הנשף

אני מתעוררת ממנוחת הצהריים שלי ומאלפוי מופיע, יושב על הכיסא. אני ישר מזדקפת ומסתירה את עצמי. ואחרי זה אני מבינה שאני עם בגדים ומסמיקה.

"חתיכת משוגע, הבהלת אותי! אתם המאלפויים לא יודעים לדפוק בדלת?"

הוא מחייך. "את יודעת שאני מצטער." הוא מסתכל לי ישירות בעיניים. הלב שלי הולם בחוזקה ואני מזיעה.

"סקורפיוס, צא מהחדר." אני אומרת, משפילה את מבטי. למה אתה עושה לי את זה?

"לא. אני לא יוצא עד שתגידי לי מה קרה."

אני כועסת, ובצדק.

"מה קרה? יום אחד נישקת אותי, החזקת לי בידיים כאילו שאתה אוהב אותי ויום אחר אתה מתמזמז עם איזה מישהי, שפתאום מופיע בפתח הבית ושיכנעה אותך להיות חבר שלך! חצי שעה לפני שנישקת אותי!" לחיי לוהטות. אני מרגישה במבוכה. כאילו היא מוצקה. ומאלפוי - עיניו נוצצות, הוא מסמיק.

"היא אמרה לי משהו."

"מה? " עיניי נוצצות גם, אבל אני רוצה לבכות. "מה היא אמרה לך שגרם לך לעזוב אותי?"

"היא אמרה לי שהם יהרגו אותך. בגלל שאת מפוצלת."

"מה זאת אומרת, מפוצלת? כמו בספר הזה?"

הוא משפיל את מבטו ומחייך. "אני מניח שאת קראת את הספר הזה. מה הקטע האהוב עלייך?"

האמת? שפור וטריס מתנשקים בסוף הספר. שהבטן שלה מתהפכת והמעיים שלה מתערבבות כל פעם שהוא נוגע בה. 

"מה שלך?" אני מתחמקת.

הוא מתיישב לידי. "שהוא מראה לה את הקעקועים שלו."

אני מסמיקה. זה קרה כשהוא הוריד חולצה, והקעקועים היו לו על הגב. הוא מתקרב אליי ומנשק אותי בסערה. אנחנו נעמדים. אני הולכת לקיר ונשענת עליו. הוא כורך את זרועותיו סביב גבי התחתון, מחזק את אחיזתו בי. ידיי מתהדקות סביב צווארו.

מרלין, השפתיים שלו רכות. הלשון שלו מלטפת את שלי. אני מרגישה כאילו הוא גדול ממני. לא יודעת למה.

אבל זה לא אני והוא. זה הוא ולילית׳. אני דוחפת אותו ממני כאילו לא זרמתי עם הנשיקה המדהימה הזאת.

"מאלפוי, אתה לא איתי!" 

הלחיים שלי שוב לוהטות. כשאני מבינה שזה לא יקרה אני מתעשתת. אסור לי לנשק אותו בכלל. הוא עם לילית׳!

אבל הוא מדהים. הוא חם ואוהב. אני לא יכולה יותר. זה לא משולש אהבה, זה בחיים לא יהיה. זה או אני או לילית׳.

אנחנו מתנשמים.

"רוז, בבקשה."

"זה לא משולש אהבה! אתה חי בסרט!" הכחשה. על זה אני חיה. מהיום ואילך.

"אני אוהב אותך." הוא אומר. לנשום עמוק, רוז. לא להתקדם מהר מדי.

אני אוהבת אותך. כשחשבתי שזה לא יכול להיות קיטשי יותר, זה בדיוק נהיה.

הוא מנשק אותי. די, מאלפוי. אני מתחננת. אני מתחילה לבכות כמו איזה סתומה, באמצע נשיקה. הוא מפסיק, קורא את מחשבותיי. הוא מוחה את דמעותיי, אך הן לא מפסיקות. הוא נושק במצחי ומאמץ את ראשי לצווארו. ראשי נטמן בצווארו, אוזני על צווארו. אני בוכה, דמעותיי מגיעות לבגדיו אך לא אכפת לו.

"אני אוהבת אותך ."

הפרק הקודם		הפרק הבא