הנשף

אני מתעוררת בבוקר. אין לי מושג מה קרה אתמול, אני לא זוכרת כלום. אני פוקחת את עיניי. לצידי מאלפוי. רגע, מאלפוי?! לידי?!

אוי, לא. לא. לא, לא, בבקשה. הוא, אה... בלי... בלי חולצה. הו, אלוהים.

אני לא עשיתי את זה. אני לא שכב - לא, למה אני אומרת את המילה הזאת? לא עשיתי את זה וזהו.

או אולי כן... - לא, חתיכת סוטה שכמוך, וויזלי! חתיכת ג׳ינג׳ית דפוקה! אל תחשבי על זה אפילו!

אני לא רוצה להתקדם מהר מדי. זה הסיוט שלי. לעשות את זה בגיל מוקדם מדי. תראו על מה אני מדברת; אני, החנונית הזאת מגריפינדור. 

אוליביה עשתה את זה. היא סיפרה לי. השנה היא עשתה את זה, עם רייבן. היא אמרה שהוא מצחיק וחמוד, ובחיים לא חשבתי שתגיד משהו כזה. בחיים.

כנראה שכל החברות שלי השתנו. התבגרו. וטוב שכך, אם חושבים על זה.

"סקורפיוס?" אני לוחשת. הוא ישר מתעורר ומסתיר את עצמו. שנינו מזדקפים במהירות. אני מסמיקה כל כך. הלחיים שלי בוערות. אני רוצה למות ממבוכה.

אבל אני לבושה. במלואי. לא חסר פרט לבוש חוץ מנעליים.

"הו, אלוהים." הוא פולט. "אני... מה..."

מה קרה פה בלילה?

"מה קרה פה בלילה?"

"את לא חושבת ש..." 

"לא." אני קובעת. "אין מצב. אני לא כזאת נואשת, "

"מה זה אמור להביע?" הוא שואל. 

"שום דבר." אני ממהרת להגיד. "טוב, עוף לחדר שלך, בלונדי. לפני שההורים שלך יבואו וירצחו את שנינו. יחשבו שעשינו משהו."

"ביי." הוא רץ לחדר שלו, סוגר אחריו את הדלת. אני נזכרת מה קרה. הנשיקה שלנו נסחפה... ואמרתי לו שאני לא רוצה להתקדם מהר מדי. שאני לא רוצה, והוא הקשיב לי.

ואז הוא אמר שאני צריכה לנוח. אז נכנסתי למיטה ונרדמתי. והוא נרדם איתי, כנראה. העיניים הכסופות שלו, העזות האלה; הן אומרות לי מה לעשות. כאילו פוקדות עליי. אבל זה נעים, באיזושהי צורה. הרגשתי בטוחה, שלמישהו אכפת ממני.

הפרק הקודם		הפרק הבא