Rabbit Heart

אני לא מאמינה שממש הצלחתי לכתוב משהו OO"

זה פרק מקשר, אז סליחה עם הוא קצת עילג. הייתי צריכה להתחמם עם משהו אחרי משבר הכתיבה האסטרונומי שהיה לי. קריאה מהנה, סוג של ^^"

פרק 22

גדולה מידי לבית הזה

"היא המשיכה לגדול, ולגדול..."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

עם בוא חודש מרץ, כל מה שנותר מהמלחמה היה מאבק מתמשך ועקוב מדם בין משרד הקסמים לקבוצה קטנה של מורדים עקשניים. נראה שהאנשים שקעו במן שאננות מובסת, מקבלים על עצמם את השלטון והחוקים החדשים שנכפו עליהם. אולי חלקם כבר החלו להאמין שהם אכן חוקקו לטובתם, ושמעמדם כקוסמים הוא הדבר החשוב ביותר בקיום שלהם.

פתאום ג'יני הבינה שהיא לא סתם מסתתרת בבית ילדותה מפני אנשים רעים שרצו לפגוע בה – היא הייתה הרעה בסיפור, חברה בחולייה של טרוריסטים מפרי שלווה. היא זו שבורחת מהחוק.

הכותרות בעיתון 'הנביא היומי', שהציגו את חבריו של מסדר עוף החול כהתקוממות האחרונה שבקרוב תמוגר לפני שעולם הקוסמים יוכל להיכנס לעידן חדש של שפע ושגשוג, היו מרגיזות כל כך שעד מהרה היא הפסיקה להתעניין בהן.

היא מצאה את עצמה נזכרת בסיריוס בלק פעמים רבות במהלך השבועות בהם הייתה מרותקת לביתה. האם היא תהפוך להיות נואשת ומסוגרת כפי שהוא היה לאחר הסגר ממושך? היא רצתה לחשוב שתוכל לצאת הרבה לפני שתהפוך לצל של עצמה, אבל מראהו של אביה הדועך בשובו ממשרד הקסמים והסיפורים הקודרים של אחיה על המתרחש בחוץ עוררו אצלה תחושה מבשרת רע שהמלחמה לא עומדת להסתיים בקרוב.

היא בילתה את כל חודש מרץ בהסגר, צופה בגשם מציף את השדות מחוץ לחלונות הבית המוגפים למחצה. כל הימים היו אפורים ומשמימים, זהים לחלוטין, עד שאפילו חומה המנחם ואורה של האש הבוערת באח לא יכלו להרחיק את תחושת הקיפאון ששררה בבית המשפחה, שבעבר היה מקום עליז. היו ימים שחוסר האונים והמתח גברו עד רמה בה ג'יני השתוקקה לחזור להוגוורטס, רק על מנת להרגיש שהיא עושה משהו בעל משמעות – נלחמת באוכלי המוות כתף אל כתף עם נוויל, שיימוס ולונה, ואפילו עם דין. אך בלילות הייתה חושבת על רבסטן לסטריינג' ועל גופתה של בטי השרועה על המיטה, ומתחרטת מייד על הרצון הזה.

עם חודש אפריל הגיעה שמש חורפית שמצמצה מבעד לעננים, ולילות קרים ורעננים, ביחד עם ההזדמנות הראשונה של ג'יני לעזוב את הבית. בבית משפחה אחר, במרחק נסיעת פולו אחת מהאח שבמטבח, מטר דקיק השקה גינה כפרית, ובמעלה המדרגות, חיים חדשים עמדו להגיע לעולם.

צעקה פתאומית הבהילה את ג'יני וכמעט גרמה לראשה לפגוע בכרכוב האח שבמטבח ביתה של אנדרומדה טונקס.

"זה נשמע רציני," אמר ראשו של צ'ארלי מתוך הלהבות. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה ימים שראתה את פניו; רוב הזמן הוא היה עסוק בעבודות בשביל המסדר, נעדר מהבית במשך ימים ארוכים. "זה אמור להיגמר בקרוב?"

"אימא אומרת שאין עוד הרבה זמן," אמרה ג'יני, ובליבה קיוותה שזה אכן נכון. טונקס נשמעה כאדם בסבל קשה; ג'יני השתעשעה במחשבה שיום אחד גם היא תעבור את החוויה הזו. "אתה רוצה לדבר איתה?"

"לא, זה בסדר. כדאי שהיא תישאר עם טונקס." צעקת כאב נוספת שהגיעה ממעלה המדרגות אישרה את הטענה. "בכל אופן, תודיעו לנו כשהיא מסיימת. לתאומים יש איזו מתנה בשבילם..."

"אתה חושב שזה בטיחותי?" שאלה ג'יני. לאחרונה התיאומים עבדו על תעלולים קצת יותר רציניים בשביל החנות שלהם, ולעיתים הקולות שעלו מהחדר שלהם גרמו לה לחשוד שהם מפתחים נשקים ולא תעלולים.

"אני ממש לא יודע. אבל אימא לא תיתן להם לעשות משהו מסוכן כשיש תינוק בסביבה. את רוצה שאני אמסור משהו לחברה שלך?"

'החברה' היה הכינוי שנתנו בני הבית לאורסולה, שכמעט ולא החליפה מילה עם איש מהם, וגם לא עם ג'יני. היא בילתה את הימים בעיון בספרייה הצנועה של המשפחה, מסוגרת בחדר הישן של ביל, בקושי מגיחה החוצה על מנת לאכול. ג'יני דחקה קול פנימי שאמר לה שהנערה השנייה כועסת עליה על שלא הותירה לה ברירה אלא לברוח מבית הספר ולרדת למחתרת ביחד איתה, בעודה שהיא מותירה את ספרייה ואת כתביה מאחור. לא ייתכן שהיא רוצה לחזור לשם – אף אדם שפוי לא ירצה באמת ובתמים לחזור לשם, לא אחרי שנתקל בהזדמנות לברוח.

"לא, תודה."

"בסדר. אז תעדכנו אותנו." צ'ארלי קרץ וראשו נעלם מהאח.

ג'יני קמה מהרצפה ונעמדה בתחתית המדרגות. היה משהו מאד מרתיע בקולות המלאים בכאב שנשמעו מלמעלה, ועם זאת, הסקרנות של ג'יני דחפה אותה לטפס לשם.

האור דלק בחדר של טונקס, נשפך למסדרן דרך הדלת הסגורה למחצה. כמה קולות נשמעו במקביל על רקע יפחה כאובה, וג'יני שמעה את אימה אומרת, "רק עוד קצת... זהו זה, יקרה..."

צווחה דקיקה פרצה מתוך החדר. הקול עורר רגש לא ברור בתוך תוכי ליבה של ג'יני, גורם לה לנוע לכיוון האור ברצון מחודש.

היא הקישה על הדלת, אך נראה שמי שבפנים היה מרותק מידי במתרחש מכדי לשים לב. במקום לחכות להזמנה, היא שרבבה את ראשה פנימה.

טונקס הייתה שרועה במיטתה, ספק שוכבת ספק יושבת, שיערות חומות מדובללות דבוקות למחצה המיוזע ופנייה חיוורות, עייפות אך מרוצות. בעלה ישב לצידה, עוטף אותה בזרוע אחת ומחזיק את ידה בידו השנייה, נראה לא פחות עייף ונרגש ממנה.

ג'יני צפתה כיצד אימה של טונקס עוטפת את התינוק המיילל בסדין רך בעדינות מעוררת הערצה ומגישה אותו בזהירות לביתה, ענייה מלאות דמעות של אושר. טונקס אחזה בתינוקה בידיים רועדות, מחייכת אליו באהבה, ואז הרימה את מבטה אל בעלה. רמוס חייך אליה, נרגש כמו ילד, ונישק את ראשה לפני ששניהם חזרו להתפעל מתינוקם.

אימה של ג'יני בדיוק סיימה לנקות, שרווליה מופשלים ופנייה סמוקות ומיוזעות מהתרגשות וריכוז. אולי הייתה זו תחושת ההתרגשות הכללית בחדר, או שהלידה הזכירה לה כיצד ילדה את ילדיה שלה, כי ברגע שראתה את ג'יני משכה אותה לחיבוק אוהב. ג'יני חיבקה אותה בחזרה, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חשה אהבה גדולה כל כך אליה.

"זה בן," סיפרה לה אימה ומחתה דמעה מעינה. "בן מתוק ובריא..."

ג'יני ניגשה והניחה יד על כתפה של אנדרומדה, שהביטה בביתה ובנכדה באושר מהול בעצבות. "מזל טוב, סבתא." 

האישה שפגשה לראשונה רק מספר שעות קודם חייכה אליה חיוך גדול, שגרם לה להיראות צעירה בתריסר שנים, וחיבקה אותה כאילו היו חברות וותיקות. "תודה, יקירה, תודה..."

לאחר שהתנתקו שתיהן רכנו לבחון את פניו של התינוק. הן היו קטנות, וורודות ומקומטות, עפעפיו עצומים בשלווה שהשרתה עליו המנוחה בחיק אימו. פלומה דקיקה של שיערות שחורות, רכות, כיסו את קרקפתו, וידיו קטנטנות היו קמוצות לאגרופים פצפונים שיכלו להיעלם בקלות בתוך כף ידה של ג'יני. הוא לא היה יפה במיוחד באותו הרגע, אך חוסר האונים שלו הפך אותו למתוק ומעורר חמלה להדהים.

לנגד עיני כל הצופים המתמוגגים הוא פקח זוג עניים גדולות ומצועפות, כהות כשל אימו, והביט סביבו במבט עיוור לפני שעצם אותן שוב.

"איך תקראו לו?" ג'יני שברה את הדממה.

רמוס וטונקס החליפו מבטים.

"חשבנו לקרוא לו טד," אמרה טונקס, קולה מעט צרוד אך מאושר, מביטה באימה. "על שם אבא."

"זה יהיה נפלא," אמרה אנדרומדה, ענייה מלאות דמעות עצורות. היא נגעה בעדינות בשיערו של נכדה. "טד... טדי לופין..."

עד מהרה הנפעמות למראה התינוק החדש התחלפה בעליזות. אימה של ג'יני ערכה את העוגות והעוגיות שהביאה מהמחילה על צלחת ואנדרומדה הכינה תה מתוק וחזק, בעוד ג'יני נשארת לארח חברה לטונקס, שטענה שהיא נרגשת מכדי לישון, ולטדי הקטן, שפחות משעה אחרי יציאתו לעולם החל לשנות את צבע שיערו ועיניו. רמוס לבש את מעילו, גילה שהכניס את זרועו לשרוול הלא נכון, סידר את העניין ונישק את אשתו ואת בנו בפעם האחרונה לפני שיצא להודיע לקרוביהם שטונקס ילדה בן.

להפתעתה של ג'יני, בילוי הערב עם שלושת הנשים האחרות והתינוק בחדרה של טונקס היה הדבר המהנה ביותר שחוותה מזה זמן ארוך. היא תמיד סברה ששיחות נשים הן טפלות ומשעממות, אבל הערב הזה הותיר אצלה רושם נפלא ורומם את רוחה. ייתכן שזה היה בשל הבדידות העזה שחשה בזמן האחרון, או פשוט כי כבר לא הייתה ילדה, אלא אישה.

המחילה כנראה הייתה אחת התחנות הראשונות במסע הבשורות הטובות של רמוס, כי זמן קצר לאחר שעזב פרד וג'ורג' יצאו מהאח שבמטבח. הסתבר שהמתנה שלהם הייתה מוביל קסום ענק; זוג מקלות נוצצים מוצלבים, תחתיהם צפו ללא סיוע תריסר אורות צבעוניים בגדלים שונים, מרצדים כמו כוכבים קטנים. עניו של טדי, שעכשיו היו כחולות, עקבו אחריהם בריתוק בעוד התיאומים תולים את מתנתם מעל עריסתו.

הערב הפך ללילה. טונקס האכילה את טדי והחזיקה בו עד שנרדם, למרות שגם ענייה שלה החלו להיעצם. היא נתנה לאימה לקחת את בנה מזרועותיה, אך סירבה להירדם לפני שבעלה יחזור.

"תגיד לילה טוב לדודה ג'יני," היא דובבה את בנה בקול מתוק לפני שמסרה אותו. ג'יני ליטפה את שיערו הקטיפתי, שקיבל גוון כחול ירקרק כמו עניו, לפני שנלקח לעריסתו, ונותרה לארח לטונקס חברה. היא נרדמה בעל כרוכה זמן קצר לפני שרמוס חזר.

הוא נכנס למטבח, שם ישבו ג'יני ואימה, בחוסר יציבות קל, מעילו מוכתם בגשם ושיערו לח. אימה של ג'יני הציעה לו לאכול, והוא סירב בנימוס.

"טונקס והתינוק ישנים," היא דיווחה בעודה מניחה לפניו ספל תה למרות סירובו. "גם אנדרומדה הלכה לנוח. היא הייתה כל כך חרדה שמשהו ישתבש, זה בטח התיש אותה לחלוטין, המסכנה..."

"איפה היית?" שאלה ג'יני, צמאה לחדשות מהעולם שבחוץ.

"אצלכם, אצל כמה חברי מסדר; קינגסלי, הסטיה..." סיפר רמוס, מסיים את התה בכמה לגימות ארוכות. "הייתי גם אצל ביל. ראיתי את רון והרמיוני, ואת הארי."

אימה של ג'יני פספסה את המתלה שמעל האח והקומקום פגע ברצפה בקול חבטה אדיר. רמוס קם לעזור לה לנקות, אך ג'יני, מרותקת מהחדשות, עקבה אחריו והמשיכה לתחקר אותו.

"הם אצל ביל?"

"כן, כבר כמה שבועות, מסתבר."

"הוא לא אמר לנו כלום..."

"כמובן שלא. הם לא יכולים להסתכן שמישהו מצותת לפולו שלכם, דבר שסביר להניח שקורה. אוכלי המוות עדיין לא התייאשו מהחיפוש אחריהם."

"מה שלומם? הם בסדר?" דרשה אימה של ג'יני לדעת, מנקה בחוסר תשומת לב.

"בריאים ושלמים. גם לונה לאבגוד ודין תומאס מסתתרים שם. כולם בטוחים."

לפתע ג'יני חשה כאדם חולם אשר מבין שהוא נמצא בחלום בעודו עדיין ישן, אך לא יכול, או לא רוצה, להתעורר. לונה ברחה מאוכלי המוות? דין לא נתפס? הארי, רון והרמיוני עדיין ממשיכים במסעם המסתורי על מנת לסיים את המלחמה? כל זה בשילוב עם המחשבה על תינקם הקטן והטהור של רמוס וטונקס גרמו לה לרצות לבכות מרוב אושר.

"מה הם מתכוונים לעשות עכשיו?" היא תחקרה את רמוס.

"לא שאלתי אותם," הוא ענה. "החלטנו לא להעכיר את האווירה... בכל אופן, ביקשתי מהארי להיות הסנדק של טדי."

"זאת בחירה נפלאה," אמרה אימה של ג'יני, שבעצמה נראתה כמתאפקת שלא לבכות. "מגיעה לו משפחה, אחרי כל מה שעבר..." היא קינחה את אפה.

ג'יני דמיינה את הארי מחזיק את טדי התינוק, מניף אותו באוויר כעולל, מלמד אותו לשחק קווידיץ' כילד, רואה אותו הולך להוגוורטס בגיל 11. היא חשה עירוב משונה, מבשר רע, של אושר ועצבות לנוכח העובדה שכל כך הרבה אנשים אוהבים את התינוק הזה, ולנוכח ההבנה כמה הרבה יש לו לאבד.

"כדאי שאני אלך לראות אותם," קבע רמוס, מניח את ספל התה הריק בכיור. "תודה לך על הכל, מולי."

"העונג היה כולו שלי, יקירי. אני שמחה בשבילכם."

"גם לך, ג'יני – תודה."

ג'יני חיבקה אותו, לא שואלת מדוע מגיעה לה תודה. "מזל טוב, רמוס."

הפרק הקודם		הפרק הבא