הנשף

ברצינות? אתם צוחקים עליי? לא הגזמתם?"

"אנחנו אף פעם לא מגזימים, נכון סקורפי?"

הוא שותק. הבן זונה הזה שותק. יופי טופי, איזה כיף. אז מדווחת לכם: הוא יכול לשתוק עד מחר. הוא עדיין תקוע עם לילית׳ וזהו זה.

"אהה..."

"נכון, בלונדי?" אני מדגישה את המילה האחרונה כאילו אמרתי משהו נורא ואיום והוא נועץ בי מבט ומגמגם.

"אוי, רוז, ת...תשתקי כבר... בואי, לילס. "

אני קוראת לילס ללילי, לא ללילית׳! לילי זה שם הרבה יותר יפה מלילית׳.

"ביי, לילס ובלונדי!" אני צועקת להם מהחדר, שהם יורדים למטה. מאלפוי רק בא להגיד לי שאל' וג׳ונאס לא יגיעו היום, אלא מחר. ופתאום היא באה: ומנשקת אותו! לעזאזל, אתך בטח צוחקים עליי!

סליחה, אני חייבת ללכת להקיא. זה כל כך מבחיל, מאלפוי הזה...

אני מרגישה כמו אימא שלי. לגמרי כמוה. היא הרגישה ככה שאבא היה עם לבנדר בראון. מה יש באבא שאין בי שאמא כל כך אהבה? ומה יש באמא שאבא כל כך אהב?

אני שונאת אהבה. אני שונאת אהבה. היא כל טיפשית ומטומטמת. 

"סתומה..." אני ממלמלת לעצמי בכעס בעוד שאני מתחפרת בתוך הספר. הספר הזה גם טיפשי. זה על חייזר שנראה כמו בן אדם, שמגיע למיין ומתאהב באיזו מישהי יפה שקוראים לה שרה. ג׳ון ושרה. ממש יופי. איזה כיף, לקרוא על שני אנשים מאוהבים שמצידי יכולים ללכת לעזאזל; אולי זה בגלל שאני בודדה כל כך. לא לחשוב על זה, וויזלי. לא לחשוב על זה;

אני סוגרת את הספר. בא לי לבכות. נו, באמת. אתם לא רציניים. זה הכל בגללו! זה הכל בגלל מאלפוי הארור הזה - שאני בוכה עכשיו! אני שונאת אותו! הוא בלתי נסבל עם החברה האהבלה שלו!

טוב, למי אכפת?; כל עוד אני שונאת את סקורפיוס מאלפוי, אני לא מאוהבת בו. נכון? נכון שאני צודקת?

לא רוצה לשמוע מה יש לכם להגיד! אני יודעת שאני צודקת, ואני לא צריכה אתכם בשביל זה!

אני מפהקת. אין לי מה לעשות, ואני לא הולכת לישון. אני יוצאת לחצר ומתעתקת. פעם ראשונה שלי - ואני מצליחה. כנראה שהשעמום מדרבן אותך להצליח.

"היי, לילי,"

"הו, היי רוז!" היא צועקת לי. אני בחצר של הפוטרים, והיא פותחת לי את הדלת. אני רואה אותה ואת אדמונד מדברים וצוחקים. הו, לא. חשבתי שרק לילי פוטר תהיה פה! לא עוד ילד! ולא אכפת לי שהוא בשנה הרביעית! 

"היי, אדמונד." אני אומרת לו. הוא משיב לי חיוך בפה סגור ומזמין אותי להיכנס.

"רוז, מה את עושה פה?"

"סתם, באתי לבקר, " אני אומרת. "זה לא פשע, נכון?"

"כמובן שלא." ממהרת לילי להגיד.

"איפה הארי וג׳יני? ואלבוס וג׳יימס?"

"אבא בעבודה וגם אמא... אל' עם לוסי וג׳יימס עם סאלי. דאבל דייט."

הו, מצוין. לכולם יש בן זוג ולי אין. אפילו ללילי! לילי לונה פוטר! זו שקטנה ממני בשנתיים - לה יש חבר. איזה אושר, אושר גדול.

"אה. טוב, אני אלך לי - "

"רגע, עם מי את?" שואלת אותי לילי. תגידו לי רק מתי להוציא שרביט ולהעיף את שניהם לעזאזל. כנראה שאני ממש עצבנית היום. שוב, זה הכל מהאמא.

"סליחה?"

"מי... מי בן הזוג שלך?" מסמיקה לילי.

"אהה, אין לי בן זוג."

"שמעתי מהרמיוני ורון שסקורפיוס היה החבר שלך,"

אמא אבא, אני באמת אוהבת אתכם - אבל אני הולכת להרוג אתכם! מה, זאת נקמה על זה שלא רציתי לחזור הביתה לבינתיים?

"היה, לילי. היה ונגמר. הוא עכשיו עם לילית׳."

"מה, אחותו של ג׳ונאס?" שואל אדמונד. אני מהנהנת.

"טוב, ביי חברים."

הפרק הקודם		הפרק הבא