Rabbit Heart

תודה לכל מי שהגיב ^^ יצא פרק קצת ארוך, אני מקווה שזה מצפה על העידכונים הלא- עקביים.

*הפרק מדורג R*

פרק 21

ערפו את ראשה!

"...'למרבה הפחד, נראה שהם מאד אוהבים לערוף את ראשיהם של האנשים כאן; מפתיע ביותר שמישהו נותר בחיים!'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

ג'יני איבדה את תחושת הזמן בעודה כבולה לאבנים העתיקות ממנה הייתה עשויה הטירה. היא לא הצליחה לעקוב אחרי הימים והלילות, שהתערבבו והפכו לעיסה אחת אחידה בשבילה, בעודה מכלה את ימיה בחלימה טרופה בהקיץ. האם עבר חודש מאז שנכלאה? לא ייתכן שהיא נמצאת שם זמן רב כל כך בלי שאיש יחלץ אותה. שלושה שבועות? שבועיים? אולי רק מספר ימים, שנראו לה ארוכים עד אין קץ?

לא הרבה זמן עבר עד שנוכחותה הפכה לחלק מהשגרה. נראה שלסטריינג' וסנייפ שכחו ממנה לחלוטין, ומבטי החמלה והחיזוק של חבריה כבר הפכו לזולים כל כך, שהם היו זהים כמעט לחוסר התייחסות. היא הפכה לעוד אחד מהחפצים הישנים והמשעממים שקישטו את הטירה- אם כי, כנראה הייתה בין היפים פחות. היחידים שנתנו לה יחס היו גמדוני הבית המבוהלים, שהיו מופיעים בלילות לא צפויים ומעניקים לה מעט מזון או מטלית לחה לנקות את פניה וידיה המטונפות, ורוחות רפאים אקראיות שהיו עוצרות לשוחח איתה לעיתים. אך הם התקשו להבין את סבלה לאחר זמן ארוך כל כך של חופש מגופיהם הגשמיים, והיא התקשתה להתעניין בסיפוריהם הישנים והמטופשים.

היא לא הייתה לבד בכלאה במשך כל תקופת המאסר. מידי פעם אוכלי המוות היו כובלים אל קיר מרוחק ממנה תלמיד או תלמידה אחרת, שהיו מגיבים בבכי, או בצעקות שעד מהרה היו הופכות לבכי בכל מקרה. ג'יני לא הייתה מחליפה מילה עם אף אחד מהם, גם אם הייתה יכולה- הם לא רצו כל קשר אל אסירה סוררת כמוה, והיא לא הייתה מעוניינת בחברתם של בני אדם עלובים כל כך.

האסיר החזק ביותר, שהיה תלמיד שנה שביעית מהפלפאף, הצליח לשרוד מספר ימים מכובדים לפני שגם הוא, כמו כל השאר, התחנן למחילה והודה בשפלות רוח בטעות שעשה. תלמידים חלשים יותר נכנעו אחרי פחות מעשרים וארבע שעות; אחד מהם התחנן לנשק את נעליו של סנייפ, ואחת חרטה סמל של אות אפל על מפרק ידיה בעזרת ציפורניה על מנת להוכיח ללסטריינג' שהיא למדה לקח. תלמידים מהסוג הזה היו מגיעים להטיח בג'יני סתירות וקללות כמעט מייד אחרי שחרורם.

עד מהרה ג'יני הגיעה למסקנה הברורה שהעונש הזה מגיע לה. לא על כך שהיא התקוממה- היא עוד לא הייתה שבורה עד כדי כך- אלא על האדיוטיות הבלתי ניתנת לתיאור שבדרך הנמהרת וחסרת התכלית שבחרה לעצמה. היה עליה להיות זהירה יותר, חכמה יותר, ערמומית יותר, מוצלחת יותר מכל בחינה- ורק על המחדל האישיותי העצום הזה הגיע לה להיענש בצורה כזאת. אורסולה אמרה שהיא רוצה להתחלף איתה, וג'יני חשבה שהיא הייתה נותנת הכל על מנת להפוך להיות אורסולה המכוערת והמוזרה, שישנה במיטתה בכל לילה ונבלעה בקהל, והייתה כמעט חופשייה.

היא התחילה לחשוב שלסטריינג' בכנות החליט להותיר אותה להירקב בשלשלאות לנצח, עד שהשלב השני והקריטי של עונשה הגיע.

זה התרחש בלילה. במהלך כל היום תחושת ציפייה רטטה באוויר, והיא ידעה שדבר מה חשוב עומד להתרחש. הידיעה שלה התאשרה כאשר בשעות הלילה המאוחרות, למרות כיבוי האורות, כל תלמידי בית הספר הובאו אל אולם הכניסה, לבושים במדים, וסודרו בטורים ישרים כסרגל מול דלת הכניסה, שנותרה פתוחה אל הלילה.

רוח צחה נשבה מכיוון האגם, נאבקת בלהבות המהבהבות של הלפידים שהאירו את האולם. רבים מהתלמידים רעדו, בזמן שג'יני התענגה על תחושת הקיפאון. היא לא חשה רוח רעננה כנגד עורה פרק זמן שנדמה לה כשנים; היא רצתה לא רק לחוש אותה, אלא גם לטעום ולהריח אותה. היא  חשה, בעזרת אינסטינקט כמעט חייתי, שהחורף כמעט הגיע לסיומו.

היא ידעה מה עומד להיכנס לאולם לפני שראתה אותו. התלמידים והמורים, וגם אוכלי המוות, נמתחו. רבים החווירו. למראה תגובות מבוהלות כל כך, הדמות הרזה והעטויה בברדס שצעדה פנימה הייתה כמעט עלובה.

וולדמורט הגיע מלווה בששה אוכלי מוות, שהלכו אחריו בשני טורים שווים, ובנחש עצום שנח על כתפיו הכחושות בנוחות מושלמת, יד דקיקה ולבנה מלטפת את קשקשיו הכהים בעצלתיים.

סנייפ התייצב מול אדונו, מלווה בלסטריינג' ובאחים קראו. ארבעתם כרעו, והתלמידים והמורים חיקו אותם בכניעה.

"זהו כבוד שלא יתואר לארח אותך בבית ספרנו הצנוע, הלורד אדוננו," אמר סנייפ אל רצפת השיש.

"קומו." הקול שבקע מתוך הברדס היה גבוה ומלחשש, שקט מאד, אך הוא נשמע בכל קצוות האולם.

הנחש הרים את ראשו לפתע, וג'יני חשה צמרמורת כשהעניים האדומות, המחורצות, פגשו בענייה. הנחש החליק ממקומו והחל מזדחל על הרצפה לכיוונה. נשימתה נעתקה והיא הזדחלה לכיוון הנגדי, נצמדת לקיר.

"אני מקווה שתהיה מרוצה מהמפעל שבנינו כאן למענך, אדוני," המשיך סנייפ, כשהיה על רגליו.

וולדמורט הנהן, מפנה את מבטו לכיוון נחשו. לרגע קט פלח מפניו הלבנות הואר; פני גולגולת עטופות עור יבש כשל גופה נרקבת, חסרת אף, ועין אדומה אחת, מחורצת ומלאת זימה, בוערת בתוכן. הוא לחשש. הנחש נעצר, בוחן את ג'יני ברעב, והזדחל בחזרה.

וולדמורט הובל במעלה המדרגות, כל בית הספר אחריו; רק אז ג'יני הבינה כמה חזק ליבה דופק בחזה.

למחרת אחר הצהריים שני אוכלי מוות שחררו את השלשלאות שלה מהקיר. ג'יני צפתה בהם בתדהמה בעודם מושכים אותה לרגליה באלימות. אך רגליה כשלו כשהיא ניסתה ללכת, רפות לאחר נצח של ישיבה על הרצפה, והיה עליהם לגרור אותה.

הם הכניסו אותה למשרד של לסטריינג'; הקשר שבבטנה השתחרר כשהיא הבינה שהוא לא שם. הם גררו אותה על השטיחים היקרים וזרקו אותה לתוך דלת צדדית כאילו הייתה שקית אשפה, לפני שעזבו.

ג'יני התאמצה להתיישב, מחליקה על רצפת השיש החלקלקה. היא הבינה שהיא נמצאת בחדר רחצה מפואר, שבמרכזו אמבט זהב גדולה, וריח נפלא של סבון ובשמים ממלא אותו.

בטי הייתה שם. היא כרעה לצד ג'יני, שהייתה המומה מכדי לדבר, והשתמש במפתח על מנת לשחרר אותה מהשלשלאות. התחשק לה לבכות מרוב אושר כשהן פגעו ברצפה בחבטה מצלצלת; פרקי ידי ורגליה האפורים והמדממים היו קלילים כמו נוצות עכשיו.

הדבר הראשון שעשתה עם החופש שלה היה לזנק על בטי בחיבוק. היא התרחקה אחרי רגע, כשהבינה שחברתה לא מחבקת אותה בחזרה, ובחנה אותה. היא לבשה שמלה לבנה, פשוטה אבל חדשה למראה, שנראתה צחה ויפה במיוחד בניגוד לעורה האפרפר, שהסימנים שעליו הצהיבו והשריטות הגלידו. נימי דם כחולים בלטו בזרועותיה ובפניה החוורות וחסרות ההבעה. אך היא הייתה נקייה, למרות ששרשרת כסופה עוד הייתה כרוכה סביב קרסוליה.

"רציתי לחזור בשבילך..." קולה של ג'יני התפצח מחוסר שימוש והקלה.

"אני יודעת," אמרה בטי בחוסר הבעה. ענייה היו מתות. "אבל נתפסת. הוא סיפר לי."

"את לא כועסת עלי, נכון? את לא שונאת אותי?"

"לא. אני לא שונאת אף אחד."

"אני... תודה... אנחנו חייבות להסתלק..."

"אין איך לברוח," קבעה בטי. "אפשר רק להיתפס. עדיף לחיות עם מה שניתן לנו, מאשר למות בלעדיו. את עוד תביני. הכל יהיה בסדר."

ולנגד ענייה של ג'יני, היא הוציאה שרשרת כסופה נוספת מכיס סינרה.

"מה-?" היא כרכה אותה סביב קרסוליה, והיא זהרה וננעלה. ג'יני ניסתה לבעוט ברגליה, אך היא רק הצליחה לפצוע את קרסוליה עוד יותר. "בטי, למה-? מה-?"

היא קשרה את הקצה השני סביב פרקי ידיה, מגבילה את תזוזתה. "אם תהיי טובה, הוא ישחרר את הידיים שלך. אותי הוא שחרר. תראי כמה הוא טוב אליך- הוא הביא אותך לכאן כדי להתרחץ. אלי הוא לא היה טוב כל כך, אחרי שיעור אחד בלבד."

היא הפשיטה את ג'יני ממדי בית הספר המטונפים מאבק והפרשות והכניסה אותה לאמבטיה, שהייתה מלאה מים חמים וריחנים. המים היו כמעט שורפים כנגד עורה המלוכלך. בטי החלה לקרצף אותה, וג'יני צפתה בה, המומה מכדי להגיב או להתנגד.

רק כשהיא הוצאה מהמים, עורה ושיערה נקיים כפי שלא היו מזה נצחים, ובטי עטפה אותה במגבת רכה עד דמעות, היא הצליחה להבטיח לה, "אני אשחרר אותך מפה. עוד לא התייאשתי. אני יודעת שאת לא באמת מסכימה איתו..."

"זה בסדר," אמרה בטי. לרגע נדמה היה שצל של חיוך מתגנב אל פניה המתות. "יש לי תוכנית."

"תוכנית בריחה?"

"כן. בקרוב. אל תדאגי לי- אני אהיה בסדר. עכשיו צריך לדאוג שתהיי יפה ונקייה בשביל אדון האופל הערב. אנחנו זכינו בכבוד להגיש את המשקאות- נפלא מצידם לתת לנו הזדמנות שנייה, את לא חושבת?"

ג'יני לא ענתה. בטי הלבישה אותה בשמלה לבנה דומה לזאת שלה, ואז עזבה אותה לבדה. היא נגשה למראה, צולעת בעוד השרשרת חותכת את עורה הפצוע ממילא, והביטה בעצמה. היא הייתה רזה כמו שלד, עורה בעל גוון כחול אפרפר חולני, ותחת ענייה שקים כחולים כבדים. אפילו נמשיה נראו חיוורים, שיערו איבד מחיוניותו, ושפתיה היו יבשות ופצועות. היא נראתה כאדם שבור, וחוסר האונים שבכך היה בלתי נסבל.

בדחף של זעם פראי, היא אחזה במברשת שיער עשויה שנהב והכתה בפניה שבמראה. המראה נסדקה בקול מצמרר, ופנייה של ג'יני נשברו.

היא שמעה ששבירת מראה מביאה שבע שנים של מזל רע – אבל היא לא חשבה שמזלה יכול להיות יותר גרוע.

בערב נערכה התאספות חגיגית במשרד המנהל לכבוד ביקורו של הלורד וולדמורט, שהחליט לטפל בענייניו ולא טרח להופיע. ג'יני התהלכה יחפה עם מגש משקאות, מנסה מאד שלא לצלוע, כדי לחסוך מעצמה קללות לא נעימות מאורחים שצורת הליכתה לא מצאה חן בעיניהם.

בטי עשתה את התפקיד במקצועיות מפחידה. היא הלכה כאילו השרשרת הייתה תכשיט יפיפה, חייכה אל העלבונות שהוטחו בה, ספגה עונשים בהבנה ונשבעה לא לחזור על הטעות פעם נוספת. ג'יני הרגישה בחילה מנוכחותה.

אוכלי המוות לרוב התעלמו ממנה, מלבד הערות אקראיות שהוחלפו בזמן השיחות על טיב בגידת הדם של משפחתה; לסטריינג' סיפר לאורחיו על אודותיה כאילו הייתה איזו המצאה משוכללת שיצר, וסנייפ התעלם ממנה לחלוטין. סלגהורן, שהוזמן גם הוא, שלח בה מבטים עצובים ומבוישים, והיא, בתמורה, תקעה בו מבטי נאצה מבין שערותיה.

היו מספר תלמידי סלית'רין שהוזמנו למסיבה, ונראו מרוצים מכך בעליל. ביניהם הייתה אורסולה, נראית גברית מתמיד במן גלימת נשף נשית שחורה מקטיפה, ובתספורת אלגנטית שהבליטה את לסתה הרבועה. היא הפליאה להתנהג כאילו היא לא מכירה את ג'יני, וכשהיא ניסתה לתפוס את מבטה פעם אחת, השיבה לה מבט חד ואמרה, "על מה את מסתכלת?" בטון שהבהיר לג'יני להתרחק ממנה.

דראקו מאלפוי נכח גם הוא במסיבה. הוא עמד לבד בשולי קבוצות שיח של אנשים מבוגרים ממנו, מביט סביב במבט משועמם, ורגלו מטופפת בעצבנות על הרצפה. מידי פעם היה מנסה להצטרף לשיחה, אך היה נדחק ממנה בחוסר עניין על ידי האחרים. אז הוא היה עושה הצגה גדולה מלגימה מגביעו או נגיסה במתאבן, או שהיה מעסיק את עצמו בדרישה מג'יני או בטי להביא לו דבר מה.

"טוניק דרקון," הוא אמר לג'יני ביהירות לאחר שסימן לה להתקרב בעצלתיים.

"אין לנו," היא ענתה.

"אז לכי להביא," הוא מתח את דבריו באיום מגוחך, ככלבלב החושף את שיניו.

"מצטערת," היא אמרה ופנתה להתרחק. "זה לא במסגרת התפקיד שלי-"

הוא אחז בזרועה בכוח שכמעט גרם לה להפיל את המגש. "תקשיבי לי טוב, בוגדת דם," הוא נהם בפנייה, הבל פיו הרווי אלכוהול שוטף אותן. "התפקיד שלך הוא לעשות מה שאני אומר לך לעשות, זה ברור?"

ג'יני פתחה את פיה להשיב תשובה מחוצפת, אך בטי נכנסה לשיחה ברגע האחרון.

"אני אטפל בכך, אדון מאלפוי," היא הבטיחה בעצבנות. "בבקשה, אל תפגע בה. היא לא מבינה..."

מאלפוי שחרר אותה בדחיפה וירק על רגליה החשופות. "היא באמת לא מבינה," הוא אמר בחשיפת שיניים שלא הפחידה את ג'יני בכלל. "ואת- תמהרי כבר. תזיזי את התחת הגדול שלך!"

"את לא חייבת לתת לו להתעלל בך," היא אמרה לבטי בזמן שפנתה לכיוון הדלת במרץ. "הוא לא לסטריינג'-"

הנערה השנייה הביטה בה בצורה מוזרה. ג'יני תהתה מה הבעיה שלה עכשיו.

"זה יהיה בסדר, ג'יני," היא אמרה, "תחזרי לעבודה."

אבל זה לא היה בסדר. לסטריינג' חיפש אחריה במבט רצחני מהרגע בו עזבה את החדר, וכשחזרה, תפס אותה בעוצמה וסתר לה. היא הפילה את בקבוק הטוניק, שהתנפץ ליד רגליה ופצע אותן.

"את מאכזבת אותי," הוא אמר לה, אוחז בפנייה בעוצמה, וכל החדר השתתק והביט בו. "אסרתי עליך לעזוב ללא אישורי. זה נכון?"

"אדוני-"

הוא מחץ את פניה בידו ונהם לתוך פנייה, "נכון או לא נכון?"

"נכון, נכון..." היא התחילה לבכות. "בבקשה תעניש אותי... זה מגיע לי..."

"בהחלט," הוא אמר בנוקשות ודחף אותה. היא נעצרה בידיה של אורסולה, שבמשך כל הערב לא עזבה את צידו של לסטריינג'. "קחי אותה לחדר שלה, יקירתי. אני אטפל בה מאוחר יותר."

אורסולה הנהנה בקרירות וגררה את בטי משם. ג'יני צפתה אחריה, מבינה מה עליה לעשות.

היא חיכתה זמן מה, על מנת לא לעורר חשד. אורסולה חזרה אחרי זמן קצר ושבה להיות הצל של לסטריינג'.

לבסוף מצאה הזדמנות. היא שמעה את מקניר, שעמד במרכז קבוצת מאזינים מרותקת, מגנה את הארי בהתלהבות. היא נגשה אליו, טפחה על גבו, וכשהסתובב אליה, הטיחה את המגש בפניו.

הוא נרתע לאחור בזעקת כאב, אוחז בפניו החתוכות, בעוד משקאות ודם מטפטפים עליהן. מספר ידיים ניגשו לתמוך בו מייד.

"שלא תעז לדבר עליו ככה!" צעקה עליו ג'יני במלוא גרונה. "הוא פי שתיים יותר גבר משאתה תהיה אי פעם-!"

בדיוק כפי שציפתה, קללת קרושיאטוס הפילה אותה מרגליה בכאב מחריד. היא בלעה את הכאב, כי בעומק ליבה ידעה שייתכן שבקרוב תהיה חופשייה.

"אני לא יכול להגיד שאני מופתע," אמר לסטריינג' באנחת אכזבה. "את רחוקה מלסיים את השיעורים שלך, העלמה וויזלי. את סוררת, והמשמעת שלך נוראה. אבל בקרוב תשברי. אורסולה- אנא ממך."

אורסולה אחזה בה באחיזת ברזל. ג'יני עשתה הצגה גדולה מהיאבקות בנערה הגדולה; בתמורה אורסולה תפסה חופן משיערה ומשכה בו באכזריות בעודה גוררת אותה, צועקת ונאבקת, החוצה.

היא משכה אותה במסדרונות במשך זמן מה. בשלב מסוים ג'יני חששה שאולי טעתה- אולי אורסולה באמת עובדת בשביל לסטריינג'- אך אז אורסולה שחררה אותה מאחיזת הברזל שלה, ובעודה מביטה בה, ג'יני הבינה שהנערה שהכירה זמן קצר כל כך לעולם לא הייתה עושה משהו כזה.

"גנבתי את זה מהמשרד שלו," היא אמרה, מוציאה מקופסה מרופדת במשי סכין עשוי זכוכית. "אנשים מסתירים דברים במקומות כל כך ברורים..."

היא חתכה את השרשרת. הפעם היא נותרה חתוכה, ונמסה בקרירות כנגד עורה של ג'יני.

"את מתנהגת כאילו זה היה קל," היא אמרה למושיעתה, עדיין לא מפנימה את העובדה שהיא חופשייה.

"זה לא היה קשה כמו שציפיתי, זה מה שבטוח," אמרה אורסולה במשיכת כתפיים. "אבל זו אכן הייתה חוויה מיוחדת במינה. פרופסור לסטריינג' הוא אדם מרתק- אכזרי, אבל מרתק- בעיני מישהו שיש לו את האומץ להתקרב אליו... לאן את הולכת?"

"לשחרר את בטי," אמרה ג'יני, שכבר פתחה בהליכה מהירה במורד המסדרון.

לראשונה מאז שפגשה אותה, אורסולה הביע רגש שדמה לחשש. "מתככנים לחלץ אותך כל רגע משטחי בית הספר," היא אמרה, הולכת אחריה. "הם לא יוכלו לחכות לך כל הלילה, אסור להם להסתכן שהמעבר יתגלה. ואם תתפסי-"

"אל תדאגי, אורסולה," אמרה ג'יני, חשה לראשונה מזה ימים רבים, שהיא שבה להיות היא עצמה. "זאת תהיה חוויה. את תראי, את עוד תכתבי על זה סיפור." והיא פתחה בריצה.

היא הופתעה מהמהירות בה איבריה הרזים יכלו לנוע. שעות ספורות קודם לכן לא יכולה הייתה לעמוד על רגליה, וכעת חתכה את המסדרונות השחורים בריצה קלילה כשל איילה, אוחזת בשולי שמלתה על מנת שלא תעמוד בדרכן של רגליה הנעות במהירות.

היא הגיעה למשרד במהירות מפליאה. אורסולה הגיעה זמן קצר אחריה, מתנשפת בכבדות. "לא הייתי עושה את זה בשביל כל אחד," היא פלטה, שולפת מפתח מכיסה. "אבל בשבילך..."

המשרד היה חשוך ודומם לחלוטין מלבד נר בודד שעמד על שולחן העבודה. ג'יני לא בזבזה זמן וצעדה ישר לתוך חדר השינה החשוך, לא מתכוונת להיכשל הפעם.

"אני כאן, בטי, כמו שהבטחתי-" המילים גססו בגרונה ודממו. חצי ירח הציץ לתוך החלון בסקרנות אל הנערה היפה השוכבת על המיטה, שמלתה הלבנה עוטפת אותה ברכות ושיערה פזור על הכריות ביופי שנראה כמתוכנן. היא הייתה זוהרת וחיננית, כמעט חושנית, כמו כלה בלילה כלולותיה. ענייה הביטו בירח בשלווה, וחיוך קטן ועצוב קפא על פנייה, שכל הכאב והפחד נשטף מהן באור הכסוף.

ג'יני נזכרה בדבר מה שלסטריינג' אמר לה, בלילה בו ניסה לשבור אותה לראשונה- הוא אמר שלירח יש השפעה מרגיעה על נערות בנות גילה. אך לא הייתה לו כל השפעה כזאת על ג'יני, כי באותו הלילה, ובכל הלילות שבאו אחריו, האור הערטילאי הזכיר לה אך ורק את זוהר גופה המת של בטי אוגדן על המיטה בה ספגה כל כך הרבה כאב.

"רעל," ציינה ארסולה, בוחשת ברגלה בתכולת גביע זכוכית שנח מנופץ על הרצפה ליד המיטה. "כמה טראגי..."

"היא אמרה שיש לה דרך מילוט." ג'יני יכולה הייתה להישבע שלא היא אמרה את זה.

"ובכן, זו סוג של דרך מילוט," אמרה אורסולה, בוחנת את גופה של בטי בסקרנות מטרידה. "שום דבר לא יכול לפגוע בך כשאתה מת."

ג'יני עדיין לא תפסה את המחזה שמולה. משהו בה הבטיח לה שעוד רגע בטי תקום ותמשיך לחיות את חייה האומללים, אבל משהו אחר ניסה להבהיר לה שזה הסוף של בטי אוגדן. כל ניסיונותיה היו לשווא- כל התנחומים לא היו שווים פיסת לכלוך. ובעצם, כל זה קרה באשמתה; כי אם הייתה מצליחה לשכנע אותה ללכת לנשף החג, לא הייתה נאלצת להישאר בבית הספר בחופשה, ולסטריינג' לא היה תופס אותה. חוץ מזה שהיא בכלל הייתה צריכה לעצור אותו מזמן, לפני חודשים, ואז כל זה לא היה קורה... היא הייתה צריכה והייתה צריכה...

"אנחנו מוכרחות לעזוב מייד," קולה של אורסולה חדר בקושי את מעטה מחשבותיה. "החילוץ שלך ימשיך הלאה עוד כמה דקות. אנחנו חייבים למצוא אותו בנקודה השנייה, אחרת זה יהיה אבוד."

באים לחלץ אותה. סוף- כל- סוף, מחלצים אותה. אבל למה אף אחד לא חילץ את בטי?...

אורסולה אחזה בידה ומשכה אותה מחוץ לחדר השינה. ג'יני השתחררה ממנה לאחר מספר צעדים, תפסה את הנר שעל השולחן, ובעוד החלב הלוהט מטפטף על עורה, רצה לתוך החדר והשליכה אותו על המיטה, שהחלה לבעור מייד.

במעורפל היא הבינה שאורסולה מגנה אותה על המעשה המטומטם. היא בקושי חשה אותה גוררת אותה מחוץ לחדר, בעוד היא מודעת רק ללהבות המתגברות, מכלות את המצעים והמזרון, ואת גופה של בטי, צריבתן מלחכת את ענייה.

מחוץ למסדרון ארסולה החלה לרוץ. ג'יני גילתה שענייה דומעות, והניחה שזה בגלל העשן המצחין שפרץ מתוך המשרד, בו האש התפשטה במהירות מבעיתה.

הכוננות הייתה נמוכה באותו הלילה, היות ורוב אוכלי המוות בילו את זמנם בהנאה במשרד המנהל. אולי אף אחד לא ציפה שמישהו יהיה טיפש מספיק בשביל לעשות צרות כשוולדמורט בסביבה.

ארסולה התנשפה בכבדות לכל אורך הריצה, מאטה ומגבירה קצב ושוב מאטה, מציצה בשעונה כל כמה שניות. אם ג'יני הייתה טורחת להביע עניין במצבה, הייתה מגלה שהיא נראית מודאגת בצורה לא אופיינית- רגש חזק של פחד שלט בפנייה האדישות לרוב.

בקומה השנייה היו אוכלי מוות מפטרלים. הם הבחינו בג'יני וארסולה רצות מהצד השני של המסדרון, ובעודן גומעות את גרם המדרגות הראשי במהירות פנאטית, שמעו אותם צועקים אחריהן ופותחים בריצה.

הן הגיעו אל הדלת הראשית ואורסולה משכה. הדלת לא נפתחה. מלאת אימה לנוכח המחשבה שהיא נעולה, ג'יני מיהרה להוסיף את כוחה למאמץ. הדלת נפתחה לפתח צר, והן חמקו דרכו בדיוק לפני שמספר קללות פצעו את העץ העתיק.

המדשאות האפלות התפרסו סביבם מכל עבר, והן המשיכו לרוץ על העשב הלח, מחליקות ומועדות. לא פעם ג'יני מעדה על קצה שמלתה ופגעה במלוא גופה באדמה הבוצית. ברוב הפעמים, ארסולה המשיכה לרוץ מבלי להבחין בנפילתה. כעס כלפיה התחלף מייד בהבנה שהיא לא תוכל לחזור להוגוורטס אחרי מה שהיא, ג'יני, עוללה למשרדו של לסטריינג' כשהייתה בהשגחתה של הנערה השנייה.

קללות האירו את האפלה מאחוריהן. אך אוכלי המוות היו רחוקים, מתקשים בעצמם לרוץ במדרון החלקלק ולכוון בחשכת הלילה. הירח הסתתר מאחורי ענן גדול, כשם שהיה לו רצון משלו לסייע להן.

בשלב מסוים ארסולה סטתה הצידה והחלה לנבור בשיחים, ממלמלת לעצמה. היא מעדה על סלע משונן וסיננה בכאב, אך לא פסקה מחיפושיה.

ג'יני עמדה שטופה בזיעה שהתקררה במהירות ברוח, מתנשפת. היא הציצה לאחור בחשש.

"ארסולה, מה-?"

"למה זה לא פה? זה צריך להיות פה..." היא ירדה על ידיה ורגליה בין השיחים ומיששה את האדמה. "לא, הם לא הלכו!" היא צרחה בקול מבהיל והכתה באדמה.

"הם שם!"

"ארסולה, אנחנו חייבות-"

"לפה!"

ג'יני ניסתה לפענח מאיפה הגיע הקול. ארסולה הזדחלה עמוק יותר לתוך השיחים, וג'יני, עם מבט אחרון לכיוון צלליותיהם המרוחקות של רודפיהן, מיהרה אחריה. ארסולה נעלמה פתאום. ג'יני חיפשה אותה בין השיחים, כשיד גרומה וחזקה תפסה בקרסולה.

היא צרחה, ואז נפלה.

מישהו תפס אותה באפלה והניח את רגליה הרועדות על רצפת אדמה קשה. קול גרירה מתכתי נשמע מעליה, ואז דממה, שהופרה רק על ידי רחשי נשימה כבדה באפלה.

לאחר זמן קצר, עיניה התרגלו לחשכה; אור קלוש של שמיים ליליים הטווה את צורתה של רשת ברזל כבדה מספר צעדים מעל ראשה. לצידה היא יכולה הייתה להבחין בצורתה הכללית של אורסולה, ובפלח של פנים זקנות ומזוקנות, עין בהירה ורצינית אחת קבועה בהן.

היא פתחה את פיה, והוא סימן לה להיות בשקט.

מישהו התהלך בין השיחים מעליהם. קולות החליפו דברים ביניהם. ליבה של ג'יני דפק בחוזקה כשצל נפל על הסורגים, ונרגע רק כששמעה דברי ייאוש וצעדים מתרחקים.

מישהו נגע בה. היא הסתובבה וגילתה פלח מפניו המצולקות של ביל; כמעט באותו הרגע היא כבר הייתה בזרועותיו.

"מי זאת?" אמר קולו העמוק של קינגסלי באפלה.

"אני האחת ששחררה אותה," אמרה אורסולה, עדיין נושמת בכבדות. "אתם חייבים לי. תנו לי לבוא אתכם."

"מה אתה אומר, אברפורת'?" אמר קינגסלי. "זה המעבר שלך, אחרי הכל."

"שתבוא," אמר הזקן מפונדק ראש החזיר. "הגיע הזמן שהמסדר יפסיק לחשוב רק על החברים שלו ולדפוק כל אחד אחר."

ולפני שג'יני ידעה, היא יצאה מהמעבר אל פונדק ראש החזיר, וכמה דקות לאחר מכן, כבר הייתה בבית.

הפרק הקודם		הפרק הבא