאיר הכל מאחוריו מלבד האבן והספרים הרבים שלו - והחל לנדוד. הוא לא קבע לעצמו יעד מדויק, אך בסופו של דבר מצא את עצמו בין הריסות הכפר הישן שלו. האזור כולו היה נטוש מאז הקרב שהתחולל שם כמה מאות שנים קודם לכן, תודות ללחש שמרלין הטיל כשהוא עזב את המקום בפעם האחרונה, ולכן היה אידיאלי להחבאת האבן. חוץ מזה, היה זה מקום קבורתם של משפחתו של מרלין. הוא ידע שהוא הולך למות לאחר שיסיים לבנות את ההגנות סביב האבן, והוא רצה להיקבר ליד אהוביו."

הארי חש את רון משתופף לצידו באכזבה, ולא יכל שלא לטפוח על גבו של חברו בהשתתפות. השגת הכותב בתור בעל בריתם, ועוד מרלין, הייתה יכולה בקלות להטות את הכף לטובתם. אבל החלום הזה הרגיש להארי כמו, טוב, חלום, עוד מהפעם הראשונה שרון העלה אותו. הוא קיווה שחברו לא תלה בו יותר מידי תקוות.

"אז מרלין החל במלאכת בניית ההגנות," המשיכה המפקדת, עיניה ממוקדות בדף מולה כמו לייזרים. "הוא לא כתב בפירוט מה הוא עשה, מלבד כמה הערות יחידניות: התהליך כולו לקח לו שנה תמימה. הוא השתמש בקסם, כל הקסם שהיה ברשותו, על מנת לבנות חומות קסומות ששימשו הגנה חיצוניות, ובתוכן מבנה עמוס ברונות ובלחשים בו הוא החביא את האבן - אבל במשך כל התהליך, מרלין לא השתמש באבן אפילו פעם אחת. הוא לא העז. למעשה הוא מצהיר כאן שבכל חייו הוא מעולם לא השתמש בכוחה של האבן, גם לא כשנדמה שהמצב הנואש התיר לו להיעזר בקסם הרב שלה. גם לא במהלך הקרב עם ניקודאמוס. הוא לא הרחיב למה." מנסן קימטה את מצחה בתנועה מיניאטורית שהארי כמעט פיספס, אבל המשיכה מבלי להשתהות. "למעשה, העזרה היחידה שמרלין קיבל הייתה מהאלה הקטה. הוא כותב כאן שהיא הסכימה לעזור לו לבצע את המהלך האחרון שלו, לאחר שסיים את מלאכת בניית החומות והכיפה - מהלך שבביצועו מרלין תיכנן לסיים את חייו."

רון פלט אנקה קטנה. מנסן התכופפה להניח את הדף ממנו קראה בערמת הדפים שסיימה לעבור עליהם, מותירה רק עוד אחד בידיה, והרמיוני ניצלה את ההפוגה הקלה כדי להישען לעבר רון והארי.

"מרלין בנה חומות, ברבים?" לחשה. "ידענו שהוא יצר רק אחת, את הראשונה - משרד הקסמים דאג לשאר."

הארי קימט את מצחו. "מקגרגור אמר שמשרד הקסמים יצר חומות שהיסודות אליהם כבר היו כאן - זה למה הם יכלו ליצור רק שש, כי היו רק שישה יסודות. אולי מרלין הקים את היסודות האלה, וקרא להם חומות?"

הרמיוני פתחה את פיה לענות לו, אלא שקולה של מנסן קטע אותה, ושניהם הזדקפו בחזרה במקומותיהם. "מרלין מדגיש כאן שהוא קרא לסיועה של הקטה אך ורק משום שהוא ידע שהאלה הזוטרה לא מסתדרת עם אחיה האלים, ולא תשתף אותם במעשיו. אומנם האבן חסרת תועלת עבורם, משום שכוחה הוא כוח הזמן והם חסינים להשפעות הזמן - כך שכל כוחה העצום כלל לא זמין לאלים - אבל בכל זאת, מרלין לא סמך עליהם שלא ינסו לגנוב אותה ולמצוא דרכים ערמומיות כלשהן להשתמש בה. לכן, כשהוא יצר את הכיפה ואת החומות, הוא דאג שהן לא יהוו הגנה רק מפני בני אדם, אלא גם מפני אלים, מפני חצויים ומפני מעורבי-דם, ובעצם מפני כל יצור תבוני שהוא. הוא יצר אותן בלתי חדירות בעליל."

וככה הן באמת היו, במשך לפחות אלף שנה - עד שהגיעו החצויים, חשב לעצמו הארי בתימהון.

"לפני אותו מהלך אחרון, אותו מתאר מרלין כמהלך שידאג לביטחונה של האבן אחת ולתמיד, מרלין יצר קשר עם שני אנשים: הבסטונה, לה הוא מסר מגילות עם מידע לגבי הכיפה והאבן," - המגילות שהבסטונה מסרה לחצויים, שכתב ידו של מרלין ניבט מהן, קפצו במוחו של הארי - "וארתור, אליו מרלין שלח מכתב ובו הזהיר את ארתור תמיד להגן על האזור הזה שבו מוחבאת האבן. הוספה כאן הערה מטעם ההילאי וורן, שנראה שהמידע שמרלין מסר לארתור לא אבד עם השנים אלא עבר בין הדורות, ובסופו של דבר נשמר בארכיוני משרד הקסמים כשהמשרד הוקם. כך למעשה המשרד נותר מודע לאבן עד היום, ויכל לשלוח אותנו לכאן כשהתחילו ההתקפות."

הארי החליף מבטים פעורי עיניים עם חבריו. הכל התחבר. מרלין דאג להכל, דאג לכך שההגנה על האבן תמשיך לעמוד איתן - גם אלפיים שנה אחריו. בזכותו היה מישהו שילחם בחצויים. בזכותו הארי וחבריו ישבו שם בכיפה ושמעו עליו באותם רגעים ממש. 

להבין את זה היה כמעט כמו לחוש במרלין עצמו, יותר ממילניום קודם, עומד באותו מקום בו הם נמצאים עכשיו וחושב לעצמו, אני סומך עליכם.

"מרלין חתם את דבריו בכך שהקטה תעזור לו להשתמש בקסם שעוד לא נראה על פני האדמה מעולם, כוח משולב של אלים וקוסמים, על מנת ליצור את ההגנה המושלמת," המשיכה מנסן בקול שקט, הגשם המלווה את דבריה ברקע הולך ומתחזק, כאילו מודע לכך שהסיום קרב. "כבר הוצבו כמה הגנות פיזיות חזקות במיוחד מסביב לאזור כולו, אבל מרלין הרגיש שפשוט להניח את האבן באמצע הכיפה זה לא מספיק. לכן הוא בחר להחביא אותה. הוא הטמין את האבן במקום חבוי בכיפה, ובתור הגנה אחרונה, כתב כאן כי הקסם שהוא יצור עם הקטה יהווה -"

רעם קטע את דבריה. הוא לא היה מרוחק כמו קודמיו אלא נשמע בבירור, כה קרוב שהיה ניתן כמעט לחוש בו באוויר - ומנסן עצרה את שטף דיבורה ומצמצה אל על במורת רוח בזמן שההפרעה הידהדה בחלל.

"חתיכת סופה," מלמלה הרמיוני בהערכה.

"ממתי בכלל יורד כאן גשם?" רטן רון בתלונה. 

הארי הרהר לעצמו בשעשוע מהול בתמיהה שחברו צודק - זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהם הצטרפו לחקירה שירד באזור הכיפה גשם אמיתי, לא סתם טפטוף. כמעט כאילו החומות הקסומות סביב הכיפה הגנו עליה אפילו ממזג האוויר הסוער של בריטניה... עד עכשיו.

הארי הזדקף במקומו כאילו התחשמל. סערה. רעם, משמע ברק, משמע…

הוא נעמד באחת.

"המפקדת," אמר במהירות, ללא צורך, כי עיניה התכולות כבר היו עליו - כמו העיניים של כל שאר הנוכחים בכיפה. "חייבים לצאת החוצה מיד. בפעם האחרונה שהיה כאן אסון טבע כלשהו -"

"עמד מאחוריו חצוי," השלימה מנסן את דבריו מיד, פניה מתקשחות. היא נפנתה ממנו, פונה לקהל ההילאים והלבלברים כולו. "כולם, לצאת לסייע לשומרים בחוץ; ככל שננטרל את החצוי התוקף מהר יותר נוכל למנוע ממנו להוריד הגנות נוספות סביב האבן. רוצו!"

"תחפשו את ג'ייסון!" הוסיף הארי במהירות, מקווה שצעקתו תישמע על אף הבלגן המתעורר בעוד כולם קמים ממקומותיהם ונעים לעבר היציאה מהכיפה. "הוא בלונדיני, עיניים כחולות! מסוגל לעוף!"

"הארי, בוא כבר!" קראה הרמיוני, כבר בדרכה החוצה, בעוד רון חטף את זרועו ומשך אותו בעקבות חברתם אל הסופה המשתוללת בחוץ.

הבלגן בתוך הכיפה היה כלום לעומת הכאוס ששלט מחוצה לה. העננים הכהים שכיסו את השמיים גרמו ליום להראות כמו לילה, בקושי מאפשרים לקרני אור לחדור דרכם ולהאיר, והגשם הכבד השלים את המלאכה בכך שהצלפותיו האלימות בקושי אפשרו לפקוח את העיניים כלל. הארי הרים יד מול פניו בניסיון מעוור לחפות עליהן, אך הרוח הפראית נשאה את הטיפות לכל פיסת עור חשופה. תוך רגעים ספורים הוא כבר היה רטוב עד לשד עצמותיו.

"איך לעזאזל אנחנו אמורים למצוא אותו ככה?" צעק רון, קולו בקושי נשמע תחת שריקת הרוח. 

"...תשתמשו בשרביטים שלכם!" הארי שמע את הרמיוני צועקת בטון שהבהיר שהיא נאבקת להישמע כבר זמן מה.

הארי שלף את שרביטו, נאבק להחזיק בו זקוף כנגד הרוח ולאחוז בו ביציבות על אף טיפות הגשם החלקלקות. הסערה הייתה יריבה ראויה, אך לבסוף הוא הצליח להטיל לחש שיצר מעליו שכבת מגן בלתי נראית, שהסיטה את הרוח מפניו. הארי מיצמץ בניסיון לחדד את ראייתו, מתעלם מטיפות הגשם התועות שהמשיכו לפגוע בו.

הרמיוני ורון נראו במצב זהה לשלו, שניהם ממצמצים זה אל זו בעיוורון חלקי בעוד הגשם השועט סביבם מנסה לחדור את הגנותיהם. היער כולו היה מלא קוסמים שנאבקו ללא הצלחה רבה עם הסופה השואגת.

רעם נוסף נשמע לפתע, הפעם חזק מספיק כדי לטלטל את הקרקע עצמה, בעוד השמיים הוארו בהבזק כחלחל בוהק. הארי הספיק לראות, לפני שאיבד את שיווי משקלו והגנותיו התנפצו סביבו, צללית כהה שכמו בלעה חתיכה מהשמיים מעליהם. משמעותה הייתה ברורה.

הוא ביזבז דקה יקרה בהתייצבות על רגליו והעמדת הגנות מחודשות מפני הגשם שכמו ניסה להכות בו.

"מצד שמאל!" צעק לחבריו ברגע שראייתו התבהרה מספיק כדי להבחין בצלליותיהם לידו. "יש שם משפך של עננים, כמו טורנדו! זה חייב להיות הוא!"

"קדימה!" צעק רון, ושלושתם החלו לרוץ שוב, נאחזים זה בזה לתמיכה. החשיכה סביבם הייתה כבדה והרוח הוסיפה לשאוג, וגם עם המגנים הקסומים שלהם נגד הגשם - עדיין היה קשה לראות משהו. הארי חשק את שיניו, הידק את אחיזתו בשרביטו, והכריח את עצמו להגביר את הקצב.

הם עצרו לאחר כמה דקות של ריצה מאומצת, הרוח ההולכת-ומתחזקת כמו דוחפת אותם לאחור ומושכת אותם קדימה בו זמנית, מקשה עליהם לזוז כלל. הארי המתנשף הרגיש כאילו האוויר שהוא התאמץ לשאוב לראותיו היה כמעט מוצק.

"אנחנו בכיוון הנכון בכלל?" קראה הרמיוני מעל הרוח, נשמעת חנוקה גם היא. הארי ניסה לסקור את השמיים לפניהם מבעד לחשכה והרוח והגשם, מנסה לקלוט במבטו את גוש האפלה שנחשף בפניו תחת הבזק הברק קודם -

אור כחול בוהק התפרץ לפתע בשמיים, מתוך חשכה גמורה, מאפס למאה בשנייה אחת. הארי המסנוור מיצמץ שוב ושוב בעיניו הצורבות, כתמים מכסים את שדה ראייתו המואר, עד שהצליח לפקס את מבטו לפניו.

הם אכן היו במקום הנכון - גוש האפלה עמד ממש לפניהם, תחילתו העצומה אי שם מעל העננים ותחתיתו הצרה מתנוססת בין שמיים לארץ באיום, והוא מתערבל כמו משפך של חושך מוחלט בתוך שמיים שחורים ממילא. הסיבה היחידה שהארי היה מסוגל בכלל להבחין בו הייתה האור הכחול הבוהק שזרח מתוכו. מה שנראה כמו מיליון זרמי ברקים בקעו מקירות הטורנדו הפנימיים, התאספו פנימה והתאחדו לאחד יציב וגועש חשמל, אורו כה חזק שהארי עדיין התקשה להסתכל עליו.

"לא משנה!" צעקה הרמיוני ביראה.

"והנה ג'ייסון!" הוסיף רון, מרים את ידו להצביע ואז שומט אותה. "הוא שם - מסתובב סביב הטורנדו!"

הארי צימצם את עיניו, סורק את גוש העננים המואר בכחול חיוור - והנה, כתם נע של אור בולט במיוחד. ג'ייסון הסתחרר בספירלה סביב המשפך על גבי נחשול של ברק זוהר, כאילו היה זה גלשן והעננים האפלים היו גלים. הוא עף במהירות כה עצומה שזה נראה כאילו הוא נבלע במערבולת, אבל להארי לא היה ספק שההפך הוא הנכון - הוא זה שמניע אותה. ולא רק אותה - ככל שהארי הרבה להסתכל, הוא החל לקלוט שהאור הזורח מתוך הטורנדו, גוש הברק המתגבש בתוך ענני הסערה - הולך וגדל, הולך ונמשך כלפי מטה.

"הוא הולך להוריד את הברק על האדמה!" צעק הארי, מתווה בעיניו את המסלול שנראה שחזיז הברק המאסיבי הולך לעשות. 

"בדיוק למקום בו נמצאת חומה," קרא קול מוכר, והארי כמעט קפץ מעורו. ליד החבורה הקטנה שלהם נעצר מקגרגור, חשאי בחסות הרוח הבולעת כל רעש, נוטף מים אך מוגן מפני הגשם על ידי לחשים משלו. עיניו האפורות הבהירות החזירו את האור הכחול החזק בעודו סוקר את הברק המתהווה מולם במבט קודר. מאחוריו התקרב אליהם וורן.

"חייבים לעצור אותו לפני שתיפול חומה נוספת!" קראה הרמיוני. רון פנה בחזרה אל המחזה המאיים מולם, כאילו בכוונתו לרוץ הישר לתוכו עוד באותו רגע.

וורן נעצר לידם אף הוא. "לא בלי תוכנית," הזהיר בהתנשפות.

"שהיא?" שאל הארי, גופו מעקצץ עם הצורך לפעול.

וכמו בתשובה לשאלתו: "הקשיבו כולם!" התפרץ קולה של מנסן לפניהם, הקסם המגביר אותו הופך אותו לצליל הברור הראשון שהארי לא נאלץ להתאמץ לשמוע מאז שיצאו אל הסערה. "העדיפות הראשונה שלכם היא להאט את הטורנדו ואת הברק. אני אטפל בחצוי. חייבים למנוע ממנו להוריד חומה נוספת!"

קולה הברור הקל על הארי למצוא אותה, עומדת כמה מטרים לפניהם, שערה הבלונדיני-לבן נדמה כחלחל באור הברק. גבה היה אל הטורנדו בעודה פונה אל היער המלא בקוסמים, שרביטה מכוון אל גרונה וזנב הסוס שלה מתנופף סביב פניה באותה אלימות שבה שאגה הרוח.

לרוע המזל, נראה שהארי לא היה היחיד שהצליח לעקוב אחר קולה עד מקורו. המשפך האפל כולו התעקם לפתע לכיוונם בקול רעם מתפצח, המולטי-ברק שבתוכו מהבהב וגועש עם התנועה, בעוד נראה שג'ייסון מתמקד ישירות במנסן. תוך פחות מדקה הוא יהיה הישר מעליה.

"המפקדת!" פלט הארי, עיניו נפערות, והתחיל לעשות צעד לכיוונה. הוא הספיק לראות אותה מתחילה להסתובב לעבר האיום כשיד משכה אותו לאחור בגסות.

"אל תדאג לה!" צרח מקגרגור, קולו הולך ומתעמעם על רקע הרוח הגוברת. "רוץ!"

ואז וורן תפס בזרועו של הארי ומשך אותו אחריו, והארי מצא את עצמו רץ שוב, הפעם במאמץ כפול - ההתנגדות לרוח הטורנדו השואבת הפכה קשה יותר ויותר עם כל רגע שעבר. אפילו עצי היער הראו סימנים של כניעה מתקרבת, מתנועעים סביבם באיום, והארי היה מודע עד כאב לעובדה שאם הם יתחילו להיתלש ממקומם - לו ולחבריו לא יהיה סיכוי.

כמה דקות של ריצה מאומצת ומחסור הולך ומחמיר בחמצן לאחר מכן, הארי קלט שהמקומות שלו ושל וורן התחלפו, ושההילאי המבוגר הלך ואיבד קצב מאחוריו. הארי אחז בזרועו וניסה לתמוך בו. "קדימה!" צעק ללא אוויר וללא טעם - הרוח העלימה את קולו אפילו מאוזניו שלו.

"להשתטח!" נשמעה פתאום צעקה חדה ומוגברת על ידי קסם, והארי לא ניסה אפילו לפענח מיהו הצועק - הוא פשוט ציית, מושך איתו את וורן. שניהם נצמדו לקרקע בדיוק כשהרוח סביבם התגברה בחדות, יותר משהארי חשב שאפשרי - והוא הפסיק לנשום. עם עיניו עצומות בחוזקה כנגד העפר שנורה מהאדמה, בעוד ידו האחת לופתת את שרביטו ואת זרועו של וורן והשנייה נעוצה באדמה - הארי התפלל בכל מאודו, שהתחושה של התנתקות מהאדמה לא תגיע.

זה לקח כמה שניות אינסופיות, אבל לבסוף, הרוח פחתה למימדים נסבלים שוב. הארי לא העז להרפות עד שהוא היה בטוח שהסכנה שהוא ימצא את עצמו באוויר חלפה לגמרי.

"תודה לך, נערי," קרא אליו וורן בקול יציב בעוד שניהם מזדקפים. הקרבה ביניהם איפשרה להארי לראות מבעד לגשם את המאמץ החבוי במבטו של ראש הלבלרים. 

הארי קימט את מצחו בדאגה. "אתה בסדר?"

וורן חייך אליו, לובן שיניו מבזיק בחשיכה הכחולה. "אם הייתי רוצה, הייתי יכול לצאת לגמלאות לפני חודשים. כל עוד אני מסוגל לעבוד בשטח אני בסדר גמור."

הארי הינהן בהערכה ושניהם נעמדו. סביבם הכל מלבד העצים והם עצמם הועף ממקומו; גומחות סימנו את האדמה כמו צלקות היכן שאבנים וצמחים נתלשו ממנה. הרוח המשיכה לשאוג בעוז, מקשה על הנשימה ודוחפת אותם לכיוון מסוים, אבל לא מספיק כדי שהפחד להישאב יתסוס בהארי שוב. אור הברק המתחזק סביבו גרם לו להרים את מבטו ולמצמץ כנגד הרוח.

מה שהוא ראה גרם ללב שלו להאיץ. 

בין צמרות העצים, בגובה נמוך בהרבה ממה שהוא היה לפני דקות ספורות, התנוסס פיו של משפך העננים - קרוב במידה מסוכנת בגובה ובמרחק לכיפה, שראשה בצבץ גם הוא בין העצים. ג'ייסון והטורנדו שלו בטח ריחפו ישירות מעל החומה הקסומה החיצונית, אחת מבין השתיים האחרונות שנותרו. ואם לשפוט על פי נחשול הברק הזורח בתוך הטורנדו, שגדל לגודל מפלצתי וכבר כמעט מילא לגמרי את משפך העננים, הולך ומזדחל לו ביציבות מטה - כמו לבה כחולה העומדת להתפרץ מהר-געש הפוך ועשוי-עננים - ג'ייסון היה קרוב מאוד להוריד אותו על החומה ולהסיר אותה מדרכו.

למעשה, נראה שהסיבה היחידה שהוא לא עשה זאת עדיין הייתה הלחשים שהתעופפו ממקומות אקראיים ביער סביבו והחלישו את נחשול הברק שלו. המסר של מנסן השיג את מטרתו, על אף שהוא גם חשף אותה לג'ייסון: הלחשים הקטנטנים, שהחווירו לעומת אורו הבוהק של הברק, שמקורם בוודאות מהלבלרים והשומרים המפוזרים ביער - לא הפסיקו לבוא. כל אחד מהם בפגיעתו כמו פרם את זרם הברק האימתני, ממוסס אותו לכמה רגעים עד שהוא התייצב מחדש. הם האטו את ג'ייסון משמעותית.

אבל זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. ג'ייסון הסתובב במעגלים הולכים וקטנים ממש מעל פי-המשפך, קרוב מתמיד - והארי יכל להבחין בניצוצות הברק הניתזים מגופו כמו זיקוקים קטנים ובלתי פוסקים, ובידיו שעשו תנועות של הנחתה ודחיפה באוויר לכל עבר, כמעט כאילו הוא מסלק מעליו זבובים - אבל אלה לא היו זבובים. כל תנועה כזאת השתקפה כמו תמונת מראה ביער; איפה שג'ייסון דחף - עצים נקרעו ממקומם ונהדפו לאחור. איפה שהוא הנחית - חתיכות שלמות של היער השתטחו. כל תנועה קטנה שלו שלחה משבי רוח חזקים כמו אלה שהניעו את הטורנדו, והוא פשוט רמס את היער סביבו מבלי לזוז ממקומו. הלחשים שעלו מן היער והאטו את הברק הלכו והתמעטו. ג'ייסון היה במרחק נגיעה מניצחון.

וזה לא היה החלק הכי גרוע.

החלק הכי גרוע היה שבין צמרות העצים הקרובות ביותר לטורנדו, ממש במקרה בתוך שדה ראייתו של הארי, נגלה מחזה מזעזע. בהתחלה הוא לא הבין מה הוא רואה, מה הם שני הדברים המתנופפים מאחד העצים המתנודדים האלה, ואיך הם עדיין לא נכנעו לרוח השואבת של הטורנדו במרחק כה קטן ממנו. ואז נפל לו האסימון. 

אלה היו רגליים.

ולא סתם רגליים. הארי זיהה, לגמרי במקרה, את מגפי הברך החומות-בהירות שהתנוססו באוויר, בניגוד מוחלט לכוח המשיכה ובחוסר אונים משווע. הוא היה שם כשהרמיוני קנתה אותם.

הלב שלו עמד להתפרץ מחזהו. הוא פנה לוורן, שרביטו לפות בידו, פיו היבש פתוח כאילו בכוונתו להגיד משהו אבל כל המילים אבדו לו פתאום - 

וורן הסתכל עליו בעיניים קודרות-אך-בטוחות ושאל, "אתה יכול לכוון את השרביט שלך היטב, נכון, נערי?"

הארי הינהן ללא מילים.

וורן השיב לו הנהון מרוצה. "אם כך אתה היחיד מבינינו שיש לו סיכוי לפגוע. קדימה, רוץ."

והם רצו. הארי הפסיק לחשוב. הוא התרכז בנשימות שלו, שהפכו מדודות, וברגליו, שכבר כאבו מההתרוצצויות, ובטורנדו, שעמד מולו כמו מגדלור הקורא לו לבוא. הארי לא חיפש בעיניו את הרגליים המתנופפות שוב. הוא חשק את שיניו והכריח את עצמו להביט אך ורק ישר.

תוך רגעים ספורים הם נכנסו לשדה המוקשים שהיה הטווח המקיף את ג'ייסון וזמין לסילוני הרוח הקטלניים שלו. הארי נאלץ לבלום ולהיאחז בעץ קרוב כששוליים של סילון כזה פגעו בו, למזלו במרחק מה מאתר הפגיעה העיקרי. אבל הסילון הזה יצר קרחת יער שלמה בפגיעה אחת. איך הארי אמור להגיע עד ג'ייסון מבלי להימעך בדרך?

וורן משך אותו קדימה, מנער אותו מהיסוסו. "אני אחפה עליך!" צעק מעל הרוח הגוברת, קולו בקושי נשמע. "אתה רק תפגע בחצוי!"

והם המשיכו לרוץ, שרביטיהם שלופים בהיכון, מזגזגים בין אזורי היער הסופגים רמיסות סביבם. הרוח הפכה כבדה יותר עם כל צעד, סוחפת יותר קדימה, קשה יותר להתנגדות. החמצן הפך דליל יותר. הטורנדו הפך גדול יותר ואורו הפך מסנוור יותר, אבל הארי לא היה בטוח שזה קשור למרחק המצטמצם ביניהם. נראה שנחשול הברק המפלצתי עמד לבקוע מהטורנדו בכל רגע.

הוא היה כל כך ממוקד בריצה אל עבר ג'ייסון תוך התחמקות מסילוני הרוח שלו, שהארי כלל לא שם לב למתרחש לפניו עד שהוא מצא את עצמו הישר מול המחזה. הוא נעצר בחריקה ליד אחד העצים ונאחז בו מבלי משים.

לפניו היער כבר לא היה יער, אלא אדמה שטוחה ומלאת בורות, חשופה לגמרי מלבד כמה עצים בודדים שאיכשהו עדיין לא הפסידו במאבק על מקומם. הטורנדו היה ממש מעליהם, פיו הרעב מוחשי מאי-פעם, ולא הרבה הצליח לעמוד בפניו. האוויר היה דליל עד אימה והרוח הייתה משקל פיזי שדחק בהארי קדימה ומעלה, כמעט מנתקת גם אותו מן הקרקע - אבל הוא הפסיק לחוש בכל אלה כשעיניו נחתו על אחד מהעצים היחידים שעדיין לא נעקרו ונשאבו מעלה - העץ עליו נתלו חבריו.

הרמיוני הייתה הפוכה, רגליה חסרות האחיזה מתנשאות לגובה צמרת העץ בעוד כל פלג גופה העליון מלופף סביב ענף עבה. גופה התנודד באוויר כמו עלה נידף. הדבר היחיד שעמד בינה ובין מוות ודאי, ככל הנראה, היה רון, שעמד על ענף נמוך יותר והיה צמוד לעץ בכל גופו, ידו האחת מחבקת את הגזע וידו השנייה מחבקת את כתפיה של הרמיוני. מתחתיו, על האדמה, עמד מקגרגור עם זרועותיו סביב העץ, כאילו התכוון לבוא לעזור אך נלכד על ידי הרוח השואבת ונאלץ להתרכז בעצמו. העץ כולו התנודד תחתם, כמה משורשיו עקורים מהאדמה וחשופים, נמשכים כמו הענפים לכיוון הטורנדו. 

רק להביט בסצנה הזאת גרם לליבו של הארי לטפס לגרונו בלחץ.

במרחק מה משם, ליד עץ מתנודד אחר, הארי קלט במבטו הבהוב שהתגלה כאור הברק הבוהק שהוחזר משערה של מנסן, שכבר לא היה מהודק סביב ראשה אלא עופף בפראות ברוח. המפקדת הייתה צמודה לעץ ונראה שגם היא נותרה ללא יכולת לזוז, קרובה מידי לטורנדו השואב מכדי להסתכן בניסיון לעשות משהו. לא נותר אף אחד אחר מלבד וורן והארי.

ג'ייסון הסתובב מעל ראשיהם, כל דמותו מוארת בכחול הבהיר של הברק, קרוב מספיק כדי שהארי יראה שעיניו זורחות בכחול כאילו זורמים ברקים גם בהן. החצוי הנחה אחריו את פי הטורנדו, משדל את הברק העוצמתי בתוכו לצאת - וקצה קצהו נגלה תחת העננים הכהים. על אף הרוח החזקה והגשם והרעמים האקראיים, רעש זמזום החשמל העוצמתי נשמע לאוזניו של הארי בבירור.

הוא פנה אל וורן, שהינהן אליו לאישור.

היו להם שניות.

הארי פרץ בריצה, צולל באחת אל תוך האזור המגולח של היער. ג'ייסון התביית עליו מיד - גופו ועיניו הזורחות פונים אליו בחדות. הארי האיץ, דוחף את רגליו עד קצה גבול היכולת שלהן, נותן לרוח לשאת אותו אל לב הסכנה. ג'ייסון הרים את ידו. הארי הרים את שרביטו. הברק האימתני שיצא מהטורנדו נרעד כולו, מזנק קדימה לפתע. ג'ייסון הנחית את ידו, אבל הארי התעלם מכך, התעלם מהכל, אפילו מהרוח שכמו שאבה ממנו את עצם היותו - והתרכז רק בלכוון את שרביטו ואת ליבו ולצעוק את מילות הלחש.

קסם פרץ מקצה השרביט בדיוק ברגע בו רגליו של הארי התנתקו מהקרקע.

רעם זיעזע את העולם כולו, מנער את האדמה עצמה. הארי צפה איך תוך שניות ספורות, בעודו באוויר ועף קדימה אל המערבולת, קורים כמה דברים בו זמנית:

גופו של ג'ייסון נרפה כמו בובת סמרטוטים והוא צנח מן השמיים, כל גיצי הברק המקיפים אותו וניתזים ממנו נמוגים בפתאומיות. 

נחשול הברק המפלצתי שהוא יצר בתוך הטורנדו התרוקן ממנו בחדות ופרץ החוצה דרך פי המשפך - מנותק כעת ממקור כוחו הפיזי, החממה ששימשו לו ענני הטורנדו, וממקור כוחו הרוחני - ג'ייסון חסר ההכרה. 

הברק המבעית בגודלו נורה מטה, יורד ונפרם בו זמנית, הולך ומתמעט, הולך ומתקרב - ובום, מתנגש בתקרה בלתי נראית. העולם כולו היבהב, הכל נצבע לרגע בצבע חסר גוון אבל מלא נוכחות - קסם טהור. הארי הביט מעלה בציפייה מיואשת לראות את השברים, לראות את החומה הקסומה מתפוגגת סביבו - אבל לא. החומה נרעדה בחוזקה שטילטלה את העולם יחד איתה, אך נותרה עומדת - ואילו הברק האימתני שהתנגש בה הוא שהתפוגג, ביחד עם ענני הטורנדו שהחלו להתפזר ולהתאדות, פשוט חדלים - כאילו נלחץ מתג הכיבוי של המערכת כולה.

הרוח השואבת את הארי נחלשה והרפתה לפתע, והוא נפל בחזרה לקרקע, מועד קדימה בחיפוש אחר שיווי משקל בעוד סביבו הגשם פשוט פסק, וחשיכת ענני הסערה השיבה את מקומה לאור השמש המחמם.

הארי התייצב שוב והזדקף, מביט סביבו ביער הקירח ומצולק אך שטוף-השמש בפליאה. 

זה עבד. הם הצליחו.

"הארי!" נשמעה הקריאה בבירור, והארי התנער ונפנה אל מקורה, מופתע מיכולתו שהוא מעולם לא העריך כראוי לשמוע צלילים כה רחוקים בכזאת צלילות. רון והרמיוני נופפו אליו ממרגלות העץ שהציל את חייהם.

הוא התקרב אליהם בריצה, שמחה בלתי נשלטת מתפשטת בו למראם. שניהם ישבו שמוטים על הקרקע, כאילו אין בכוחם להפעיל עוד שריר אחד, וידיה השרוטות של הרמיוני רעדו בחיקה - אבל הם היו בסדר. הם יצאו מזה, בריאים ושלמים. הם הצליחו למנוע את הפלתה של חומה נוספת. הארי הרגיש את לחיו נמתחות בחיוך רחב וחסר שליטה.

"עשית את זה, הארי!" קרן אליו רון בעוד הרמיוני חייכה חלושות. הארי נעצר לידם והתכופף על ברכיו, פורץ בצחוק חסר נשימה.

"כן, נכון? הצלחנו," אמר בהתנשפות, עדיין נתקף פרצי צחוק קטנים. הרגליים הכואבות שלו התחננו למנוחה אבל הארי לא רצה לשבת. הוא הרגיש בעננים, כמעט חסר תחושה מרוב התרגשות. בתוכו הכל גאה בערבוביה - הוא היה תשוש אך נלהב, מזועזע עד עמקי נשמתו ומוקל עד השמיים, ויותר מהכל המום. הוא לא הצליח לעכל את השמש הזורחת מעליו, את החומה הקסומה שעמדה יציבה סביבו, את חבריו שהביטו בו. "הצלחנו," מילמל שוב בהלם, חיוכו הרחב הופך רך.

רון צחק, הקלה עצומה ניכרת בכל תנועה שלו. "קשה להאמין, אה?"

הארי ניענע בראשו ללא מילים וסקר שוב את השניים בעיניו, מתעכב בדאגה על הרמיוני השפופה. "אתם בסדר? מישהו נפצע? איפה מקגרגור?"

החיוך החלוש על פניה של חברתו התייצב בתגובה. "כולם בסדר," ענתה בקול צרוד. "כל הגוף שלי כואב, אבל לא נראה לי שנגרם נזק אמיתי כלשהו, תודות לרון." השניים חייכו זה אל זו, והארי התנשף בהקלה. "ומקגרגור הלך לקשור את ג'ייסון," סיימה הרמיוני.

"אה." הארי הזדקף בהפתעה; הוא שכח מג'ייסון לגמרי. בפעם האחרונה שהוא ראה אותו בן יופיטר היה עסוק בליפול מהשמיים - ומה קרה אז? זאת הייתה חתיכת נפילה. מה אם ג'ייסון נפגע בצורה רצינית? מה אם הוא…?

עיניו של הארי איתרו את ג'ייסון השכוב על הקרקע, גופו העטוף בחבלים ובלחשים-כובלים נראה מרחוק תקין לגמרי. מקגרגור לא רכן מעליו ועשה לו החייאה או משהו כזה. למעשה, מקגרגור לא היה שם כלל.

הארי הסתובב בבלבול, פיו נפתח לשאול את חבריו בשנית - כשעיניו נחתו על שורת העצים המקיפה את קרחת היער סביבם. בשוליה כרעו על האדמה שתי דמויות עם הגב אל הארי, כשאחת מהן נראתה כאילו יכלה להיות מקגרגור, והשנייה הייתה מנסן? - הארי לא יכל להיות בטוח ממרחק כזה - ומול שתיהן הייתה דמות שלישית, ששכבה על הקרקע ללא תזוזה, ופניה היו מופנות אל הארי, כך שהוא יכל לזהות על אף המרחק את המבנה הכללי - 

החיוך על פניו נמחק. "אני הולך לוודא שהכל בסדר," אמר במהירות, פונה בחזרה אל חבריו התשושים-למראה. "תישארו פה, בסדר? תשגיחו על ג'ייסון."

והוא פרץ בריצה לפני שהייתה להם הזדמנות לענות. עיניו התמקדו מחדש בדמות השוכבת, סוקרות שוב ושוב את תווי הפנים ההולכים והופכים ברורים יותר, וליבו צנח בקרבו עוד ועוד עם כל צעד שהוא עשה. הנחתו הראשונית לא התבטלה כפי שקיווה, אלא הפכה ודאית. זה באמת היה וורן.

הארי נעצר ליד החבורה הקטנה, מתנשף בכבדות שלא נבעה רק מהריצה. וורן שכב על גבו, פניו מוסטות הצידה, ידיו נחות מצדדיו, חזהו עולה ויורד לאיטו. היה אפשר לטעות ולחשוב שהוא ישן בשלווה - אילולא הרגליים שלו, מקרסוליו עד אגנו, שהיו עקומים לצידו השמאלי, כאילו וורן היה תמונה ערוכה שמישהו עיוות על ידי משיכת כל החלק התחתון ממקומו הטבעי. 

עיניו של הארי עיקצצו. הוא קרס על ברכיו, מצטרף לכורעים ממרחק מה. "מה קרה?" לחש בצרידות.

"סילוני הרוח של החצוי," ענה בשקט מקגרגור, שכרע ליד רגליו של וורן מבלי לגעת בהן והביט בעמיתו הוותיק ללא הבעה. "הוא שלח אחד אליך, בדיוק ברגע בו עמדת להביס אותו. וורן הסיט אותו ממקומו."

חרחור עמום עלה לפתע מההילאי המבוגר, כמו נחרה עדינה מאוד. "פגע בי כמו קיר בטון," אמר בקול חנוק, מבלי להרים את פניו. "אבל זה היה - שווה את זה. למען הניצחון."

מנסן, שכרעה ליד פניו של וורן ולא נראתה כמו עצמה כלל עם המראה הפרוע מהרוח, הניחה את קצה שרביטה על מצחו בתנועה נוקשה אך זהירה. "הצוות הרפואי בדרך, וורן. תנוח בינתיים."

וורן פלט חרחור נוסף, שעל אף שלא היו בו מילים ודאי היה מן הסכמה, כי שרביטה של מנסן פלט הבהוב של אור נוגה - ואגרופיו הקמוצים של ההילאי נרפו.

המפקדת נעמדה מיד, כאילו לא יכלה לשאת את הכריעה לידו עוד רגע אחד נוסף. היא לקחה כמה צעדים לאחור, הרימה את מבטה אל היער ההרוס שלפניהם, ואמרה, "זה לא ניצחון."

הארי ומקגרגור מיצמצו אליה שניהם מן הקרקע, לא פוצים פה. מנסן נראתה כמו רוח רפאים של עצמה; שערה הארוך והאסוף-תמיד היה פרוע ומנופח סביב ראשה ופלג גופה העליון, מלא עלים וזרדים וגושי עפר שבלטו על רקע צבעו הבהיר. עורה נראה חיוור ושקוף מתמיד, מה שהבליט את הכחול של קשתיות עיניה ואת האדום של הנימים שהקיפו אותן, כמו זרקורים של צבע. היא נראתה שברירית, פראית, ונקמנית יותר מאי פעם.

"זה לא ניצחון, אפילו שהחומה לא נפלה - לא במחיר הזה," אמרה שוב, קולה קודר ומשוכנע. "וורן הוא ודאי לא הנפגע היחיד, ועם כל המאמצים של כל אלו שהקריבו את עצמם למען הניצחון - בכל זאת היינו קרובים כחוט השערה לאבד חומה נוספת. בסך הכל היה לנו מזל." קולה עטף את המילה בבוז, אבל גופה ופניה שידרו דבר אחר לגמרי - נחישות. "זה לעולם לא יהיה ניצחון אם נמשיך בדרך הזאת. לא משנה על כמה חומות נצליח להגן, וכמה פעמים נצמיח את היער הזה מחדש - זה פשוט לא יעבוד. הכוח שלנו להגן יגמר לפני הכוח שלהם לתקוף, והאבן הבראשיתית תיפול לידיהם."

"אז מה התוכנית?" שאל מקגרגור, ומסיבה כלשהי קולו הקפיץ את הארי ממקומו.

מנסן השפילה את עיניה החודרות אליהם. "לעבור ממגננה להתקפה," ענתה בהחלטיות, קולה השקט מהדהד כמו רעם באוזניו של הארי. "לא להגן על האבן, אלא למצוא אותה - ולהשתמש בה. רק כך נוכל לחסל את האויב אחת ולתמיד."

~~~~~

היי כולם. מצטערת על העיכוב, נתקלתי ביותר מידי בעיות עם הפרק הזה. מה דעתכם עליו, ועל הסיפור בכלל? מעריכה מאוד ביקורות!

הפרק הקודם		הפרק הבא