זוויות שונות

אסטוריה ישבה בחדרה. וחבקה את רגליה, מהרהרת. הראש שלה התפוצץ ממחשבות. היא ידעה שכעוד שתי דקות בערך, תתחיל ארוחת החג המשפחתית. אבל איך תוכל להינות ממנה? 

הארי מסתיר ממנה משהו. 

היא מזוייפת.

כן, היא מזייפת את עצמה, ואת כולם. היא אוהבת את דראקו בלב, היא פשוט לא ידעה את זה עד שראי ינפתא החזיר אותה למציאות. הארי חושב שהיא אוהבת אותו. היא חושבת שהיא אוהבת אותו, וכולם חושבים כך. רק חסר שהוא יציע לה נישואין, ואז באמת לא יהיה לה מה להגיד. 

דראקו לא יוצר קשר. היא לא יודעת כלום עליו, וגם אימו נעלמה. כן, בטח כל משפחת מאלפוי הזאת הסתלקה כדי להקים מחדש את עידן האפלה. 

ראשה הסתחרר. 

ואז היא קמה, וניגשה אל הדלת, ללכת לסלון ולאכול עם המשפחה. 

כי ליל כל הקדושים זה החג שלה עם המשפחה.

הרמיוני ישבה בחדר הכי פנימי באוהל, פניה שטופות דמעות. 

מאז הבעיטה דראקו לא אמר לה דבר. רק הסתגר בחדרו. 

לא היה לא מושג מה עובר עליו.

היא רק ניסתה לעודד אותו. גם הוא קורא לה טמבלית לפעמים. והוא נתן לה בעיטה! 

היא החלה לחשוש שהוא לא אוהב אותה יותר, מה קרה לו? הרי הוא ראה שהיא דחתה את רון. מה הוא חושב? למה הוא עשה את זה?

החשבות של הרמיוני התרוצצו בראשה.

אולי הוא לא אוהב אותה? סתם אמר לה? זייף את רגשותיו אליה, רק כדי שלא תלשין עליו למשרד הקסמים?

הדמעות ממשיכות לזלוג, ואיתן באות מחשבות חדשות ובילתי נעימות.

דראקו ישב בחדרו, על המיטה. 

מה קורה לו? בטח הרמיוני עכשיו שונאת אותו. למה הוא היה חייב לבעוט בה?

הרי היא דחתה את רון, אז מה הבעיר את כעסו? הוא סתם עצבני. הרמיוני צריכה להבין. 

לא. 

הרמיוני לא צריכה להבין את זה שהוא נתן לה בעיטה והתנהג אליה ככה. מעניין מה היא חושבת עליו עכשיו. גל של חרטה שטף את דראקו, והוא ידע שהוא דפוק. מטומטם. הוא צריך להתנצל. אבל דראקו לא בן-אדם שמתנצל. לא, הוא כן יתנצל, הוא לא היה שחצן מעצבן כמו אביו. 

דראקו קם, ניגש לחדר של הרמיוני, דפק וניכנס.

ליבו נכמר כשהוא ראה את הרמיוני מכורבלת על הריצפה בפנים שטופות דמעות.

היא הפנתה לו את הגב. 

"הרמיוני - " הוא אמר.

"אל תדבר איתי!"

קולה רעד. 

"אני בטוחה שלאסטוריה אף פעם לא נתת בעיטה!"

למה היא היתה חייבת להזכיר את אסטוריה עכשיו? דראקו ניסה לדחוק את המחשבות על אסטוריה. 

"הרמיוני, אני מצטער. אני עצבני. מאד. וכלום לא מצדיק בעיטה אלייך. אין לי מושג מה עבר עליי. בבקשה."

הרמיוני הסתובבה אליו בפנים שטושות דמעות, ולא ידעה מה לחשוב.

הוא מתנצל. 

יופי. 

אבל... האם הוא עדין אוהב אותה, או מתנצל מנימוס?

כאילו קרא את מחשבותיה, דראקו הניח את שפתיו על שפתיה.

לוציוס היה המום. 

הזר חזר ואמר לו: "טוב, אני אחשרר אותך, ותשתף אותי בתכנית שלך."

הזר שיחרר אותו, והתדהמה הייתה גדולה מאד. זה היה הכי לא צפוי. המחשבה של לוציוס הייתה שהאיש משוגע. 

"טוב - אה - אז קודם צריך למצוא את האוהל שלי - אה- רגע," הוא התעשת, "למה שאשתף אותך? איך אסמוך עליך?"

האיש הוציא מכיסו שרביט. 

"אתה נטול שרביט. תוך רגע אני משתק אותך ושולח ינשוף למשרד הקסמים עם הדף הזה."

הוא נופף בדף שהיה בכיס של לוציוס.

"טוב," נאנח לוציוס."צריך להתעתק - ועכשיו - תן לי את הדף הזה!"

"לא," חייך האיש בערמומיות. "זה נשאר אצלי, למקרה שתשנה את דעתך."

הרמיוני ודראקו ישבו בסלון של האוהל וצחקו מבדיחות שונות, מסירים לרגע את הדאגות והמחשבות מראשיהם, אך לא לאורך זמן.

קראק נשמע מבחוץ, והם קפאו: בטח זה לוציוס. 

לוציוס נכנס, ודראקו תפס בהרמיוני. 

מאחורי לוציוס היה עוד איש. 

פיה של הרמיוני נפער, ודראקו, מבלי משים, חפר את ציפורניו בידה של הרמיוני. 

מאחורי לוציוס עמד אדם, בעל שיער ג'ינג'י בוהק, מלא נמשים, עם חיוך ערמומי, שפעם היה חיוך של צחוק תמידי עם אחיו התאום. 

הפרק הקודם		הפרק הבא