הנשף

נו, באמת; אני שונאת את זה. הוא עושה את זה בכוונה. למרות שסיכמנו בינינו שהיחסים שלנו יהיו יחסי ידידים. שאכחיש את זה, איך שאני מסתכלת עליו אז כולם יכולים ללכת לעזאזל. ורק הוא בנוף. ואני בנוף שלו; אני יודעת את זה. אני רואה דברים.

אבל לעזאזל, הם לא יכולים להתאפק? הם מתמזמזים לי מול העיניים! אלוהים אדירים, אני לא יכולה. אני יושבת מתחת לעץ הענקי הזה על שפת האגם, קוראת ספר. "אני מספר ארבע". אני מתרכזת בספר, בעוד שמאלפוי ולילית׳ מתמזמזים באגם. אוך, אני שונאת אותם. יותר נכון, אותה. לילית׳. איזה שם "מיוחד". ממש, כאילו שלילי לא טוב. חייבת את ה"ת׳", נכון? איזה הורים דפוקים יש לה. הורים דפוקים - בת דפוקה. אני מקווה שג׳ונאס לא כמוה. מאוד מקווה.

בא לי להקיא. ברצינות. ככה - אי אפשר יותר. אני סוגרת את הספר, הולכת לחדר שלי בסערה ומוציאה את מכונת הכתיבה.

" ליאם, אנחנו צריכים ללכת." אני אומרת. שעת דמדומים. הוא קם ואני הולכת אחריו.

"את מחבבת את מארק?"

אני שותקת. הוא עוצר, באמצע הרחוב. "למה? אם אתה מחבב אותי, פשוט תגיד."

הוא רוכן אליי ומנשק אותי. חיוך מתפשט על פניו. אנחנו ממשיכים ללכת, בשתיקה. ואז אני מנשקת אותו. אני מרגישה יותר טוב משאי פעם הרגשתי. אולי זו התחושה הזו - שאני נזכרת שכל הזמן רבתי עם ליאם - שהוא היה ההפך ממני, ועכשיו אני מרגישה כל כך שלמה. כאילו הוא קובע שאני אוהבת רק אותו. אבל זה לא מה שחשוב. אפילו שמגעו, שכשהוא לוקח את פניי בידיו ומנשק אותי, גורם לי כיף וצמרמורת בעת ובעונה אחת, אני עדיין יודעת שכולם מנסים להרוג אותנו. שאני יודעת שהוא לא יפתור לי את כל העניינים. אבל כשמשהו רע קורה הוא מחבק אותי, ואז הכל טוב; 

הוא מתנתק ממני לאט לאט, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. האמת, אני רק בת 16. והוא בן 18, אבל זה לא קשור... אני פשוט יודעת שהוא התנשק כמה פעמים. הרבה, לדעתי. ומכיוון שאני לא הייתי כל כך מקובלת ויפה, זאת הפעם הראשונה שלי. הנשיקה הראשונה שלי עם מישהו שאולי גדול ממני בשנתיים ויותר גבוה ממני בעשרות סנטימטרים, הוא עדיין חמוד ונחמד. אפילו אם המעטפת החיצונית שלו מפחידה ומאיימת כל כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא