העיניים הן ראי הנפש

Drunk and high every night

Numb the pain, oh

Flush it all down the drain

If I could find a way out of this hole

I could do anything

- Machine, Anne-Marie

פרק 19 - עיניים נוקבות

הארי שטח בפני רון והרמיוני את האירועים האחרונים מהסוף להתחלה.

הדבר הראשון שהוא אמר להם, ברגע שהוא מצא אותם והושיב אותם מולו, היה - "אני חושב שניקודאמוס שולט בחצויים."

ואז, מבלי לתת להם הזדמנות לשאול, הוא חזר באוזניהם על השיחה האחרונה שהייתה לו עם פרסי, שעה קצרה קודם לכן בצינוק. הארי תיאר את ההתפרצות של בן פוסידון ועל התעקשותו הנואשת שהוא לא יעזור ולא ישתף פעולה, ולבסוף את הבקשה שהארי יישן, יחלום - הרמיזה החרישית שפרסי כן רוצה שהארי ידע מה קרה, על אף סירובו לדבר.

משם הארי עבר לספר לחבריו על החלומות שלו - דבריו של כירון לגבי ניקודאמוס והמכשף, הנבואה, מסע החיפושים של החצויים, הפגישה שלהם עם הבסטונה המסתורית, ולבסוף - ניקודאמוס, שלקח מפרסי משהו, מה שזה לא אומר.

"מה לכל הרוחות זה אומר?" שאל רון. "לקח ממנו משהו? מה כבר אפשר לקחת ממנו? פרסי בסך הכל נגע בבריכה הזוהרת."

"בסך הכל נגע בבריכה הזוהרת?" חזרה אחריו הרמיוני בגבה מורמת. "מה פה נשמע לך כמו בסך הכל, רונלד? ניקודאמוס גרם לו לגעת בכלא המכושף שלו, כלא שאמור להיות עשוי מקסם כל כך חזק שהוא הצליח להכיל את ניקודאמוס בתוכו. אין לנו מושג מה זה אומר ואיך מגע בו יכול להשפיע על אדם מבחוץ, במיוחד לא כשאותו אדם הוא חצוי בן פוסידון." רון גילגל את עיניו בהדגשה, אך הרמיוני המשיכה מבלי להתייחס אליו. "דרך אגב, קראתי קצת חומרים אתמול. זוכרים שקראנו שלרוצח הלבן זורם דם אלים בגופו? זוכרים שהכותב כתב את שמו המלא, ניקודאמוס בן לוריה ומורפיאוס?"

"אז?" שאל הארי.

"אז תקלטו את זה - ניקודאמוס הוא באמת חצוי, כי מסתבר שמורפיאוס הוא אל. אבל זה לא מסביר שום דבר. מורפיאוס הוא אל זוטר סוג ב', בן לווייתו של היפנוס שהוא אל זוטר בעצמו. לפי מה שסיפרת לנו על החצויים, הארי, צאצאים של אלים זוטרים הם הרבה פחות חזקים מילדים של אחד מהאלים האולימפיים. לפעמים הם כל כך לא חזקים שהם כמעט כמו אנשים רגילים, ואפילו מפלצות לא מטרידות אותם."

הארי הבין לאן היא חותרת. "אז איך ניקודאמוס, בן של אל זוטר, הפך כל כך חזק ומאיים?"

הרמיוני הינהנה. "כנראה שזה משהו מעבר להיותו חצוי," היא הירהרה. "כנראה שיש בו משהו נוסף, משהו שמחזק אותו."

"נהדר," גנח רון.

הרמיוני הזדקפה במקומה, מניחה על השולחן תיקייה שהארי כלל לא שם לב עד לאותו רגע שהיא החזיקה לידה. "זה באמת נהדר," היא אמרה בתקיפות בעודה מעלעלת בדפים שבתיקייתה. "כל מידע שאנחנו מצליחים להשיג הוא נהדר, כי הוא מקרב אותנו בצעד נוסף להשלמת התמונה המלאה. וכדי שנוכל לראות אותה אנחנו צריכים לעשות סדר במידע הזה. הארי, תעזור לנו להוסיף את הגילויים החדשים מהחלומות שלך לשאר המידע שאספנו, בסדר?"

"כמובן." הארי לקח לעצמו כיסא, סוף סוף מפסיק את ההתהלכות מצד לצד שהוא אימץ מבלי לשים לב בעודו שופך את חלומותיו בפני חבריו. הוא התיישב מול הרמיוני, מוכן למלא אחר בקשותיה.

"נתחיל בעניין הדחוף ביותר," היא אמרה, מחליקה לעברו פיסת נייר ועט נוצה. "הנה, תכתוב את הנבואה לפני שתשכח אותה."

הארי ציית בדממה. כשסיים, הוא הפנה את הדף אל רון והרמיוני שישבו מולו והזדקף, מוכן למשימה הבאה שתינתן לו. הוא הופתע למצוא את שניהם מסתכלים עליו בהפתעה.

"מה?"

"אחי," אמר רון, מושך את הדף לעברם ובוחן אותו, עיניו ממצמצות בתמיהה. "לא לקח לך אפילו רגע אחד להיזכר. פשוט כתבת את הג'יבריש הזה בניסיון אחד, כאילו זה לא… איזו מן חידה הזויה."

"זה באמת היה מרשים," הסכימה הרמיוני, התפעלות לא מוסתרת בקולה. הארי הביט בשני חבריו נועצים מבטים מתרשמים בשש השורות שכתב וחש נבוך באופן לא מוסבר.

"תודה. אני חושב. זאת לא… זאת אומרת, זה לא היה כזה קשה. גם אתם הייתם זוכרים אם הייתם במקומי."

רון הרים גבה מבלי להרים את עיניו מהדף. "אני לא חושב."

"לא, באמת. אני בטוח בזה." הארי קימט את מצחו. קטעים מחייו של פרסי היבהבו מול עיניו, חדים כתער. "זה לא קשור לזיכרון. אלה החלומות. אין דרך לא לזכור אותם - לא כשהם כאלה… שואבים. לא בשלב הזה. את הזכרונות הקודמים, הרחוקים יותר - כן, היה לי קשה לזכור, כי רוב הזמן הם היו מטושטשים וקטועים מידי. אבל עכשיו זה שונה. עכשיו אני רואה ימים שלמים, בלי שום הפסקות, גם את החלקים הכי משעממים ויומיומיים. אני חי את החיים של פרסי, והחיבור שנוצר מחוויה כזאת הוא… כל כך חזק, שלא לזכור דברים כמו הנבואה זה בכלל לא אפשרות. אני לא יודע איך להסביר את זה."

"עד כמה אתה חושב שאתה קרוב להווה?" שאלה הרמיוני, מביטה בו בדריכות.

הארי היסס. "אני לא בטוח; אין באמת דרך לדעת. אם הייתי חייב להמר… אני חושב ש… תוך לילה אחד או שניים, שלושה לכל היותר, אני אגיע לשלב בו פרסי תקף את החומה."

"אנחנו כמעט שם!" צהל רון. 

הרמיוני חייכה חיוך רחב. "זה נפלא, הארי," אמרה בכנות.

"כן," הסכים הארי, אך השפיל את מבטו. "אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי."

מילותיו הובילו לדממה קצרה ליפול ביניהם, דממה שבה מהדהדת התזכורת לכך שהשעון מתקתק, שעם כל תקיפה של חצוי נוסף, עם כל נפילה של חומה נוספת - התקווה שלהם להגן על האבן הבראשיתית המוחבאת בכיפה הולכת ונעלמת. ועם האבן בידיים הלא נכונות… מי יודע איזה מן סיוט זה יהיה.

"זה לא נראה כל כך טוב, אם להיות כנה," אמרה הרמיוני בדאגה, עיניה ממוקדות בשורות נבואה. "הונאה, גניבת דעת וזמן שבור, יביאו לשחרורו הסופי של האסור. זמן שבור… זה נשמע כמו משהו שקשור לאבן הבראשיתית. אנחנו הרי יודעים שהכוח שלה קשור לזמן."

"שחרורו הסופי של האסור נשמע עוד פחות טוב," הוסיף רון, פיו מתעקם כאילו הוא טעם משהו חמוץ. "נראה לכם שהכוונה לאבן? היא כאילו כמו אסירה כאן, לא? או אולי הכוונה היא לחצויים, הם הרי אסירים באמת."

הארי העביר את אצבעותיו על החריצים בשולחן העץ שלפניו, שקוע במחשבה. "או שאולי הכוונה היא לניקודאמוס."

"למה אתה מתכוון?" שאל רון.

גלגלי השיניים במוחו של הארי הסתובבו במרץ. "אני מתכוון… שאנחנו לא יודעים שניקודאמוס השתחרר. אנחנו יודעים שהוא רצה להשתמש בחצויים כדי להשתחרר מהכלא שלו, אבל אם הוא באמת עשה זאת ויצא לחופשי - למה הוא לא כאן? אם הוא רוצה את האבן, כמו שהכותב תיאר בספרים שלו, למה הוא לא בא לתקוף כאן בעצמו? למה החצויים הם אלה שתוקפים אותנו? הרי ניקודאמוס אמור להיות בלתי מנוצח, פחות או יותר. הוא אמור להיות חזק מספיק כדי להוות איום של ממש על האולימפוס. אבל הוא לא עושה שום דבר."

"אז אתה אומר שאולי הוא בכלל לא חופשי עדיין," סיכמה הרמיוני. "אולי הנבואה מתכוונת לכך שהוא יהיה זה שיצא לחופשי בסופו של דבר."

"יופי," אמר רון, מרים את עיניו ופורש את ידיו לעבר תקרת הכיפה העגולה בייאוש. "כי זה הרבה יותר טוב." 

"זה רק ניחוש," הסתייג הארי, מחייך קלות נגד רצונו למראה תגובתו המוגזמת של חברו.

"ולמען האמת, זריקת-ההשערות הזאת לא רלוונטית. אין לנו דרך לדעת מה הולך לקרות, והנבואה יכולה להיות מטעה," אמרה הרמיוני בעודה פונה לעלעל שוב בדפיה המאורגנים. "בכל מקרה, כדאי שנארגן מחדש את המידע שלנו. רון, תכתוב כאן את הרקע המשפחתי של ניקודאמוס. מה ידוע לנו עד עכשיו?"

הארי נשען לאחור בכיסאו. "לפי מה שכירון אמר, ניקודאמוס הוא הנכד של המכשף, הנכד הבכור שלו. ואם מורפיאוס הוא אל…"

"כנראה שלוריה הזאת היא הבת של המכשף ואשתו, גוונדולין," השלים רון, בעודו מתכופף מעל הדף על מנת לכתוב.

"הוא נאלץ להילחם בנכד שלו," מלמלה הרמיוני. עיניה היו על עטו הנע במהירות של רון, אבל הצער בקולה נשמע מרוחק, כאילו דעתה מוסחת. "תתארו לכם. להילחם בנכד שלך, ועוד נכד שאתה גידלת בעצמך, לפי מה שכירון אמר. אין פלא שהמכשף התקשה להרוג את ניקודאמוס."

"רק שאם הוא היה הורג אותו, אנחנו לא היינו שקועים בבלגן הזה עכשיו," ציין הארי. הרמיוני נעצה בו את מבטה.

"אנחנו לא יודעים את זה, הארי," אמרה בזהירות. "בשום מקום לא גילינו שמי שעומד מאחורי המתקפות של החצויים הוא ניקודאמוס."

"זה לא ברור?" דרש הארי, מביט בין שני חבריו. "מי עוד זה יכול להיות? הכיפה כולה מלאה בסיפורים של המכשף על ניקודאמוס והאבן הבראשיתית. החצויים הגיבו לשם שלו כאילו חישמלתי אותם. זה אפילו נאמר בנבואה!"

"יותר נרמז מאשר נאמר -" התחילה הרמיוני, אבל הארי קטע אותה.

"אך הגנב הלבן אותם יקדים נשמע לך כמו רמז? הכוונה היא בבירור לניקודאמוס. החצויים ניסו לעשות משהו והוא הקדים אותם, ואיכשהו זה הוביל למצב הנוכחי. הכל חלק ממסע החיפושים שעליו הנבואה מדברת."

"הארי, אני לא אומרת שאתה טועה," הבהירה הרמיוני. "אני רק אומרת שאתה צריך להיות זהיר, ושאולי לא כדאי לנסות לפרש את הנבואה כל עוד אתה לא בטוח בפירושים שלך - אתה בעצמך אמרת לנו שנבואות הן עסק מלוכלך."

"לא, יש משהו במה שהוא אומר, הרמיוני," התערב רון. "השורות הבאות הרי עוסקות באבן, לא? להניח ידם על האבן המפצלת," הוא הקריא מפיסת הדף עליה שירבט הארי את שורות הנבואה. "זה נשמע כמו המצב שלנו בדיוק עכשיו - החצויים רודפים אחרי האבן. הגיוני שמה שמתואר בשורות הראשונות של הנבואה הוביל למה שמתואר בשורות הבאות."

"אני לא אומרת שלא."

"אז כולנו מסכימים שניקודאמוס עומד מאחורי כל זה?" שאל הארי, גבה אחת מורמת.

הרמיוני נאנחה. "בסדר, כן. כל עוד אין מידע שיוכיח אחרת."

"יופי," הסכים הארי. "ומכאן אנחנו מגיעים להשערה שלי - שניקודאמוס שולט בחצויים."

"יש הבדל בין להפעיל מישהו לבין לשלוט בו, הארי," הסתייג רון. "אין שום דרך לדעת שניקודאמוס ממש מכריח את החצויים לעשות את מה שהם עושים - אולי הם משתפים איתו פעולה מבחירה."

"אני יודע, אני יודע," הכריז הארי, חסר סבלנות. "אין הוכחות אז אין עובדות, אני יודע - אבל שוב, עדיין אפשר לשער. ועל סמך הדרך בה פרסי נראה יותר ויותר אומלל ככל שהחצויים מתקרבים להשגת האבן - אני משער שהוא לא פועל מרצונו החופשי, אלא שמישהו מכריח אותו, איכשהו. ועל סמך התגובה של פרסי לשם ניקודאמוס, והעובדה שניקודאמוס בבירור אחראי לחלק אם לא לכל הצרות שלנו - אני משער שמי שמכריח את החצויים לפעול הוא ניקודאמוס." הארי הזדקף ושילב את ידיו על חזהו, נועץ בשני חבריו מבטים נחושים. "אתם לא יכולים להגיד שאלה לא השערות הגיוניות."

"זה שהן הגיוניות לא הופך אותן לבטוחות, הארי," אמרה הרמיוני, עיניה נעוצות בו בדאגה. "מה גורם לך להגיד את זה עכשיו?"

"מה זאת אומרת?"

"ההשערות האלה הן לא משהו שנבע מהחלומות האחרונים שלך. נכון, החלומות אישרו את זה שניקודאמוס כנראה מעורב בהתקפות של החצויים בצורה מסוימת, אבל זה לא משהו שלא הבנו עוד קודם. בטח חשבת על ההשערות שלך עוד קודם, אז למה אתה מעלה אותן דווקא עכשיו?"

הארי הינהן. היא צדקה - הוא כבר גיבש מסקנות שונות לאורך החקירה, חשב על הסברים אפשריים ומופרעים לתעלומות הרבות שאפפו את הכיפה ואת החצויים. אבל הוא לא אמר דבר עד עכשיו, את חלקן לא אמר כלל, מהסיבה הפשוטה שלהוציא אותן לאוויר העולם זה לא עניין של מה בכך. כמו שהרמיוני אמרה, אלה השערות מסוכנות. להגיד אותן משמע לתת להן מקום, לתת להן השפעה, ואת זה הארי היסס לעשות כל עוד הוא לא היה בטוח בהן.

אבל עכשיו הוא היה בטוח.

"פרסי שולח לנו מסרים סותרים כבר די הרבה זמן, אתם יודעים את זה," אמר הארי, מביט בחבריו לאישור. הם הינהנו. "מאז שהוא הגיע לכאן, אפילו שהוא דובק במטרה שלו במאה אחוז והוא לא מסתיר את זה, הוא משדר שהוא היה רוצה שאנחנו ננצח בסופו של דבר. ברור שהתחלתי לחשוד כבר מזמן - אני מוכן להמר שגם אתם חשדתם, גם אם התעלמתם מהחשד הזה מבלי לשקול אותו ברצינות, כמו שאני עשיתי. כי למה להעלות השערות מסוכנות כשזה נראה כאילו פרסי משחק בנו? וזה תמיד נראה כאילו הוא עושה את זה מתוך מניע אישי נסתר - כאילו הוא מנסה לבלבל אותנו. הרי להיראות אומלל זאת לא משימה קשה במיוחד; פרסי בקלות היה יכול להעמיד פני ידידותי בניסיון לגרום לי להרגיש סימפטיה, והוא לא היה מפסיד דבר. 

"אבל עכשיו, בשיחה האחרונה שלנו - פרסי לא הסתיר כלום. הוא לא רמז על הכוונות שלו או עשה פרצוף עצוב - הוא ממש ביקש ממני לחלום. הוא רוצה שאני אדע מה קורה, הוא באמת ובתמים רוצה את זה, בלי קשר למה אני חושב עליו או לא חושב עליו. הוא לא היה צועק שאנחנו אויבים דקה קודם לכן אם הוא היה מנסה לזכות בחיבתי. הוא לא ניסה לגרום לי לחשוב שהוא חבר שלי - הוא רק רצה שאני אחלום. זה כל מה שהוא ניסה להשיג."

"וזאת הסיבה שהוא נתן לך גישה לזכרונות שלו מלכתחילה," המשיכה הרמיוני את קו המחשבה, מצחה מקומט. "בלי מניעים נסתרים - הוא באמת ובתמים רוצה שאנחנו נביס את החצויים. כי הם נשלטים על ידי ניקודאמוס. זה הרעיון."

"זה הכי הגיוני," אישר הארי. "הרי ניקודאמוס עבד עליהם - הוא עשה משהו לפרסי, לקח ממנו משהו. משהו מתוכו. אם הוא הצליח לגרום לפרסי לגעת בבריכה הזוהרת, מי אמר שהוא לא גרם לו גם לתקוף את הכיפה ולהוריד את החומה?"

"הכל טוב ויפה, אבל אנחנו יודעים בוודאות שחסר לנו מידע," התנגד רון. "החצויים מגיעים לכאן שונים לגמרי מאיך שהם אמורים להיות - העיניים הזוהרות, הקשיים לדבר, הכוחות המוגברים - כל זה. אנחנו לא יודעים איך זה קרה. אנחנו עדיין לא יודעים הכל."

"לא נוכל לדעת עד שאני אמשיך לחלום, נכון," הסכים הארי. "אבל זה לא הופך את ההשערה שלי לפחות הגיונית."

"למה לא המשכת לחלום, באמת? יכולת לחזור לישון אחרי שהתעוררת כל כך מוקדם. אתה לא עייף?" שאלה הרמיוני.

הארי ניענע בראשו, משפשף את עורפו במבוכה. "אני… אני לא יכול לישון עכשיו. מה שפרסי עבר, מה שניקודאמוס עשה לו - זה העיר אותי כמו שוק חשמלי. הלב שלי עדיין דופק בקצב מהיר מידי. אני פשוט… לא מסוגל להמשיך לחלום. עדיין לא."

"אתה צריך להירגע," אמר רון בהבנה. הארי הינהן בעייפות.

הרמיוני נשענה קדימה. "יש דבר אחד שלא מסתדר לי בכל התיאוריה שלך, הארי. הפגם האישיותי הבסיסי ביותר של פרסי הוא נאמנות בכל מחיר, לא? אם כך, הוא לא היה אמור לשים את הייזל - אחת מהחברים הקרובים ביותר שלו - לפני הכל? לפני ניקודאמוס, או מי שזה לא יהיה שכביכול שולט בפרסי ומונע ממנו לעזור לנו? כי הוא נתן לה לעבור את העינוי אז, במקום לדבר. זה לא נראה לך חשוד?"

הארי הביט בחבריו והרגיש את הבעתו מתרככת בתגובה לצער העמוק שהחל ללבלב בתוכו, שגרם להתרגשות הקלה שהרגיש להפוך מרוחקת. "בדיוק. הרמיוני, בדיוק! הפגם המשמעותי ביותר שלו, הפגם הקטלני שלו, הוא נאמנות. אם פרסי היה מוכרח לבחור, בתיאוריה, בין המשפחה והחברים שלו לבין שאר העולם - הוא היה בוחר באנשים הקרובים אליו. ככה הוא עובד. הוא אפילו הוזהר בעניין הזה, יותר מפעם אחת."

הארי העביר את מבטו מהרמיוני לרון ובחזרה, ההבנה נוחתת עליו תוך כדי דיבור. "אם ניקודאמוס איים עליו - תחשבו על זה, אנחנו לא יודעים מה קרה לאמא שלו, או לאנבת', או - מי יודע, אולי פרסי חושב שהחברים שלו שנמצאים ממש כאן בסכנה, אפילו שלפגוע בהם כשהם בצינוק תחת הגנה כזאת כבדה צריך להיות בלתי אפשרי. אבל בכל מקרה, התוצאה הסופית היא אותה תוצאה. אם מישהו גרם לפרסי להאמין שהוא מסוגל לפגוע בחברים שלו, שלפרסי אין דרך לצאת מזה - הוא יעשה את זה. פרסי ישתף פעולה, גם אם זה נגד רצונו. אפילו אם הרבה אנשים אחרים יפגעו כתוצאה מכך. זה רק מחזק את ההשערה שלי."

דממה עמדה ביניהם כשכל אחד מהם עיבד את ההבנה החדשה. הארי, שצער והתרגשות נלחמו בתוכו על שליטה, הרגיש את הרצון לקפוץ מעלה ומטה בכסאו מתקרב לניצחון על אף העייפות הכבדה באיבריו. הוא לא האמין שהוא פיספס את זה עד עכשיו. ברור שפרסי היה כאן נגד רצונו. הארי כמעט הגיע להווה בחלומות-חזיונות שלו, ובנו של פוסידון לא הראה אפילו רמז להפיכה למרושע. הוא עדיין היה אותו גיבור שהוא היה תמיד, עדיין נלחם למען הטוב, עדיין מאמין בלהילחם למען הטוב. מה כבר היה יכול לקרות שהיה משנה אותו באופן כה דרסטי ובכזאת מהירות, למישהו שרוצה להשיג את האבן הבראשיתית ותוקף אנשים חפים מפשע על מנת לעשות זאת?

"זה לא באמת משנה שום דבר." קולה השקט של הרמיוני העיר את הארי משטף המחשבות המתפעלות שלו, גרם לו להזדקף ולהתמקד בה שוב. "אם אתה צודק ואם לא, זה לא באמת משנה. כמו שאמרת; התוצאה הסופית היא אותה תוצאה. פרסי יעשה הכל כדי להימנע מלעזור לנו, אפילו אם זה אומר עינויים. אנחנו לא יכולים לתת לתיאוריות האלה בקשר ללמה הוא מתנהג ככה להשפיע על השיפוט שלנו."

שבריר החיוך שנח על שפתיו של הארי נמחק. היא צדקה; עם כמה שהוא רצה להוכיח שפרסי עדיין טוב בלב-ליבו, הוא לא יכל לתת לשאלה האם הוא באמת כזה להשפיע עליו. ובכל זאת… 

"אבל זאת יכולה להיות פריצת דרך," הוא לא הצליח להתאפק מלמחות. "אם פרסי מסרב לשתף פעולה איתנו רק בגלל שהוא חושב שהקרובים אליו נמצאים בסכנה, אולי אפשר לשכנע אותו שהם לא. או אולי… אולי זה אומר שלפרסי עצמו אין שום ברירה בכלל. אולי פשוט אין לו שליטה על המעשים שלו - כי ניקודאמוס הוא זה ששולט בו. ואז נוכל להשתמש בזה לטובתנו, לראות איך הוא מגיב לדברים, להשיג מידע. זאת יכולה להיות התפתחות משמעותית!"

"ובאמת כדאי שנבדוק את זה," הסכים רון. "אבל בזהירות. כי אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל אותנו. ועד שלא נדע, אסור להניח הנחות. תראה, זה כתוב ממש כאן," הוא הצביע על הנבואה הכתובה בתוכחה. "הונאה, גניבת דעת… זה מה שיוביל לשחרורו של האסור. אי אפשר לתת לפרסי לשחק בנו."

הצורך של הארי להתווכח הרגיש כמעט קטנוני. "ומה אם משמעות המילים גניבת דעת היא מילולית? מה אם מדובר על החצויים שדעתם נגנבה על ידי ניקודאמוס, ששולט בהם? לא בטוח שזה בכלל פרסי שנמצא שם בגוף שלו!"

"אם לפרסי לא הייתה שליטה על עצמו בכלל, הוא לא היה אומר לך לחלום, הארי," הזכירה לו הרמיוני. "לפחות חלק ממנו עוד נמצא שם."

"בכל זאת. אנחנו לא יודעים מה הכוונה האמיתית במילים של הנבואה," הארי התנגד, אבל הרגיש שהטיעון שלו חלש. הייתה להם נקודה.

"מה שהיא לא תהיה, פרסי עדיין תקף את החומה," אמר רון, נועץ בהארי מבט נוקב. "כמו שהרמיוני אמרה: כל התיאוריות האלה לא משנות שום דבר. לא עד שנוכיח אותן."

הארי רצה להתווכח בכל מאודו, רצה לגרום להם לראות את מה שהוא ראה - סוף סוף הסבר הגיוני לכל הבלגן הזה, הסבר לתקיפות והסבר לחידות והסבר להתנהגות חסרת ההיגיון של פרסי. אם התיאוריה של הארי נכונה, זה אומר שפרסי מעולם לא החליף צדדים - מעולם לא הפסיק להיות פרסי, אותו פרסי שהארי חי את חייו כבר יותר משבועיים. איך רון והרמיוני לא הבינו עד כמה גדול הגילוי הזה היה?

אבל הארי הכריח את עצמו לבלוע את טענותיו. הכריח את עצמו לשחרר. הוא ידע שהוא צודק, אבל הוא ידע שגם הם צודקים, והוא לא יכל להתכחש לדבריהם - גם אם זה הרגיש כאילו הוא מוכרח לבלוע תרופה מגעילה במיוחד. 

על אף רצונו העז להסביר להם עד שיבינו, היה לו ברור שהדבר הנכון בשבילו לעשות עכשיו הוא להקשיב לדבריהם. הוא לא יכל לקפוץ למסקנות, וגם אם כן - אפילו אם הוא צדק… הכל נשאר כשהיה. פרסי עדיין התנהג כאילו הוא האויב, גם אם הוא לא באמת כזה. כל התיאוריות שבעולם לא שינו את העובדה שפרסי סירב לדבר - ובכך הציב אנשים בסכנה.

ובעצם, בסופו של דבר, כל הגילוי המרעיש הזה לא הוביל לשום מקום.

הארי נאנח בקול, מניח לגופו להישמט בכיסאו. התבוסה שהוא הרגיש הייתה משונה - צובטת, כמו תמיד, אבל גם מרוחקת באופן מוזר, כאילו היא עדיין לא לגמרי נקלטה. מתחתיה עדיין הבהבה אופוריה, מסרבת להרפות מהגילויים החדשים גם לשמע כל טיעוני הנגד ההגיוניים. ומתחת לכל זה, עמוק בתוכו, הארי עדיין הרגיש בעצב המשונה על גורלו של פרסי - טווי בתוכו כמו קורי עכביש, עדין אך מתפשט בשיטתיות.

זה היה עירבוב מבלבל של רגשות שהארי לא ידע להתיר. והתוצאה של כל הרעש הזה הייתה אף משונה יותר - שקט מוחלט. 

הוא היה חסר תחושה.

"טוב, תנו לי לכתוב משהו," הוא קטע את הדממה שנוצרה סביב השולחן, מרים את פניו אל חבריו. "אני צריך הסחת דעת."

הרמיוני ורון בחנו אותו שניהם, הרמיוני בדיסקרטיות שלא הצליחה לחמוק ממנו בעודה מעלעלת בדפיה, רון בנעיצת עיניים חסרת בושה. הארי הרים גבה וחיכה.

"בסדר, אם כך," פסקה הרמיוני, מניחה על השולחן דף אחד מהתיקייה שלה, ריק מלבד כמה שורות בודדות, ומעמידה עליו את עט הנוצה הקסום שלה. "ספר לנו על כל מה שידוע לך על הבסטונה."

"היא חיה לפחות אלפיים שנה," ענה הארי מיד. עט הנוצה החל לרוץ על הנייר, מתעד את מילותיו במהירות ובכתב מסודר. "היא קוראת לעצמה בת מינו של ניקודאמוס, בת מינו האחרונה. היו בין שניהם יחסים קרובים בשלב מסוים, היא הייתה גבירה לבנה - וזה אומר שהיא תמכה בו, מסתבר - אבל עכשיו היא כבר לא מדברת איתו. לפי מה שקראנו בספרים, זה בגלל שהוא הרג מישהו שהיה קרוב אליה, או משהו כזה. היא גם קשורה לאלים איכשהו, כי היא קראה לחצויים דודנים. היא חזקה מאוד, לא ברור למה או איך. העיניים שלה לבנות לגמרי."

הרמיוני נגעה בעט קלות, עוצרת אותו ואת הארי משטף הכתיבה. "יכול להיות שזה העניין - העיניים הלבנות. אולי זה מה שמבדיל אותם משאר האנשים, גם את הבסטונה וגם את ניקודאמוס. זה מה שמאפיין את הזן הזה שלהם."

רון הינהן. "שניהם חזקים בצורה מעצבנת, שניהם מכונים הלבנים, שניהם קשורים לאלים. די ברור שהם אותו דבר - עכשיו רק צריך לגלות מה הדבר הזה."

הארי הינהן בהסכמה. "אני מקווה שנמצא על זה מידע בספרים פה בספריה, כי בזה מסתכם מה שהבסטונה אמרה בחלום שלי," הוא הודה. "לפחות בעניין הזן המסתורי שלה ושל ניקודאמוס. חוץ מזה, היא גם הבטיחה לחצויים שהיא לא תעזור להם."

הרמיוני תפסה את העט וכתבה בעצמה את מילותיו האחרונות על הדף. "היא אמרה למה?"

הארי ניענע בראשו בחוסר אונים. "היא ממש בילבלה אותם. היה נראה שהיא יודעת בדיוק מי הם ומה הם עושים שם, ואפילו לאן הם ילכו אחר כך, אבל היא לא הסבירה שום דבר. היא לא אמרה מה העניין שלה בכל זה או למה היא לא מוכנה לעזור להם. הדבר היחיד שהיא עשתה היה…" 

זיכרון צף מול עיניו ללא אזהרה - מילים עתיקות, כתובות ביוונית ובלטינית. קולו גווע.

הארי מיצמץ.

חבריו הביטו בו בתמיהה. "היה…?" המשיך אותו רון בשאלה.

"היה - לתת להם את המגילות," השלים הארי, בקושי שומע את עצמו, מחשבותיו במרחק חמישה צעדים קדימה. "היא נתנה להם מגילות עם מידע - מידע בסיסי, ככה היא אמרה, שלא יעזרו להם כי הם אבודים בכל מקרה."

הרמיוני קימטה את מצחה. "זה לא נשמע מבשר טובות… או יעיל."

"ובכל זאת אתה נראה כאילו גילית את אמריקה," ציין רון.

הארי התמקד שוב בחבריו. שניהם הביטו בו בציפייה. הוא מיצמץ שוב.

"זה פשוט ש - באחת המגילות," הוא גימגם, ההלם רק מגביר את חוסר התחושה שהתפשט בו. "פרסי לא קרא אותה, רק הציץ בשורות הראשונות, ומה שהוא ראה -"

"לאן אתה הולך?" קטעה אותו הרמיוני בהפתעה. הארי הבין באיחור שהוא קם מכיסאו.

"היה כתוב שם משהו," הוא הסביר מבלי לחכות. "זה היה ביוונית, אז פרסי הצליח לקרוא, אבל הוא לא זיהה את הכתב - אני כן. מי שכתב את המגילות היה אותו אחד שכתב את כל הספרים כאן."

"המכשף?"

"הארי, חכה!"

אבל הוא לא חיכה. הוא מצא את עצמו עוזב את שולחנם ומתקדם, כמהופנט, לעבר מרכז הכיפה - אל במת העץ העגולה שבאמצעה, ששימשה גם ככניסה לצינוק.

"הארי, זה נראה לך כמו הזמן המתאים לדבר עם פר -"

"היה כתוב במגילה קסם," הוא אמר לחבריו, בקושי שומע אותם, מודע לכך שהם עוקבים אחריו אל הבמה רק במעורפל. "מילות לחש, בלטינית. ומעליהן, ביוונית, היה כתוב: לחשיפת סודותיי, על לחש זה להיאמר תחת ראש הכיפה. אתם מבינים מה זה אומר?"

הוא נעצר, רגליו ננעצות בקרשי העץ של הבמה בתקיפות מסוימת שהוא כלל לא התכוון לשדר. הוא עמד על הבמה, היכן שהוא לא היה מעולם קודם - השימוש היחיד שלו בבמה עד כה היה אך ורק למעבר אל הצינוק. הוא צעד נוסף, נעמד הישר במרכזה. 

כשהוא פנה לאחור, הוא מצא את רון והרמיוני עומדים במרחק כמה צעדים ממנו, צמודים לבמה אך לא עליה, מביטים בו עם הבעות פנים שנעו ביו נרגשות למהוססות. 

"זה אומר שסוף סוף משהו מועיל באמת יצא מהחלומות האלה," המשיך הארי. השרביט שלו היה בידו.

"הארי, חכה," קראה הרמיוני. "אתה בטוח בעצמך? מה אם -"

"אני בטוח, הרמיוני."

והוא היה. במאה אחוז. הלחש מהמגילה היה יכול באותה המידה להימסר אליו ישירות על ידי הכותב של הספרים. 

הארי ידע, באותה וודאות בה הוא ידע שהלב של פרסי במקום הנכון, שזאת לא מלכודת. זה הפיתרון.

הרמיוני כנראה ראתה זאת בהבעת פניו, כי היא סגרה את פיה והנהנה, הדאגה בעיניה נדחקת הצידה על ידי נחישות.

"אז למה אתה מחכה?" דחק בו רון, מהנהן גם הוא. הארי חייך. 

"אני לא," הוא אמר, ומבלי להשתהות עוד רגע נוסף הוא הרים את פניו ואת שרביטו, ועצם את עיניו.

"קוֹרְדֶה אַנְטֵה ווּלטוּס רֶוֵולַארֵה*."

הרוח הקרירה שחלפה על פניו, זרה בתוך המבנה הסגור, גרמה לו לפקוח את עיניו. דממה שררה בכיפה, כל קולות הפטפוט של כל שאר הנוכחים בתוכה מושתקים לגמרי, בעוד הקסם חלף על פני התקרה בגל שנראה כמו משב רוח לבן, ברור לעין ומסתווה עם הרקע בו זמנית. הגל הטבעתי בקע מנקודת מרכז התקרה, בדיוק מעל הארי, והתפשט החוצה ממנה לכל אורך ורוחב התקרה העגולה. כשמשב הקסם הגיע לשולי התקרה הוא התפוגג, המעגל הבהיר כולו נעלם כלא היה.

הארי המשיך לבהות בתקרה, משחזר בעיני רוחו את הגל הקסום. השקט שעמד באוויר היה כמעט מחריש אוזניים. היה קל לשמוע בו את מלמולה החלוש של הרמיוני. 

"כדאי שנבדוק את הספרים." 

זה עורר מעט את הארי, שהזדקף ופנה להביט בחבריו, והזניק לפעולה את רון, שכמעט התנפל על השולחן הקרוב ביותר בחיפוש אחר ספר אקראי. עם קטיעת הדממה הארי ראה את הלבלרים הקפואים סביבם מתנערים מההלם, ובמהרה השיחות השקטות בכיפה התחדשו.

רון חזר אל מקומו ליד הרמיוני, לשם הצטרף גם הארי. שלושתם הצטופפו סביב הספר בעוד רון פותח אותו.

"וואו," נשף הארי. 

התוכן כולו השתנה.

בעוד קודם לכן כל הספרים בכיפה היו מלאים באותם סמלים משונים, לא מוכרים בעליל, רובם נראים כמו כתמי דיו אקראיים - עכשיו הספר שהם החזיקו נראה כאילו שני שלישים מהדיו שמילא אותו התנקז ממנו, כל כתם דיו מוחלף בסימן עדין, ואפילו… קריא. אלה לא היו אותיות באנגלית, לא ממש, אבל זה היה דומה מספיק.

"אני… אני מזהה את השפה הזאת," אמרה הרמיוני, פליאה מתגברת בקולה. "זאת אנגלית עתיקה."

עיניו של הארי היו פעורות. "זה עבד."

"זה יותר מעבד!" קרא רון. "אתם - אתם קולטים מה זה אומר? הספרים מתורגמים!"

"טוב, עדיין צריך לבדוק שהם באמת -"

"ועכשיו שהם מתורגמים יש לנו סיכוי להבין מה הולך כאן," המשיך רון בהתרגשות. "סוף סוף יש לנו הזדמנות לקרוא אותם במלואם! תארו לכם מה נוכל למצוא בהם!"

הארי והרמיוני החליפו מבטים מבולבלים. "רון, מה העניין?" היה משונה לראות אותו כל כך מתלהב ממשהו כמו קריאת ספרים.

הג'ינג'י נעץ בשניהם את עיניו הרחבות. "אולי כתוב באחד הספרים איפה הוא נמצא!"

"איפה מי נמצא?"

"הכותב!"

"מה?"

"אתם לא קולטים?" הוא שאל, מפנה את עיניו בחזרה לספרים. "ניקודאמוס עדיין חי. הבסטונה עדיין חיה. המכשף כלא את ניקודאמוס ואז נעלם - לא קראנו בשום מקום שמישהו הביס אותו או משהו כזה. מי אמר שהוא לא עדיין בחיים גם הוא? מי אמר שהוא לא יכול לעזור לנו?"

הארי הרגיש כאילו דלי של מים קפואים נשפך עליו. עירני מכף רגל ועד ראש, המום לגמרי. קורי העכביש המאלחשים שבתוכו נעלמו כאילו המים המטאפוריים שהעירו אותו שטפו אותם ממנו.

הרמיוני נראתה בשוק לא פחות מכפי שהארי הרגיש. פיה הפעור החל לנוע, מתחיל לייצר תגובה - אך מילותיה הבאות נקטעו כשכיחכוח רם נשמע מאחוריהם.

שלושתם הסתובבו כאחד. מאחוריהם עמדה מנסן, זקופה כקרש וקפואה אפילו יותר מתמיד, מלווה במקגרגור, הבעתו קודרת וידיו שלובות על חזהו.

הארי הרגיש פתאום מודע לכל פרט קטן בעצמו ובסביבתו, ממשקפיו העקומים על אפו עד לספר העדיין-פתוח בידיו של רון. 

עיניה הבהירות של מנסן ניקבו בהם חורים. 

"מה, לכל הרוחות, אתם חושבים שאתם עושים?"

~~~~~~~~~~~

corde ante vultus revelare *

לפי גוגל תרגום, המשמעות של הביטוי הלטיני הזה היא "חשוף את הלב לפני הפנים".

הפרק הקודם		הפרק הבא