העיניים הן ראי הנפש

Do you ever sit

In silence all alone?

Drowned out by your thoughts?

Tryna get a grip, but just keep on spiralling down

Voices getting loud

Feeling something now

Only you know way too well

- Sad, Bebe Rexha

 פרק 21 - עיניים ערניות

"נו, היא הסכימה?" שאל רון את הארי כשהוא ראה אותו מתקרב.

הארי התיישב ליד השולחן של חבריו באנחה. "לא. היא אמרה שאנחנו כבר מתקרבים לסיום העבודה על הספרים ובשלב הזה אין טעם לצרף עוד אנשים לצוות הלבלרים."

"אני לא מבינה למה חשבתם שהיא תסכים," אמרה הרמיוני במורת רוח. "זאת המפקדת; שניכם אמרתם שהיא מתעבת אתכם."

"את הארי," תיקן רון ברטינה. "אותי עדיין לא ברור אם היא שונאת באופן אישי כמוהו או שזה רק בגלל האסוציאציה אליו."

"היא דווקא לא הייתה כל כך כועסת הפעם," הרהר הארי. מנסן הייתה קרירה כלפיו כרגיל, כן, אבל נראה שהיא הייתה קרה כלפי כולם, וכשהוא בא אליה בבקשה שלו היא אפילו לא העיפה בו מבט מקפיא-עצמות אחד. למעשה, היא לא הסתכלה עליו כלל. "אני חושב שהיא הייתה עסוקה מידי עם הספרים מכדי לזכור להיות עצבנית עליי. והיא הסבירה לי למה אי אפשר לצרף את לונה; זה יותר טוב מלהגיד סתם לא."

"עוד שאלה טובה: למה דווקא לונה?" רטנה הרמיוני.

"כי היא בטח מבינה ב…" הארי העיף מבט בדף האחרון שהם סיכמו, "דביבוני עננים, מה שזה לא יהיה, יותר מאיתנו. היא בטח תבין בכל מה שהולך כאן יותר מאיתנו. הכותב הזה הזכיר יותר יצורים שחשבתי שהם אגדות מאשר יצורים שאני יודע שקיימים."

"חוץ מזה, חשבתי שאת והיא הגעתן להבנה," הוסיף רון, מרים אליה את מבטו בגבה מורמת.

הרמיוני הסמיקה. "הגענו! זה פשוט ש…"

"ש…?" 

הרמיוני הזעיפה את מבטה ופנתה בחזרה לדפים שלפניה, גבה זקוף בגאווה נוקשה. "אני פשוט חושבת שאנחנו מסוגלים לפתור את זה לבד."

"ברצינות?" קרא רון בייאוש. "הרמיוני, אנחנו טסים על עיוור כאן. שום דבר שגילינו עד עכשיו לא עזר לנו אפילו קצת. הצלחנו לעצור את כל החצויים שתקפו עד עכשיו, אבל זה תמיד מאוחר מידי. הבנו שפרסי כנראה נסחט על ידי ניקודאמוס, וזה לא משנה שום דבר. פתרנו סוף סוף את הצופן של הספרים המזוגזגים, והם מלאים כמעט לגמרי רק בניסויים מטופשים שהכותב עשה בשעות הפנאי הכל-כך רבות שלו. אין לנו מושג מה הולך לקרות, אפילו שאשכרה קיבלנו נבואה שאומרת בדיוק את זה. אנחנו לבד ואנחנו מפסידים. אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל, כאן."

הארי החל לחפש באופן נואש אחר הסחת דעת עוד לפני שחברו סיים לדבר. הוא הבין את רון, הבין אותו אפילו מידי; גם הוא הרגיש שכל גילוי חדש רק הוביל לשאלות נוספות, שכל צעד קדימה שהם עשו התגלה מאוחר יותר כשני צעדים לאחור. אבל הוא ידע שאם הוא ישקע בהרגשה הזאת הוא לא יצליח לצוף בחזרה למעלה בקרוב, וכרגע, הוא לא יכל להרשות זאת לעצמו. הגילוי שפרסי לא פעל על דעת עצמו היה כמו גלגל הצלה, והארי התכוון להמשיך לאחוז בו עד שהוא יגלה מה אפשר לעשות עם המידע הזה.

חוץ מזה, להרמיוני היה את המבט העיקש הזה על פניה שאמר שאם הארי לא יתערב ביניהם ועכשיו, היא ורון יתחילו לריב. ולא יפסיקו. הארי כבר הכיר את המבט הזה היטב.

לרוע המזל, הוא לא יכל להציע שהם יחזרו להתרכז בסיכום עליו עבדו, כמו שהוא עשה עד עכשיו כשהמתח ביניהם גאה - משום שהם סיימו לסכם את הספר האחרון בערימה שלהם. על אף ההתנצחויות הקטנוניות ביניהם, הם עבדו במהירות וביעילות, וכעת העבודה שמנסן חילקה להם הסתיימה.

הרמיוני פתחה את פיה. הארי גישש בטירוף אחר נושא כלשהו, כל דבר -

"שמתם לב שהופיעו ציורים על העמוד הראשון של כל ספר?" שאל במהירות.

אף אחד מחבריו לא ענה לו, שניהם ממוקדים מידי אחד בשנייה, אבל הארי המשיך בתקווה שקולו לפחות ימנע מהם לדבר זה עם זו. "לא ברור למה או איך הם הגיעו; בהתחלה הם לא היו שם, היה פשוט עמוד ריק בתחילת כל ספר - ועכשיו העמודים האלה מלאים בקישקושים שנראים כאילו תמיד היו שם. אבל אני זוכר שזה לא היה ככה בהתחלה. אני חושב שהציורים האלה התגלו על ידי הלחש שהטלתי היום בבוקר, שפתר את הצפנים של הספרים ותרגם אותם לאנגלית עתיקה. אבל עדיין לא ברור למה הם הופיעו, ואם -"

"אנחנו יודעים, הארי," קטע אותו רון בחדות. "היינו שם כששמת לב אליהם לראשונה, תודה על החפירה."

"ותודה לך, רונלד, על החזרה על המובן מאליו," קצפה הרמיוני.

רון צימצם את עיניו לעומתה, והארי נשף אוויר החוצה בתסכול רועם.

"תפסיקו כבר," קרא בקול, לא בכעס אלא בהחלטיות. הוא לא היה מוכן לתת להם להמשיך ככה או להישאב לריבים הטיפשיים שלהם בעצמו. הסחת דעת, אמר לעצמו שוב. הסחת דעת והם יעברו הלאה.

"זה באמת מרגיש כאילו הנבואה היא המפתח, לא?" שאל לבסוף, קולו שקט ושליו שוב.

שני חבריו הפנו את מבטיהם מאחד אל השנייה אליו, כמעט בעל כורחם. רון נראה לא מתרשם, ואילו הרמיוני נראתה מוכנה לקרב. "כן, אם רק היינו יודעים מה היא אומרת," ציינה בעוקצניות.

הארי התאפק לא לגלגל את עיניו. כולם היו במצב רוח נפיץ בשעות האחרונות. עברה יותר מיממה מאז שפרנק תקף, ועם המהירות ההולכת וגוברת של קצב המתקפות, הבאה בתור צפויה לקרות במהלך השעות הקרובות. המתח שבציפייה חסרת האונים מרט להם את העצבים בשיטתיות מטריפה. אבל לשם שינוי, חוסר הסבלנות של חבריו עזר להארי להישאר רגוע בעצמו. 

אז הוא התעלם מההערה ומיקד את מבטו בדף התלוי על אחד הארונות ועליו כתובה הנבואה באותיות גדולות וברורות. "אני בטוח שאפשר לחלץ ממנה עוד קצת מידע," הציע בשלווה תקיפה. "גם הפרטים הקטנים צריכים להיות משמעותיים, נכון?"

"ומטעים," מילמל רון באיבה.

הארי התעלם. "לדוגמא המילה ידם - ישלחו ידם אל האבן המפצלת. לא היה צריך להיות כתוב שהם ישלחו את ידיהם אל האבן המפצלת? ידם נשמע כמו מן יד אחת משותפת לכולם."

"אולי זאת הכוונה," אמרה הרמיוני ברטינה, מביטה בהארי בעוינות, כאילו הוא גורר אותה לשיחה בעל כורחה. "אמרנו שניקודאמוס כנראה עומד מאחורי כל זה, שיש לו יד בעניין. זאת בטח אותה יד שמכוונת את כל החצויים."

עיניו של הארי נפערו. "נכון! את צודקת." 

הוא ידע שפרסי לא כאן על דעת עצמו. הוא ידע את זה.

"ומה לגבי המשפט הקודם, הא?" שאל רון, תרעומת בקולו, כאילו קורא תיגר על יכולתם להסיק מסקנות מהנבואה. "המשפט הכי פחות מובן כאן: עם האמת הנוראה בעיניהם משתקפת. מה זה אומר?"

הארי קימט את מצחו, הד של זיכרון עולה בו למשמע המילים. "ראי הנפש," מילמל לעצמו.

"מה זה?" שאלה אותו הרמיוני, קולה עדיין שטוח, אבל לפחות הקדירות נעלמה מעיניה.

"לא משנה." הארי התנער ונעץ את מבטו שוב בנבואה. "נשמע לי שהמשמעות של המשפט הזה היא שהאמת בלב התעלומה הזאת, המפתח להכל - זה משהו שקשור לחצויים, לעיניים שלהם."

הרמיוני קימטה את מצחה. "אנחנו יודעים שהעיניים שלהם זוהרות… וזהו בערך. זה אמור להיות קשור?"

"כנראה," ענה הארי. הוא בהה בשורות הנבואה, סקרנות עצומה מרימה את ראשה בתוכו. "כנראה שזה הפיתרון."

רון גילגל את עיניו בהדגשה. "וזה עוזר לנו איך? זה לא שאפשר לשאול את החצויים מה זה אומר."

הארי שמע את הרמיוני עונה בטון מתחכם ש"דווקא אפשר לשאול, הם פשוט לא יענו," אבל המילים בקושי חלחלו אל שטף מחשבותיו. כשהוא הרים את ראשו בחדות, עיניו נפערות שוב, הוא לא עשה זאת כדי להסב את תשומת ליבם של חבריו אליו שוב לפני שהם יתחילו לריב (למרות שזה עבד), אלא כי הבנה אמיתית נחתה עליו.

"אתה צודק," אמר בתדהמה. "פרסי לא יגיד לנו. אבל אולי הכותב כן."

גבותיו של רון נשקו לשערו. "הכותב?" גיחך. "להזכירך, עדיין אין לנו שמץ של מושג מה קרה לו. בטח גם שאר הספרים שחולקו פה בין כולם מלאים בניסויים חסרי תועלת. אני לא אתפלא אם לא יוזכר באף לא אחד מהם מה עלה בגורלו."

"רון," אמר הארי ברוגע. "שתוק, בבקשה." רון נחר בזלזול משועשע, אבל לא הוסיף. הרמיוני נאנחה בביקורתיות. הארי המשיך. "לא התכוונתי לדבר עם הכותב ישירות, למרות שזה היה יכול להיות נחמד. התכוונתי לבדוק אם הוא הזכיר את הנושא הזה בספרים שלו, על ידי לחש האינדקס."

"מה בדיוק אתה מתכוון לחפש?" שאלה הרמיוני בהסתייגות.

"הנבואה אומרת שהאמת נמצאת בעיניהם של החצויים, נכון? והעיניים שלהם זוהרות. אז אני אגיד פשוט את זה. אולי נמצא משהו, לשם שינוי."

"אתה באמת חושב שיש באחד הספרים האלה הסבר למה החצויים נראים ומתנהגים כמו שהם?" שאלה הרמיוני בספקנות גלויה, אבל בו בזמן הגישה לו את הדף ועליו מילות הלחש.

"לא נפסיד שום דבר אם לא," משך הארי בכתפיו. הוא נעץ את עיניו בדף שהחזיק בידו האחת, שלף את שרביטו בידו השנייה, ומשלא הגיעו הערות עוקצניות נוספות - פתח את פיו.

"מוֹנְסְטְרַאנְט וִיאֲם אָד עיניים זוהרות."

פס עשן אדום ויחיד פרץ מקצה שרביטו. הארי קם מיד לעקוב אחריו אל ערימת הספרים המסוכמים זה-מכבר שנחה נטושה על אחד מהשולחנות העזובים יותר. הלבלר הבודד שישב לידו וסיכם בשקט ספר אחר נעץ בהארי מבט בעיניים מוצרות, אך נתן לו לקחת את הספר המסומן על ידי הלחש ללא מחאה.

הארי פתח את הספר על השולחן שלו ושל חבריו בעמוד עליו הצביע פס העשן, שהתאדה מיד עם הגעתו אל היעד. עיניו של הארי רצו על הדפים שמולו בקדחתנות.

"נו?" שאל רון בקול אדיש, אבל לא אדיש מספיק כדי להישמע לא מתעניין, והארי הבזיק אליו חיוך.

"אני אקריא," אמר לחבריו, וכחכח בקולו.

"חיטוטי בכתביו של הרוצח הלבן לאחר הבסַתי אותו לא העלתה כמעט דבר, לבד מהתעניינותו הכפייתית בנבואותיה של הבסטונה וכל המשתמע מהן, ונטייתו המחליאה לבצע בחינות לכוחו ויכולותיו על בני אדם חיים. מקווה אני בשאריות ליבי השבור כי מנהג זה שלו לא החל עוד בעת שדר תחת קורת גגי.

"עניין נוסף ומצמרר במיוחד שנראה והעסיק גם הוא את אויבי הלבן הוא זוהרי-העיניים. אינני רוצה לדעת מה תועלת מצא הוא במידע על יצורים מעונים אלו, שסבלם בלתי יתואר, ואילו תוכניות זדוניות כבר החל לרקום סביבם. יהירותו האינסופית ודאי איפשרה לו להתעלם בקלות מהאזהרה שהעיניים הזוהרות נועדו לשמש, מפני הסטיה המעוותת הזו מחוקי הטבע, מפני הטוהר הכביר הזה שאינו נועד להתהלך על פני האדמה.

"מאז ומתמיד ניחן הרוצח בפזיזות יתרה. אני מניח שעליי להודות על כך."

"סטיה מעוותת מחוקי הטבע? טוהר כביר שאינו נועד להתהלך על פני האדמה?" חזרה הרמיוני בבלבול.

הארי משך בכתפיו בחוסר אונים. "מכאן הוא עבר לכתוב על שריפת חפציו של ניקודאמוס, והמשכתו הלאה במסע שלו. זה קצה החוט היחיד שלנו."

"ידעתי שלא יצא מזה כלום," מילמל רון.

"זה עדיין קצה חוט," אמר הארי בחדות. הוא היה מוכן להילחם על כל שביב אופטימיות שנפל בחלקו. "כתוב כאן שניקודאמוס התעניין בהם עוד אז, לפני בערך אלפיים שנה. זה רק מוכיח לנו שהוא באמת זה שעומד מאחורי התקיפות עכשיו."

"אבל הכותב מתייחס כאן אל זוהרי-העיניים כאל יצורים," הקשתה הרמיוני. "כאילו הם לא בני אדם אלא משהו אחר, משהו בפני עצמו. הוא היה כותב חצויים אם הכוונה הייתה פשוט לחצויים, לא?"

"ומה זה אומר בכלל, סטיה מחוקי הטבע?" התרעם רון. "או טוהר שאינו נועד להתהלך על פני האדמה. מה זה אמור להביע? החצויים פגעו בחפים מפשע, איך אפשר לקרוא לזה טהור?"

"אתה צודק בזה שהטוהר הזה הוא בטח לא פיזי," אמר הארי, מנסה בכל כוחו להגיע למסקנה כלשהי. "הכוונה היא כנראה לרמה הרוחנית שלהם. אבל זה לא… הגיוני."

כי רון צדק. גם אם ניקודאמוס באמת מכריח את החצויים לעשות את מה שהם עושים, לפגוע במישהו חף מפשע זה עדיין מסוג הדברים שמשאירים חותם מסוים בנפש, לא? אז איך אפשר לומר עליהם שהם טהורים?

"בכלל, איך אפשר לומר עליהם גם שהם סטיות וגם שהם טהורים?" מילמל הארי בתסכול. "איך סטיה מעוותת של הטבע יכולה להיות טהורה?"

שקט עמד ביניהם, שלושתם בוהים בספר הפתוח באווירה של ייאוש מוחלט. כרגיל, כל צעד קדימה היה בעצם שניים אחורה.

"אולי הכוונה היא לא אליהם," שברה הרמיוני את הדממה בהיסוס, אצבעותיה מוללות את קצוות שיערה. "אולי לא מדובר על החצויים, אלא על יצורים אחרים כלשהם בעלי עיניים זוהרות."

"אבל כתוב כאן שניקודאמוס התעניין בהם," הזכיר רון.

"וכאן כתוב שהם יצורים מעונים, שסבלם בלתי יתואר," ציטט הארי, והרים את עיניו מהספר אל חבריו, צינה פתאומית מתפשטת באבריו. "אני לא יודע אם שמתם לב, אבל החצויים בצינוק שלנו הם היצורים המעונים ביותר שפגשנו אי פעם, בלי קשר לחקירות או לעינויים של מנסן. הם פשוט סובלים. ללא הפסקה."

זה נראה בבירור בעיניים שלהם, גם אם איכשהו מפספסים את שפת הגוף המסורבלת שלהם. הארי היה בחברתם זמן רב מספיק כדי לשים לב לפרטים הקטנים. החצויים כולם זזו בזהירות, כאילו כל תנועה קטנה גרמה להם לכאב נוראי, ואילו העיניים הזוהרות שלהם שידרו שגם אם הם לא יזוזו כלל זה עדיין יכאב. הם היו במצב בלתי פוסק של ייסורים, עצם הווייתם מלאה בכאב. כאב בלתי יתואר.

"אז אולי כן מדובר על החצויים," אמרה הרמיוני, ונענעה בראשה בתבוסה. "זה עדיין לא מסביר שום דבר."

"חוץ מזה, איך כל זה קשור לשורות האחרונות?" שאל רון, מבט חמוץ על פניו. "גם אותן בלתי אפשרי להבין."

הארי הפנה את מבטו בחזרה אל דף הנבואה, עיניו מתמקדות בשתי השורות התחתונות. 

הונאה, גניבת דעת וזמן שבור, יביאו לשחרורו הסופי של האסור.

הארי נלחם בכל כוחו בייאוש שתקף את חבריו כבר שעתיים תמימות, מאז שמנסן חילקה את עבודת סיכום הספרים בין צוותי ההילאים והלבלברים בכיפה, מאז שהוא וחבריו גילו על קיומם של מעורבי-הדם ומאז לא מצאו עוד פיסת מידע מועילה אחת. ועכשיו, אחרי כל הזמן הזה, הוא הרגיש בבת אחת כאילו הוא מפסיד.

השורות האלה של הנבואה דיכאו אותו יותר מכל החיפוש חסר התוצאות שלהם אחר מידע או המחשבות על מר גורלם של החצויים. 

זה הרגיש כאילו נכתב בהן בפשטות שהם יפסידו.

"עוד מישהו לא קולט מהשורות האלה כלום, חוץ מתחושה רעה כללית?" שאלה הרמיוני בקול שקט, גם עיניה נעוצות בדף הנבואה.

"אני באמת מקווה שנגלה שהוא עדיין חי, הכותב הזה," אמר רון, קולו נמוך ורציני לפתע. "יש לנו יותר מידי שאלות."

וכמו על פי סימן, נשמע קולה של מנסן הקוראת לכולם לתת לה את הסיכומים ולהתאסף סביב הבמה המרכזית, כדי לאחד את כל פיסות המידע שנאספו יחד לתמונה המלאה.

סוף סוף, אולי הם יקבלו כמה תשובות.

~~~~~~~~~~

שבע דקות לאחר מכן, הארי מצא את עצמו יושב על אחד מהספסלים הטבעתיים שהקיפו את הבמה שבמרכז הכיפה, יחד עם חבריו וכל שאר ההילאים והלבלברים. המולת העבודה התחלפה בזמזום שקט של קולות שיחה מהוסים, שחשף, ממרחק רב יותר, קולות טפטוף עמומים. ירד גשם. 

היחידה שהייתה על רגליה הייתה מנסן שנעמדה על הבמה, גבה זקוף כקרש, שערה הבהיר קשור לאחור בהידוק ובידיה חבילת דפים. הבעת פניה הייתה חתומה כתמיד, עיני הנץ הכחולות שלה ננעצות בקוסמים האקראיים שמבטה נח עליהם מבלי לחשוף דבר. היא לא הייתה צריכה להרים את קולה כדי להישמע בבירור בחלל השקט.

"אני שמחה לבשר לכולכם שהעבודה והמאמצים שהשקענו השתלמו," הכריזה, קולה רציני אך לא חמור - הבדל משמעותי כשמדובר בה. "לאחר הפעלת הלחש שפתר את צופן הספרים יכולנו לתרגם אותם במהירות לאנגלית מדוברת, ולהתחיל לאסוף את המידע הרלוונטי לנו מתוכם. עבדתם ביעילות מרשימה, ותוך שעות ספורות בלבד, סיימנו לעבור על כל ארבעת אלפים וחמש מאות הספרים שבכיפה." רחש קל עבר בקהל, מלא בהתלהבות חנוקה וגאווה מרשרשת. מנסן נתנה לרעש רגע לגווע ואז המשיכה בדבריה. "כעת ניתן לקצור את הפירות. קורותיו המלאים של כותב הספרים, שביקשתי מכם לסכם בדפים נפרדים, בידינו."

הארי לא יכל לעצור חיוך רחב מלהתפשט על פניו. סוף כל סוף.

מנסן העיפה מבט בדפים שבידיה וללא הקדמה נוספת החלה לדבר. "הוא נולד בכפר אלמוני בבריטניה של לפני הספירה, לא ידוע מתי בדיוק, אבל ככל הנראה כמה מאות שנים לפני פלישת האימפריה הרומית לאי. הוא הראה כישרון מיוחד לקסם כבר מגיל צעיר וגדל להיות אחד מהמכשפים המשפיעים והמוכרים ביותר בתקופתו. לא כתוב הרבה מעבר לכך על תקופת צעירותו מלבד שני דברים: הראשון הוא נישואיו למכשפה אחת, מומחית לשיקויים בשם גוונדולין. השני הוא שבעת שיטוטיו ברחבי הארץ, הוא מצא כוח קסום מדהים - כוח שהוא ידע שהוא מוכרח להגן עליו בכל מחיר. את הכוח הקסום והעתיק הזה, שנפל מהשמיים ובעוצמתו פיצל את האדמה לכמה יבשות, הכותב כינה האבן הבראשיתית.

"במאה השנים הבאות הכותב ואשתו גידלו ילדים ונכדים, ואספו סביבם מכשפים אחרים שרצו את הדרכתם, עד שנוצר סביבם כפר קטן. הכפר הזה התנהל כמו משפחה אחת גדולה, כשהכותב ואשתו בראשה, ובליבה מוחבאת האבן תחת שכבות הגנה קסומות שהכותב יצר בעצמו."

זה נשמע כמו תפאורה של סיפור אגדה עתיק. הארי ניסה לדמיין את החיים בעולם כזה, בקהילה כזאת - להפוך את התמונות הציוריות שהבזיקו במוחו לתחושות מציאותיות.

"הכותב התייחס לתקופה הזאת כנוסטלגית ומושלמת," המשיכה המפקדת, מביטה קצרות בדפיה ומרימה את עיניה לקהל סביבה לחליפין. "מלבד מות בתו הבכורה, שהייתה סקיבית ונטתה לחלות, הכל התנהל על מי מנוחות. האבן הבראשיתית נותרה חבויה ומוגנת. המשפחה כולה - כך הוא כינה גם את משפחתו הפרטית וגם את שאר בני הכפר - חייתה בשלווה." 

"עוד שהכל הלך לעזאזל," רון מילמל חרש משמאלו של הארי.

"ניקודאמוס, או כפי שהוא כינה את עצמו - האדון הלבן, הוא מי שהפר את השלווה הזאת. בזכות החיבור המנטלי של הארי פוטר -" ובזאת עיניה הקרות של מנסן מצאו את אלו של הארי וננעלו עליהן, "- לאסיר הראשון בצינוק, פרסאוס ג'קסון, שגילה גם הוא כמה פרטים מעניינים בנוגע למכשף וניקודאמוס - אנחנו יודעים שניקודאמוס היה נכדו הבכור של הכותב, בנם של אותה סקיבית שמתה שנים ספורות לאחר לידתו, ושל האל היווני מורפיאוס. הכותב מיעט לדבר על עברו המשותף עם נכדו ואף נמנע מלהזכיר את שמו של ניקודאמוס יותר מפעם אחת בלבד, בגלל הבושה הנוראה שאותו נכד גרם לו במעשיו הרעים - עוד מידע שהגיע אלינו תודות למר פוטר."

קוסמים שישבו בקרבת הארי הסתובבו לנעוץ בו מבטים. הוא מצא את עצמו מזדקף כדי להסתיר את אי-הנוחות שחש, מהדק את שיניו כדי למנוע מפניו ללבוש הבעה שתסבך אותו בצרות. פניה וקולה של מנסן נותרו קפואים כתמיד, לא חושפים דבר, אבל הארי חשב שהוא ראה משהו בעיניה - ניצוץ קטן של רגש כלשהו שהבזיק ונעלם באותה מהירות שבה הופיע. מבטה הבהיר של מנסן עזב אותו בעוד היא פנתה לכיוון אחר של הקהל, והארי נשם לרווחה.

"על אף שהכותב כמעט ולא התייחס בכתביו לניקודאמוס באופן ישיר, ניתן להבין כמה דברים הקשורים לאדון הלבן ממחשבות שהכותב תיעד בספריו בהערות אגב," הסבירה המפקדת הקודרת. "ניקודאמוס הצעיר חי בבית של סבו וסבתו מאז לידתו, ועבר לחזקתם הבלעדית כשאמו נפטרה בהיותו ילד קטן. הם גידלו אותו, טיפלו בו וחינכו אותו, שימשו לו הורים לכל דבר. על אף שהם השקיעו בו יותר משהשקיעו בנכדותיהם הצעירות יותר, ואהבו אותו ללא גבולות - ניקודאמוס היה ילד בודד מאוד, שהפך מאוחר יותר לנער מלא בזעם. מוצאו הלא-רגיל, הכוחות העצומים שהלכו והתהוו בתוכו ועיניו הלבנות חצצו בינו לבין שאר הילדים בני גילו. הוא איבד את אמו לפני שהספיק להכיר אותה וזכה להתעלמות מוחלטת כשהוא ניסה ליצור קשר עם אביו, או עם כל אל אחר לצורך העניין. הוא גדל בתחושה שהוא לעולם לא יצליח להשתלב באף חברה, לא בקרב בני האדם ובטח שלא בקרב האלים, למרות כל המאמצים של סבו וסבתו להוכיח לו אחרת."

הארי נשען מעט לאחור, מופתע מההבנה שהתפשטה בליבו כלפי מי שגדל להיות רוצח-המונים. אבל הארי יכל להבין איך תנאי חיים כאלה יכלו לגרום לאדם לפתח כעסים. הוא עצמו חווה את הרגשות האלה לא פעם ולא פעמיים - הוא הרי הופלה על ידי המוגלגים שמעולם לא קיבלו אותו גם מחוץ למשפחת דארסלי, ולעומת זאת היה ונשאר מושא הערצה ויראה בקרב קהילת הקוסמים עד כדי כך שזה מנע ממנו לעיתים להשתלב בה. הבדידות הזאת יכלה להיות קשה מנשוא, אם לא היו לו את הרמיוני ורון לצידו.

לעומת זאת, הארי לא חשב שהוא היה הופך לרוצח או טרוריסט בלי התמיכה של חבריו. גם לאמפתיה שלו היה גבול.

מנסן המשיכה בסיפורה. "על אף מעצוריו הרגשיים, ניקודאמוס גדל להיות בחור יוצא דופן בכשרונותיו, מוצלח בהכל ועוצמתי יותר מכל סובביו, מלבד הכותב עצמו שהיה קוסם אדיר. מדבריו של הכותב נרמז שבשלב מסוים ניקודאמוס המריר עזב את ביתו ואת הכפר, ככל הנראה בחיפוש אחר מקומו בעולם. כנראה שבאותה תקופת נדודים הוא מצא את בעלי בריתו המכונים הגבירים הלבנים - שלושה מעורבי-דם כמוהו, צאצאים נדירים של אלים וקוסמים, כולם בעלי יכולות אדירות - אם כי ניקודאמוס תמיד בלט כמעורב-הדם החזק ביותר מביניהם. היחידה מביניהם שכנראה שעודנה בחיים היא הבסטונה, ואילו השניים האחרים, שנקראו טורנוס ודאריוס, נרצחו על ידי ניקודאמוס עוד באותה תקופה."

ניקודאמוס רצח אותם? הארי החליף מבטים מזועזעים עם רון והרמיוני שישבו לידו.

"ניקודאמוס ששב לבית ילדותו היה אדם אחר מניקודאמוס שעזב אותו. הוא כבר לא היה נער אלא גבר, מלא בביטחון עצמי, שמח בחברת ידידיו מעורבי-הדם האחרים, ובעל מראה נינוח, כאילו מצא שלווה פנימית. כל דאגתם של הכותב וגוונדולין לגביו התפוגגו; הם היו גאים בו ובטוחים בעתיד המזהיר שציפה לו. במבט לאחור הכותב ידע שהוא שפט את ניקודאמוס לזכות, והתעלם מהאפלה שקוננה בתוכו עוד מתקופת ילדותו, אבל באותו זמן הוא לא ידע ולא רצה לדעת על כך. הוא לא ציפה כלל להידרדרות המהירה שהחלה זמן קצר לאחר מכן.

"הכותב לא מספק פרטים ברורים, מלבד ההקצנה ההולכת וגוברת בדעותיו והשקפת עולמו של ניקודאמוס. במבט לאחור, הכותב מזהה בכתביו שניקודאמוס החל לראות את המציאות בשחור-ולבן, ולשפוט לחובה ולא לזכות כל דבר שקרה סביבו. הוא העביר ביקורת בלי סוף על הדרך בה האלים התנהלו וניהלו את העולם, דיבר על כך בלהט גלוי - אך נראה שהוא עצמו השלים עם בעיותיו הפרטיות ונטר להם טינה מקצועית בלבד, ולכן הכותב לא ראה בביקורת שלו בעייה אלא סימן של התבגרות. החלו להיווצר חילוקי דעות בין הגבירים הלבנים, כשחלקם הסכימו עם דעותיו של ניקודאמוס וחלקם היססו, וזה גרם לריבים מרים ביניהם שהלכו והחריפו.

"בסופו של דבר הגיע הפיצוץ. הכותב מתאר זאת במעורפל, אבל נשמע שחילוקי הדעות בין הגבירים הלבנים הגיעו לנקודת רתיחה, ואחד מהם הסתיים עם מות טורנוס. הכותב, שבשלב הזה עדיין לא התפכח, האמין באמונה שלמה שזאת הייתה תאונה בלבד, כפי שניקודאמוס טען. הבסטונה ניסתה לומר לכותב שהוא טועה, אך הוא נשאר בדעתו, ובתור המנהיג של הכפר הוא פסק כי ניקודאמוס חף מפשע."

הארי זכר את זה, זכר שהוא וחבריו קראו על החרטה של הכותב באחד הספרים. עכשיו קצת התחשק לו לפלוט איזו קללה עסיסית. אם המכשף הזה רק היה עושה משהו בקשר לניקודאמוס, לפני שזה נהיה מאוחר מידי, לפני שכל הבלגן הזה התחיל...

"מכאן העניינים רק הסתבכו. לא ברור אם היו אלה הבסטונה ודאריוס שתקפו את ניקודאמוס, כנקמה על חברם שנרצח, או שהיה זה הוא ש"הקדים תרופה למכה" ותקף אותם. אבל סופה של המערכה היה מבשר רעות. ניקודאמוס פגע אנושות בדאריוס, חטף את הבסטונה ונעלם מהכפר. הכותב מצא את דאריוס וטיפל בו בשעותיו האחרונות, אבל לא הצליח להציל אותו. דאריוס הזהיר אותו, לפני שמת, לגבי התוכנית של ניקודאמוס - להילחם באלים ולהשמיד אותם, במטרה להשתלט על האולימפוס במקומם. ניקודאמוס רצה להיות האל החדש."

זה היה כמו אגרוף לבטן. הארי כבר ידע על חלק מהדברים האלה, ואת החלק השני ניחש, אבל לשמוע אותם בכזאת ישירות עדיין טילטל אותו. ההידרדרות הזו הייתה המהירה והחדה בהיסטוריה; ניקודאמוס הפך בכמה משפטים פשוטים מסתם ילד בעייתי - לרוצח. למישהו שהרג את החברים היחידים שלו כי הם לא הסכימו איתו. למישהו שתיכנן להשתלט על העולם.

"בשלב הזה הכותב הבין שהנכד שלו עבר את הגבול, וידע שהם הולכים להילחם," המשיכה מנסן, הבעת פניה וקולה הנקיים מדרמטיות רק הופכים את הסיפור למותח יותר. "כל המכשפים בכפר הקטן הסכימו שיש לעצור את מעורב-הדם הסורר, ובזכות אזהרתו של דאריוס, ידעו גם שניקודאמוס יבוא אליהם לפני שהוא יעלה על האולימפוס. ניקודאמוס רצה להבטיח את ניצחונו על האלים, וזה לא היה עניין של מה בכך, אפילו בשבילו. לכן הוא רצה להשיג קודם את הנשק האולטימטיבי - האבן המפצלת. בני הכפר ידעו שהוא בדרכו אליהם, וידעו שהם לא מתכוונים למסור לו את האבן בשום מחיר.

"בכל זאת, הם לא מיהרו; הם התכוננו למלחמה נגדו ברוגע וביסודיות, בטוחים ביכולותיהם ובטוחים בכך שהנער הזה שגדל ביניהם לא יהווה אויב אמיתי, על אף כוונותיו המעוותות. הכותב מתאר, במרירות עצומה, שגם כשהוא ממש הניף את שרביטו לעומת ניקודאמוס והקרב התחיל, הוא עדיין לא התייחס למה שקרה שם כעניין רציני יותר ממרד נעורים."

הארי העווה את פניו. הכותב למד על בשרו כמה הוא טעה. לחיות עם המחשבה הזאת, מה אם הייתי נוהג אחרת, כשהתנהגות אחרת הייתה יכולה אולי להציל חיים - זה ודאי היה עינוי טהור. 

"המלחמה עצמה עם ניקודאמוס לא מתוארת באף אחד מספרי הספרייה. מדבריו של הכותב על תוצאותיה, ידוע שהכפר כולו נמחה במהלכה, מלבד ילדי הכפר שנשלחו למקומות בטוחים הרחק מאזור הכפר לפני תחילת הקרב, ומלבד הכותב שהביס לבסוף את ניקודאמוס. נשמע שהמלחמה לא הייתה רצינית בהתחלה, לא מצידם של בני הכפר הרחמנים. אלא שניקודאמוס לא היסס לפגוע בהם במלוא כוחותיו, לא עצר לפני שהרג אנשים שהכיר כל חייו, ובמהרה היה ברור שהקרב העקוב-מדם יגמר רק כשהוא ימות או כשהכפר כולו יושמד.

"השיא היה כשניקודאמוס הרג את גוונדולין, סבתו ומי שהייתה לו לאם. בשלב הזה הכותב הפסיק לבקש מהנכד שלו לוותר או להיכנע. הוא כבר לא היה מוכן או מסוגל לסלוח. ניקודאמוס הצליח להשמיד את כל מי שעמד בדרכו אל האבן - אך לא את הכותב, שבסופו של דבר הצליח לגבור על הנכד שלו. ממידע שמר פוטר השיג מהאסיר, ידוע שהקרב הסתיים על אי קטן שצף במרחק לא רב מהכפר, ששכן ביבשה - לא ידוע איך הם הגיעו לשם תוך כדי מאבק זה בזה, אבל כנראה שהכותב היה אחראי לכך, משום שהוא רצה להרחיק את ניקודאמוס מהכפר ומהאבן. על האי הזה הכותב הביס את ניקודאמוס ויכל להרוג אותו כפי שהוא הרג את כל אנשי הכפר, את כל המשפחה שלהם. אבל הכותב לא היה מסוגל. במקום זה הוא כלא את ניקודאמוס, השתמש בלחשים אדירים כדי להפוך את האי כולו לכלא כה עמיד שאפילו מישהו חזק כמו ניקודאמוס אינו מסוגל לברוח ממנו. הלחש האחרון שהכותב הטיל, לפני שחזר לכפר כדי לקבור את קרוביו, גרם לכך שהאי טבע בים ואבד בקרקעיתו."

הארי זכר את אי-הכלא הזה מחלומותיו. פרסי לא ידע לזהות את זה, אבל עכשיו שהארי היה מחובר לעצמו ולזכרונות שלו כראוי, הוא ידע בוודאות שהמקום כולו רחש קסם - קסם שהרגיש עוצמתי כמו חומה קסומה… או עשר. מי שהכותב הזה לא יהיה, הוא היה חזק.

"המילים האחרונות של ניקודאמוס לסבו היו שהוא עוד יחזור, והוא עוד ישיג את האבן," אמרה מנסן בשקט. היא לא הייתה צריכה להרים את קולה כדי להישמע - הכיפה כולה דממה לגמרי. "המילים האלה רדפו את הכותב הרבה אחרי שהקרב עם ניקודאמוס הסתיים. כשהוא עזב את הכפר ההרוס על גב הדרקון שלו הוא לא לקח איתו דבר, מלבדה. 

"המשך מסעותיו של הכותב כמעט ואינם מפורטים, כנראה משום שהם לא חשובים כמו המאורעות שפורטו עד עכשיו. נראה שהוא נדד ללא הפסקה ברחבי העולם, תחילה על גב הדרקון שלו ואז בגפו כשהדרקון מת מזקנה. הוא העסיק את עצמו בתצפיות ובניסויים הרבים שערך, רובם קשורים בקשר הדוק לקסם ולמדע ואף לאלים ותרבויות שונות. הוא לא הפסיק ללמוד ולגלות, אך הוא לא שיתף במידע הזה כמעט אף אחד, משום שהוא לא היה בקשר עם אף אחד. הוא נשאר לבדו ונמנע מיצירת קשר עם בני אדם כלל, גוזר על עצמו גלות ובדידות עד לסוף ימיו. אך הוא לא מת. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא לא הרג את ניקודאמוס, גם לא לאלים, אבל ההכרזה הבטוחה של נכדו על כך שהוא ישיג את האבן ביום מן הימים לא הרפתה מהכותב. אז הוא המשיך לשאת את האבן המפצלת איתו, דרוך ומוכן להגן עליה מכל גנב חמדן שיצליח איכשהו למצוא אותה."

"ידעתי," לחש רון. "הוא עדיין בחיים, ידעתי!"

"ששש," היסתה אותו הרמיוני.

מנסן לא הראתה סימן שהיא שמעה את ההתלחששות. "היחידה שהכותב היה בקשר איתה, על אף שהיה זה קשר רופף מאוד, הייתה הבסטונה. הוא לא פירט מה עלה בגורלה - נכתב רק שהיא "נוטרלה" על ידי ניקודאמוס עוד לפני שהחל הקרב על האבן בכפר, אבל נותרה בחיים. היא מצאה את הכותב שוב, כמה עשרות שנים לאחר תבוסת ניקודאמוס, ודאגה להיפגש איתו שוב כל כמה שנים על מנת לוודא שהוא בסדר, על אף חוסר חיבתה הבולט כלפיו ועל אף בושתו ממנה שמנעה ממנו לשתף פעולה עם ביקוריה. 

"הבסטונה היא זאת שבסופו של דבר הכירה לכותב את הנער הצעיר ששימש לו גאולה. אותו חצוי בן בלונה היה אבוד ומבולבל כמו ניקודאמוס, ועוצמתי ובעל פוטנציאל כמו ניקודאמוס. שלא כמו ניקודאמוס, את הנער הזה הצליח הכותב להדריך כראוי. הוא עזר ל…"

מנסן הפסיקה לרגע. שקט השתלט על האוויר בעקבות מילותיה, ובו הארי שם לב לקולות הטפיפה הפראיים שהקיפו אותם. בחוץ ודאי ירד גשם זלעפות.

עיניה של מנסן רצו על הדף שהחזיקה בידה, הולכות ונפערות ככל שהיא קראה יותר. היא הרימה את מבטה ואת גבותיה אל קוסם אחד מסוים בקהל, שהארי נאלץ להתמתח כדי לזהות כהילאי המבוגר ביותר בצוות, וורן. ראש הלבלרים הנהן בחזרה אל המפקדת במבט רציני אך עם חיוך קטן על שפתיו. מנסן בתגובה השפילה את מבטה בחזרה לדפים, והארי השתדל לא לבהות בהבעת פניה המופתעת. היא נראתה אנושית.

"הכותב עזר לאותו חצוי להשיג את ייעודו," המשיכה בדבריה, קולה האטום עומד בניגוד מוחלט לפניה הפתוחות מתמיד. "הוא עזר לו, לארתור בן בלונה ואותר פנדרגון, למצוא את החרב הקסומה שנועדה לו, להתיישב על כס המלוכה ולהשיב את הגאווה והאחדות לבריטניה."

דממת אלחוט השתררה בכיפה, מופרעת רק על ידי הגשם הגועש בחוץ.

ואז פרצה מהומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא