Rabbit Heart

 אעאע יש לי מוזה אדירה @@

תודה לכל מי שהגיב. אני גם מאושרת שעברתי את מחסום הכתיבה הזה סוף - כל - סוף. הייתי צריכה לסיים את הפאנפיק הזה מזמן.

אורפז - אחד הדברים שדוחפים אותי להתמיד בפאנפיקים ארוכים היא התחושה המדהימה שמציפה אותי כשאני מתקרבת לסיום הכתיבה. התחושה שהצלחתי להתמיד בסיפור ולסגור מעגל באופן מתקבל על הדעת דוחפת אותי לכתוב פאנפיקים חופרים, מהסוג האהוב עלי ביותר D:

הצהרה - פרק זה מכיל מספר ציטוטים ישירים מהספר "הארי פוטר ואוצרות המוות". כל הזכויות על פיסות האלה שמורות אך ורק לג'יי קיי רולינג.

פרק 23

שחמט

"חייל לבן (אליס) למשחק, וניצחון באחת עשרה מהלכים".

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

התשובה לשאלתה של ג'יני בנוגע להארי, רון והרמיוני הגיעה כשבוע לאחר יום ההולדת של טדי לופין, כאשר אביה חזר הביתה בשעות הערב המאוחרות, רצוץ כתמיד, אך בו זמנית נרגש.

"שמעתם את החדשות?" הוא אמר לאשתו וילדיו, שהיו מופתעים מהתנשפותו, ולא עצר אפילו להוריד את מעילו לפני שפרש את גיליון הערב של 'הנביא היומי' על שולחן המטבח.

ג'יני והתיאומים, שהיו היחידים מבין אחיהם ששהו בבית באותה העת, שכחו מארוחת הערב שלהם ורכנו להסתכל על הדיווח ההפוך, שנסקר בקפדנות על ידי אימם.

פריצה לגרינגוטס: שלושת המבוקשים במנוסה מפני משרד הקסמים

תחת הכותרת המרעישה התמתחה כתבה ארוכה אשר תיארה את נבזיותם של הפורצים תעבי הבצע ואת שאיפתם להפר את הסדר והשלווה של חברת הקוסמים בכל מחיר, שלא יכולה הייתה לעניין את ג'יני פחות. היא הייתה מרוכזת לחלוטין בתמונות המטושטשות שהוספו לדיווח, שתיארו שלוש דמויות נסות מפני גובלינים והילאים על גבו של דרקון. בתחתית העמוד צורפו מודעות המבוקשים המוכרות של הארי והרמיוני, ומודעה חדשה, שהבטיחה אלפי אוניות על ראשו של אחיה. כמו התמונות של חבריו, התמונה של רון הייתה ישנה ולא מעודכנת; כל אחד שלא הכיר אותו עשוי היה לחלוף על פניו ברחוב ולא לזהות אותו עם הנער הגמלוני והממצמץ שבתמונה.

"גדול!" קרא פרד, צופה באחיו הצעיר ובחבריו נסים על גבו של דרקון. "אוכלי המוות בטח אוכלים את הידיים שלהם מרוב כעס..."

"אני תוהה מה הם חיפשו?" תהה ג'ורג' בקול, לא פחות נלהב מאחיו.

לעומתם, אימם כלל לא נראתה נרגשת. היא כיסתה את פיה בידה והנדה בראשה לכיוון התמונות. "לפרוץ לגרינגוטס? אוי, רונלד, הוא יכול היה להיתפס, או גרוע מזה..."

"אבל הם ברחו, לא?" אמרה לה ג'יני, בה התעוררה רוח לחימה פתאומית. "ואני מתערבת איתכם שהם מצאו את מה שהם חיפשו."

הערב הכחלחל שקע והפך ללילה קריר וצלול. מבעד לחלון חדר הישיבה נצץ כוכב אחד בהיר, גבוה מעל השדות, ודרך החלון שהיה פתוח אל דממת הלילה רוח קרירה נשאה איתה ריח חריף של אדמה פורייה ופריחת עצים. ג'יני ישבה מול האח עם פרד, שניהם שקועים במשחק שח קוסמים, בעוד ג'ורג' שרוע בבטלה על אחת הכורסאות, מקפיץ מטבע של אונייה באוויר ותופס אותו במיומנות. הוריהם עוד היו במבטח, משוחחים בקולות חרישיים, ואורסולה עדיין הייתה מסוגרת בחדרו של הישן של ביל.

"רץ לשמונה גימל," ציוותה ג'יני.

"לעזאזל," סינן פרד.

"הזהרתי אותך."

"זה לא זה." הוא דחף את ידו לכיס מכנסיו והוציא משם מטבע של אונייה, בדיוק כשאחיו התיאום אמר, "תראו את זה."

המטבע איתו שיחק היה המטבע המכושף של צ"ד. פרד שלף את שלו אחרי רגע. במקום המספרים הסידוריים של הבנק, היו רשומות עליהם שתי מילים: זה מתחיל.

אף אחד מהם לא היה צריך לשאול מה הייתה הכוונה. הערב האביבי איבד את שלוותו באחת, ובלי מילים, הם נכנסו למטבח על מנת להתייצב מול הוריהם. נראה שגם הם חשו את המתח שבאוויר הלילה, כי הם הבינו מה ילדיהם עומדים להגיד להם לפני שדיברו. הם ישבו שניהם בקצה השולחן, כל אחד מערסל כוס תה; הם מעולם לא נראו זקנים כל כך בעיניה של ג'יני.

"אתם מרגישים שאתם מוכרחים ללכת?" שאלה אימם בחוסר ביטחון מאד לא אופייני.

"זה הרגע שחיכינו לו, לא?" אמר פרד, ספק בהלצה ספק בעצב.

"גם את, ג'יני?" תחינה נשקפה מעיניה של אימה.

"אני כבר לא ילדה קטנה." כאילו אמירת המילים הפכה אותן למציאות, ההבנה שכך הדבר הכתה בה במלואה בפעם הראשונה. עם זאת, המחשבה שכל מה שידעה עד עכשיו לא יהיה יותר נסכה בה מן אומץ.

הוריהם חיבקו ונישקו כל אחד מהם. הרצינות שלהם הייתה מוזרה, כאילו הם נפרדים מהם לפני שהם יוצאים לקרב... בעוד אביה מנשק את לחייה, ההבנה שזה אכן מה שעומד לקרות גרמה לה תחושת התפקחות פתאומית.

"כדאי שנודיע לכל מי שאנחנו יכולים," אמרה מולי וויזלי לבעלה, עניינית כתמיד בעודה מוחה את פניה בקצה סינרה.

"מה? אה, כן. כמובן," השיב בעלה בחוסר ריכוז, מביט בילדיו בפעם האחרונה ונכשל בניסיון לחייך אליהם.

"קחי כל מה שאת צריכה וניפגש בחדר שלנו בעוד חמש דקות," אמר ג'ורג' לג'יני בעודם מטפסים במדרגות.

"לאן אנחנו הולכים?"

"פונדק ראש החזיר. מהר."

ג'יני הנהנה בנכונות ורצה במעלה המדרגות אל חדרה. החלון היה פתוח והאוויר בחדר צונן, אך היא לא התעכבה לסגור אותו. היא נעלה נעליים נוחות, לבשה ז'קט, תחבה את המטבע של צ"ד לכיסה וחטפה את השרביט שהארי העניק לה מהשידה שלצד מיטתה. מסתבר שזו הייתה המתנה המועילה ביותר שקיבלה בחייה.

הייתה לה עוד תחנה אחת לפני החדר של פרד וג'ורג'.

"מה העניין?" עלה קולה של אורסולה מעבר לדלת לאחר כמה נקישות נמרצות של ג'יני. יודעת שאין לה זמן לגינוני נימוס, היא נכנסה ומצאה את אורסולה יושבת ליד שולחן הכתיבה, מנורת השולחן מאירה את דפיו של ספר ישן.

"אני חוזרת להוגוורטס," היא אמרה מייד. "להילחם. את באה?"

אורסולה הביטה בה כאילו הציעה לה לעשות משהו ששעמם אותה במיוחד. היא הפנתה לה את גבה וחזרה לספרה. "לא."

משהו בג'יני אמר לה שהיא לא אמורה להיות מופתעת, בעוד משהו אחר מזדעזע לנוכח חוסר האכפתיות שלה. "אנחנו צריכים כל אחד שיכול להילחם כדי להכריע את זה – "

"לטובת מי?" אורסולה אפילו לא טרחה להביט בה.

"לטובת – " ההבנה הכתה בה כמו סטירה. היא ידעה מההתחלה שאורסולה היא תלמידת סלית'רין, אבל היא ניסתה לא לתת לעובדה הזו לעמוד בדרכי היחסים ביניהן – אחרי הכל, מצנפת המיון אמרה שעליהם לשים מחלוקות מהסוג הזה בצד על מנת לנצח במלחמה.

"את בצד שלהם."

"אני בצד שלי." אורסולה העבירה עמוד ברשרוש.

תחושת נבגדות מבחילה, מעורבת בסלידה לנוכח האדישות של הנערה השנייה, דחפה את ג'יני לצאת מייד. זיכרון השיחה עדיין ייסר אותה כשהגיעה לחדרם של פרד וג'ורג', אך עם הגיעם לפונדק 'ראש החזיר', לא היה לה פנאי להמשיך להרהר בכך. לי ג'ורדן חיכה להם שם, מנסה להסתיר את עצבנותו בחיוך, ביחד עם בעל הפונדק, שג'יני כינתה בליבה 'הזקן' והתיאומים כינו בשם אברפורת'.

"לונגבוטם היה צריך לשאול לפני שהפך את הפונדק שלי לתחנת רכבת," הוא רטן והחל לעלות במדרגות. הארבעה עקבו אחריו אל החדר בו ג'יני ביקרה כבר פעמיים; החדר בו תמונה של ילדה עליזה וזהובת שיער שמרה על מעבר סודי שהוביל אל הוגוורטס.

"הולכת להיות לנו הרבה עבודה הלילה, אריאנה," אמר לה הזקן באנחה ופתח למענם את המעבר. התיאומים ולי טיפסו לתוכו מייד, ובעוד ג'יני מחכה שיפנו לה מקום, בעל הפונדק פנה אליה.

"לא ציפיתי לראות אותך כאן שוב." הוא דיבר בריחוק, כאילו לא רצה להיתפס כשהוא משוחח איתה.

"גם אני לא," היא הודתה, מטפסת אל כרכוב האח. "אבל בשביל הרגע הזה נלחמתי. בשביל זה הטרדתי אותך כל כך הרבה פעמים."

"לא הטרדת אותי," הוא רטן. "גם אם המלחמה הזו היא קדרה של חוסר תקנה, החיים שלך שווים משהו."

"אני שמחה שאתה חושב ככה," היא אמרה בכנות, ונזכרה באורסולה. אולי הכעס שלה כלפיה לא לחלוטין מוצדק? אחרי הכל, היא סיכנה את עצמה על מנת להציל את חייה, גם אם לא הייתה מוכנה לצאת לקרב. "תודה על הכל. נתראה."

"אני בהחלט מקווה," היא שמעה את תשובתו לפני שהמעבר נסגר אחריה.

הם הלכו רק דקות ספורות במעבר הטחוב והצר לפני ששמעו את התמונה נעה מאחוריהם.

"הי! חכו רגע!"

צ'ו צ'אנג מיהרה לכיוונם, לא מתקשה לחצות את המעבר במהירות, היות והייתה נמוכה מאד ודקת גזרה. היא החליפה כמה מילים עם האחרים בעודם ממשיכים ללכת, ואז הקבוצה שקעה שוב בשתיקה. ג'יני מעולם לא דיברה עם צ'ו, ולא התכוונה להתחיל עכשיו. אולי רגשי הקנאה הישנים שלה כלפי הנערה שבעבר הארי העדיף על פניה מנעו ממנה לעשות זאת, או שהיה זה המתח לקראת הצפוי לבוא אשר גרם לדברים יומיומיים כמו שיחה להיראות חסרי טעם בעיניה באותו הרגע.

הם הלכו זמן ממושך. כשחלפו תחת רשת הברזל דרכה ג'יני ואורסולה חמקו כחודש קודם לכן, השמיים השחורים היו קודרים ומחוסרי כוכבים. הם ידעו שהם מתקרבים אל הקצה השני של המנהרה כשקולות וויכוח מעומעמים הגיעו לאוזניהם, מתגברים ככל שהם מתקרבים. לבסוף לי דחף דלת צירית, וגל של אור וקול התנפץ עליהם.

לאחר רגע ג'יני נפלה לבריכה של פנים מוכרות וברכות. כל חברי צ"ד ותלמידים אחרים הקיפו אותה, ומעל ראשה התמתחה תקרת עץ גבוהה של חדר בטירה שהיא כלל לא הכירה.

היא סרקה את הפנים סביבה, לא יודעת את מי לברך קודם. שיימוס, לבנדר, התאומות פאטיל, נוויל; כולם נראו חבולים אך מאושרים לראות אותה. גם דין היה שם, שיערו המתולתל בצפיפות ארוך מתמיד, ועור פניו הכהה מהווה, כאילו סבל זמן ממושך מפגעי מזג האוויר.

מוקד תשומת הלב היה, כמובן, השלושה שהם לא ראו זמן רב כל כך. הארי, רון והרמיוני הזכירו לג'יני את קבוצות ההרפתקנים הנודדים שתמיד שמעה עליהם בסיפורים שסיפרו לה הוריה לפני השינה. הם לבשו גלימות מהוות, ושיערם היה ארוך ולא מסופר; קצוות תלתלים חמקו מתוך סיכות הראש של הרמיוני, ורון והארי שניהם גידלו זקנים בני מספר ימים.

ג'יני השתוקקה לאמץ כל אחד מהם לליבה, אפילו – ואולי במיוחד – את הארי. ברגע שמבטיהם נפגשו חיוך נפרש על פנייה, לחלוטין בלי שליטתה, כאילו לא עברה שנה מהיום בו הייתה בסך הכל אחותו של החבר הכי טוב שלו, ושניהם אהבו זה את זו יותר משידעו.

מבטיהם לא נותרו מצולבים לזמן ממושך. הארי הסיט את מבטו כמעט באותו הרגע, ולרגע הפסיק להיות הגיבור הגדול והמיוסר של עולם הקוסמים ושב להיות נער ביישן שלא מסוגל להחליף מילה עם נערה שמוצאת חן בעניו.

"אז מה התוכנית, הארי?" היא שמעה את ג'ורג' שואל בעודה מחבקת את לונה בכוח. לונה צחקקה בהתרגשות כאילו מעולם לא נלקחה מבית הספר באכזריות ונכלאה.

"הם פגעו בך?" שאלה אותה ג'יני בשקט, נותנת לשיחה המרכזית לחלוף מעליה.

"אני בסדר עכשיו. זה מה שחשוב," הבטיחה לה לונה, נוגעת בקבוצת שיערות על כתפה של ג'יני בחיבה. "הארי ורון הצילו אותי."

פרד וג'ורג', שהחלו לספר בדיחות, משכו את תשומת ליבה של ג'יני מלונה. הארי, רון והרמיוני התייעצו בקולות מהוסים. לבסוף הארי, שחזר ונגע בצלקת שעל מצחו כאילו היא מציקה לו במיוחד, נפנה אל חברי צ"ד מלאי הציפייה. "בסדר," הוא אמר, וכולם השתתקו. "יש משהו שאנחנו צריכים למצוא..."

לאחר דיון קצת מוזר על חפץ מסתורי שנקרא הנזר של רייבנקלו, צ'ו צ'אנג אמרה, "אם אתה רוצה לראות איך הנזר אמור להיראות, אני יכולה לקחת אותך לחדר המועדון ולהראות לך, הארי? רייבנקלו כובשת אותו בפסל שלה."

הארי מצמץ, כאילו הוא מנסה להוציא פיסת לכלוך שנכנסה לעינו. הוא לחש משהו לרון והרמיוני, הביט בצ'ו, ואז חזר אליהם ואמר, "תראו, אני יודע שזה לא רמז גדול, אבל אני הולך לראות את הפסל הזה, לפחות לגלות איך הנזר נראה. תחכו לי כאן ותשמרו, אתם יודעים – על האחר – בטוח."

צ'ו כבר קמה על רגליה, וג'יני נתקפה תחושת חוסר שביעות רצון לנוכח המחשבה שהיא עומדת ללוות את הארי במסדרונות הטירה החשוכים, כשעליהם לסמוך זה על זו להגנה. משכנעת את עצמה שאחד מחברי צ"ד, אשר נלחמו בהוגוורטס במשך כל השנה, צריך להיות זה שיסייע להארי פוטר להביס את זה – שאין – לנקוב – בשמו, היא התפרצה ואמרה, "לא, לונה תיקח את הארי, נכון, לונה?"

"הו, כן, אני אשמח," אמרה לונה בשמחה, וצ'ו התיישבה, נראית מאוכזבת. ג'יני ידעה שתוכל לסמוך עליה.

נוויל הראה להארי את היציאה מהחדר. הארי כיסה את עצמו ואת לונה בגלימת ההעלמות שלו, ואז הדלת נפתחה מעצמה ונסגרה.

"על מה הוא דיבר?" שאל שיימוס את רון והרמיוני. "איזה 'אחר'?"

"סתם – משהו," שיקר רון בחוסר כישרון. הרמיוני, שהייתה מיומנת ממנו במצבים כאלה, ניגשה אל ג'יני וחיבקה אותה.

"הרמיוני," אמרה ג'יני בשמחה. "התגעגעתי אליך."

"גם אני," אמרה הרמיוני, ברצינות, אוחזת בידיה. "כל כך דאגתי אחרי מה שרון סיפר לנו שאת עוברת בהוגוורטס השנה..."

"הרמיוני, מה עשיתם כל הזמן הזה?" שאלה ג'יני, שמשום מה, חשבה שהרמיוני תבטח בה ותספר לה. היא טעתה.

"אני מצטערת, ג'יני. שמעת מה הארי אמר – דמבלדור השביע אותנו לא לספר."

"כן, אבל..." היא לא סיימה את המשפט. מאז שהם חיו כולם בכיכר גרימולד מספר 12, כמשפחה אחת גדולה, היא למדה להעריך את אחיה ואת חבריו כחבריה שלה. אחרי הפגישות הסודיות של צ"ד, היא חשה שהיא אחת מהם. אך נראה שהיא הצטרפה מאוחר מידי. אולי מעולם לא נועדה להיות יותר מאשר אחותו הקטנה של רון.

במחשבה זו, היא שמה לב שרון מביט בה. היא חייכה אליו, חושבת שהוא מעוניין להגיד לה שלום, אך הוא לא הגיב, והיא הבינה שמחשבותיו נמצאות במקום אחר.

"יש לי רעיון," הוא אמר פתאום, לעצמו.

"איזה?" שאלה ג'יני, אך גם משאלתה הוא התעלם. הוא סימן להרמיוני והם פנו להתלחשש הרחק מאוזניהם של חברי צ"ד.

ג'יני תהתה האם זה יהיה חכם לעקוב אחריהם ולדרוש לקחת חלק ברעיון הזה, בדיוק כשחשה מישהו נוגע בכתפה. היא סבה ומצאה את נוויל עומד לצידה, פניו שרוטות וידיו חבולות.

"אני רואה שהעניינים התדרדרו," הייתה תגובתה למראה הופעתו המוכה. היא לא ידעה בדיוק כיצד לפנות אליו, לאחר שנפרדו לזמן רב כל כך ללא פרידה ראויה לשמה.

"הבריחה שלך העלתה מאד את המורל בקרב התלמידים," סיפר לה נוויל. "האחים קראו לא אהבו את זה..."

"אני מתארת לעצמי," אמרה ג'יני, תוהה האם עליה להתנצל. "אתה יודע שלא התכוונתי שזה מה שיקרה."

"כמובן שלא," אמר נוויל מייד. "אף אחד לא חושב ש... ובכן, זה לא משנה, בעצם. אני רק מצטער שלא יכולנו לעזור לך קודם... ג'יני, באמת כאב לי לראות אותך כבולה לקיר ההוא, אני – "

"אני יודעת," אמרה ג'יני, מעוניינת לחסוך משניהם את ההתנצלות הנבוכה של נוויל.

"בכל אופן, זה לא היה רק רע," הוא המשיך. "בשריפה שפרצה במשרד של לסטריינג' אני ושיימוס הצלחנו לגנוב את התיבה עם השרביטים. הוא שלח את קראו לחפש אותם בכל מקום, אבל אנחנו החבאנו אותם כאן, ליום בו נילחם."

"גנבתם מהמשרד של לסטריינג' תחת האף של זה – שאין – לנקוב – בשמו?"

"הבריחה הנועזת שלך נתנה לנו השראה," אמר נוויל בחיוך עצום, אמיץ. רואה אותו שם, מוקף בכל התלמידים שסמכו עליו שיגן עליהם ויוביל אותם, ג'יני הטילה ספק במנהיגות המפוקפקת שלה במשך החודשים האחרונים.

הארי נעדר זמן ארוך, וההמתנה לשינוי כל שהוא במצב הייתה מורטת עצבים, במיוחד לאחר שגם רון והרמיוני עזבו את החדר בשליחות מסתורית כל שהיא, אומרים משהו על איזה חדר שירותים.

עם הזמן, עוד ועוד אנשים הגיעו לחדר; חברי צ"ד שסיימו את לימודיהם, תלמידים בוגרים נוספים וחברי מסדר. איתם הגיעו חדשות – הודעה מעורפלת שאמרה שזה לא הולך להיות סתם מאבק על הטירה, אלא קרב אמיתי, מכריע, בין שני הצדדים. הודעה מפרופסור מקגונגל אמרה שוולדמורט בעצמו בדרכו לשם – הלילה הזה תסתיים המלחמה, לטוב או לרע.

הפרק הקודם		הפרק הבא