Rabbit Heart

מצטערת על העיקוב המתמשך בעידכון, קצת קשה לכתוב באופן רציף עם העומס של הלימודים, חוץ מזה שחטאתי והתחלתי פאנפיק חדש. אבל אני אוסרת על עצמי לפרסם אותי לפני שאני אסיים את האחד הזה, אז אני מקווה שמעכשיו והלאה הוא יתקדם בקצב מוגדר יותר.

תודה לכל מי שהגיב. קריאה מהנה ^^

*פרק זה מדורג R בשל תכנים אלימים*

פרק 20

אשמה ללא משפט

"'קודם גזר דין- לאחר מכן פסיקה'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

תיק המשמעת של ג'יני הוטל על לא אחר מאשר רבסטאן לסטריינג', שקיבל על עצמו את התפקיד בחריצות, ועתיד היה למלא אותו באופן כמעט מושלם.

באותו הערב, שעתיד היה להיות הראשון מבין אינספור ימים של ענישה, מחנכה קיבל את פניה במשרד המנהל עם מספר קללות קרושיאטוס. הכאב נמשך נצח, סיוט ממנו לא הצליחה להתעורר, גם כשהוסיפה לכאב הקללה כשחפרה בעזרת ציפורניה בכפות ידיה וזרועותיה. כשהוא הפסיק היא שכבה על הרצפה, מבולבלת ומלאת הקלה. לזמן קצר לא זכרה איפה היא, מי היא בכלל, ובטח שלא מדוע הכאב הזה הגיע לה.

לסטריינג' כרע לצידה ובחן את פנייה. היא בקושי הרגישה את ידיו על עורה, כאילו איבדה את הרגישויות הקטנות של העור לאחר חוויה שזעזעה כל כך את עצביה.

"תזכור," אמר קול שבקע ממקור לא ברור. רק שעות לאחר מכן, כשהתאוששה והחלה לחשוב בצלילות, הבינה שזה היה סנייפ שדיבר. "תגרום לה להצטער על מה שעשתה- שלא תחשוב אפילו לחזור על זה פעם נוספת. אבל החלק החשוב ביותר הוא להראות לתמידים האחרים מה עולה בגורלו של תלמיד סורר."

"אני יודע את זה, סוורוס. ואם אתה מתכוון לרמוז שאני לא אמור להשתמש בה להנאותיי האישיות תוך כדי התהליך, אומר לך שאתה לא צריך לדאוג; יש לי צעצוע מדגם מהנה הרבה יותר, עם הוראות שימוש פשוטות יותר. מלבד זאת, אתה יודע שאני לא גבר שעושה שימוש חוזר בחפציהם של אנשים אחרים. במיוחד לא בזונות, ובמיוחד לא של פוטר."

אז הוא פנה אל ג'יני. ידו עברה מפניה אל צווארה, ובעודו מדבר, חשה שהוא מתחיל לחנוק אותה. "עברת את הגבול הפעם, יקירתי. היו לי תוכניות גדולות למענך. מצבך היה יכול להיות הרבה יותר טוב- ובטח שלא היית מגיעה למקום הזה- אם רק היית מנסה להקשיב להצעה שלי, ומבינה שיש דרך אחרת, טובה יותר, לחיות את החיים."

ג'יני רצתה לומר לו שהייתה מעדיפה למות ולא לחיות בדרך החיים שלו, אך היא בקושי הצליחה לנשום כשידו סביב צווארה. העולם הסתחרר סביבה, והיא הייתה בטוחה שהוא עומד לחנוק אותה למוות, אך הוא שחרר ברגע האחרון.

"הגיע הזמן שתקבלי את מה שמגיע לך," אמר הקול השני, שהיה סנייפ. "אם לא בגלל המעשה החמור שעשית- פריצה למשרדו של מורה בבית הספר וניסיון לגניבת רכושו האישי- אז בגלל הטיפשות שבהחלטה הזו, ובמחשבה שתצליחי לבצע את המעשה ולחמוק מכך ללא עונש."

אז הקללה פגעה בה שוב. כל נשימתה ודם חייה התנקזו בראשה, והיא התעלפה.

היא צפה בים של חלומות טרופים זמן שנראה לה כמו נצח. כשהתעוררה כל גופה רעד מקור על רצפת אבן קשה, ושרירי ידיה ורגליה היו כבדים ומכווצים. בתחילה הייתה מבולבלת מכדי להתמקד, והייתה בטוחה שהיא עדיין שרויה בחלום בלהות. אך לאחר זמן מה של נדידה בין ערות לשינה, הבינה שהיא שוכבת על הרצפה באולם הכניסה החשוך, ידיה ורגליה נתונות בשלשלאות בעלות זוהר ערטילאי מבשר רע. הטירה הייתה נתונה בדממה מצלצלת, והיא הייתה לגמרי לבדה.

היא ישבה זמן ממושך בחשכה, ראשה ריק, לא תופסת את מלוא משמעות מצבה. רק כאשר תחילתו המרוחקת של שחר התגנבה אל החלונות הגבוהים, היא חשבה על אימה ועל אביה, ועל הארי, והתחילה לבכות ללא שליטה. היא הייתה נותנת הכל בשביל שמישהו, כל אחד, יאחז אותה באהבה ויגרום לה להרגיש מוגנת רק לרגע אחד.

היום עלה ודמעותיה יבשו בתבוסה עד שתלמידים ומורים החלו להגיע לאולם הגדול לארוחת הבוקר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נעצו בה מבטים כשחלפו על פניה. היא יכולה הייתה רק לתאר לעצמה כמה עלובה ומטונפת היא נראית, אחרי הכאב שחוותה והשהייה הממושכת על הרצפה. ההשפלה הייתה כמעט בלתי נסבלת.

רוב המבטים היו מלאים רחמים, ברבים היה גם פחד, באחרים גועל, ובלא מעט היה גם לעג והסכמה ברורה. פרופסור מקגונגל הגיעה בשעה מוקדמת, ונעצרה בתחתית גרם המדרגות ברגע בו הבחינה בה. היא בהתה בה בזעזוע, חיוורת כקרח, ובאחת הזעזוע הפך לזעם.

"ג'ינברה," היא אמרה בקול סמכותי ויציב. "העלמה וויזלי. לא תסבלי את היחס הזה עוד רגע נוסף." היא הזדקפה וטיפסה בחזרה למעלה בהפגנתיות, אך ג'יני נותרה כבולה במשך כל אותו היום, ובמשך ימים רבים נוספים.

סלגהורן הפך ירוק כשראה אותה, ושלח בה מבט מתנצל בעודו ממהר לאולם. בנות כיתתה מגריפינדור פערו עניים מזועזעות והתרחקו משם במהירות, בוהות זו בזו ובה. חברי צ"ד התייחסו אליה ברגשות שנעו בין רחמים, זעם, זעזוע, ונחישות. שיימוס ומייקל קורנר התחילו לצעוק על אוכלי המוות שעמדו על המשמר לשחרר אותה, וג'יני נאלצה לראות אותם נענשים על כך. נוויל הביט בה בצער, סוגר ופותח את פיו, כרוצה להגיד משהו אבל לא יודע איך. ג'יני השיבה לו מבט עדין, ולפני שאוכלי המוות גירשו אותו משם באיומם, היא ראתה אותו אומר בלי קול: "יהיה בסדר..."

בארוחת הבוקר, ג'יני שמעה את סנייפ נואם בפני התלמידים, שהאזינו לו בדממה. "התלמידה אשר כבולה מחוץ לאולם נענשת על מעשה חמור. היא התיימרה לנסות לפרוץ למשרדו של מורה ולגזול ממנו את רכושו האישי, למטרות הנאה בלבד. היא תישאר במקומה, ועונשה ימשיך, עד שתביע מספיק צער על פעולתה, ועד שחבריה יפסיקו להפריע למהלך הלימודים בבית הספר, ויחדלו מהתעלולים המסוכנים והילדותיים אשר משחיטים את הטירה העתיקה הזו ומפרים את שגרת יומנו."

ג'יני זכתה לשקט מסוים במהלך הבוקר, היות וכל התלמידים היו בשיעורים. כמה אוכלי מוות החלו להשתעשע בה, עד שנקראו לטפל בבעיית משמעת באחת הכיתות, ועזבו באכזבה.

בהפסקת הצהריים היא זכתה במספר יריקות ובסטירה מתלמידת סלית'רין שקראה לה בשמות והטילה עליה האשמות. היא ספגה את כל אלה בשתיקה, מופתעת בעצמה מאדישותה, ומיכולתה להעמיד פנים שהיא רק צופה מהצד ביצור העלוב והמושפל אשר כבול לרצפה. אולי זה היה לאור העובדה שידעה שלא משנה מה יעשו לה, לא תצטער על מה שעשתה, ושתנצל כל הזדמנות לברוח ולפרוץ למשרדו של לסטריינג' בפעם השלישית, והפעם לשחרר את בטי לחופשי. והמבטים המעודדים ששלחו בה חברי צ"ד שעברו באולם הגדול מלאו אותה תקווה מחודשת בכל פעם אחרי שספגה קללה, מילולית או קסומה, יריקה או חבטה.

לפני ארוחת הערב (ג'יני עדיין לא קיבלה שום סוג של מזון, אבל בכל מקרה חשה גועל עצום שלא היה מאפשר לה לאכול) היא ראתה את אורסולה. הנערה נראתה כמו נער בתחפושת בחצאית של מדי בית הספר, נושאת מספר ספרים עבי כרס קרוב לחזה. ג'יני הופתעה כשהיא העזה להתקרב עד אליה, למרות אוכלי המוות שבאולם, שמנעו זאת מכל בני בריתה במהלך היום. אך באותו הרגע הם היו שקועים במשחק קוביות ולא הבחינו בה, או שפשוט הניחו שמכיוון שהיא תלמידת סלית'רין, היא מעוניינת רק להתעלל בה קצת, וזה היה בסדר.

היא עמדה מעליה, מתנהגת בטבעיות, כאילו נתקלה בה במקרה בדרך לארוחת הערב, ואמרה, "איך את מסתדרת?"

"יכול להיות יותר טוב," ענתה ג'יני. היא דיברה לראשונה מאז העינוי בערב שלפני, והיא גילתה שגרונה יבש וכואב מאד, ושקולה צרוד. "את עדיין רוצה להתחלף איתי?"

"פחות מקודם, אבל התשובה היא עדיין כן."

"הי, את!" אוכלי המוות הבחינו שאורסולה משוחחת עם ג'יני. היא התעלמה.

"למה?" שאלה ג'יני במרירות. "היית רוצה להיות במצב שלי? זה נראה לך מהנה?"

"הי, לא לדבר עם האסירה! את שומעת אותי?"

אורסולה הציצה לכיוון אוכל המוות המתקרב כאילו היה לא יותר מאשר זבוב מעצבן. "אני אסביר לך בהזדמנות אחרת. בקרוב," היא אמרה והתרחקה.

הימים חלפו. תלמידים ומורים ואוכלי מוות עברו באולם, יוצאים ונכנסים מהאולם הגדול, שולחים בה מבטים, לעיתים יורקים ומקללים, לעיתים מחייכים ברחמים, מבחינים בה פחות ככל שהזמן עבר. ואז שעת כיבוי האורות הייתה מגיעה, וג'יני הייתה נותרת שכוחה פעם נוספת באפלה. בכל לילה היא הרגישה כאילו עברו שנים מאז הלילה שלפני.

היא הייתה משתרעת על הרצפה, אך לעיתים רחוקות הייתה נרדמת ליותר מאשר שעות בודדות. הרעב והצמא שמנות המזון הזעומות שנזרקו אליה הציקו לה, העייפות הטריפה אותה, והפחד, ההשפלה והכאב ניקרו כמו ציפורים רעשניות בראשה, ולא מאפשרות לה להירגע. בתחילה סירבה לקחת מזון מאוכלי המוות, אך לא עבר הרבה זמן עד שלא יכולה הייתה לסבול יותר את הריקנות בבטנה, והייתה חופנת את המזון בציפייה כשהיה מגיע אליה ומכרסמת אותו בזהירות, כמו חיה קטנה ומפוחדת.

היא הייתה קוברת את ראשה בין זרועותיה ומכריחה את עצמה לחשוב מחשבות מעודדות. אחרי הימים הראשונים, התקוות שנוויל וחברי צ"ד האחרים ישחררו אותה איבדו את טעמן, והיא חיפשה מקורות נחמה שלא יכלו להילקח ממנה בכזאת קלות.

הארי היה הדבר הראשון שעלה בדמיונה, והיא החליטה שלא להילחם בזיכרונות ובתקוות, כי זה היה עדיף בהרבה מאשר המציאות. היא העלתה כל רגע, אפילו חסר החשיבות ביותר, שהצליחה לזכור ממנו; את הרגעים הראשונים, את הרגעים האחרונים. היא העלתה באוב את הרגעים העליזים בהם הבינה כמה החיוך שלו יפה, את הרגעים השקטים בהם אמר לה כמה היא יפה. היא זכרה את רגעי התשוקה, בהם הבינה כמה היא אוהבת אותו, וכמה הוא אוהב אותה, ואת הרגעים הקודרים בהם היה שוקע בשתיקות מרוחקות ומהורהרות, מתוכן אפילו נשיקותיה לא יכלו למשוך אותו. המחשבות האלה חיממו את ליבה מבפנים, למרות שמבחוץ הוא עדיין היה קפוא, והיא יכולה הייתה לדמיין שזה מעולם לא נגמר ביניהם- שכל רגע הוא יפרוץ פנימה ויציל אותה, כמו תמיד, למרות סירובה המתמשך להיות העלמה במצוקה. כי בסופו של דבר, היא לא יכולה הייתה לעמוד בפניו. לא כאשר היא מוכיחה לעצמה, פעם אחר פעם, שהיא לא חזקה מספיק בשביל להציל את עצמה.

היא איבדה את ספירת הלילות בהם הייתה כבולה אל הקיר, כשהתרחשות יוצאת דופן הפרה את שגרת הייאוש שלה. באפלה, היא הבחינה בתנועה בצד המרוחק של האולם. בתחילה סברה שהיא מדמיינת. אבל זה לא היה חלום; מישהו התקדם לכיוונה על כפות חתול, לא משמיע קול.

הוא לא נראה מאיים, לכן ג'יני רק צפתה בו בעודו נע באפלה. כשהתקרב אליה יותר, אור הירח הקלוש שחדר לאולם האיר אותו, והוא התגלה כאורסולה, נושאת סל.

"לילה טוב," היא בירכה אותה באופן שגרתי לחלוטין.

"מה את עושה פה?" שאלה ג'יני בחוסר אמונה. קולה, שכעת השימוש שהיחיד שנעשה בו היה לצעוק לנוכח כאב, היה מחוספס ושבור.

"הבטחתי לך תשובה לשאלה מדוע הייתי רוצה להתחלף איתך. אני מקיימת את ההבטחות שלי." היא התיישבה לצד ג'יני, כאילו בכלל לא הייתה כבולה, אלא הייתה יושבת איתה בפיקניק תמים לחלוטין לאור הירח. "הבאתי קצת כיבוד. אני לא יודעת מה את אוהבת, אז הבאתי קצת מכל דבר... תסלחי לי אם אני נלהבת מידי, העניין הוא שלא יוצא לי לשבת ולשוחח עם אנשים אמיתיים באופן קבוע. לא בהסכמתם, בכל אופן."

ג'יני הייתה מדברת עם כל אחד, ואוכלת כל דבר, באותו הרגע. אורסולה הוציאה מהסל שני גביעי זכוכית מסוגננים ומזגה לתוכם נוזל וורד. ג'יני לגמה שני גביעים שלמים של הנוזל המתוק שאורסולה מזגה לה לפני שהרוותה את צימאונה, ואז צפתה באורסולה ממלאת את כוסה בפעם השלישית ופונה לסדר עוגיות על צלחת פרחונית.

"את לא מפחדת שיתפסו אותך?" שאלה ג'יני, מכרסמת עוגייה. זה היה המאפה הטעים ביותר שהכניסה לפיה מעולם.

"כלל וכלל לא. אני בסלית'רין, ויש לי תיק נקי לחלוטין. אם אתפס איענש, סביר להניח, אבל זה לא יהיה גרוע כל כך. לא גרוע כמו זה, בכל אופן-" היא החוותה על השלשלאות.

הן אכלו את העוגיות והפירות שאורסולה הביאה במשך כמה דקות. ג'יני התמלאה במהירות, כאילו קיבתה הייתה קטנה יותר פתאום, ולאחר מספר דקות פנתה להישען על הקיר ולצפות באורסולה. הנערה סבלה את המבט במשך זמן מה, ואז אמרה, "את מוצאת אותי מעניינת?"

"מצטערת, לא התכוונתי לבהות-"

"זה בסדר גמור. תעני על השאלה שלי."

"אני מוצאת אותך... יוצאת דופן."

"תשובה ראויה," שיבחה אותה אורסולה. "אני יודעת שהיא כנה. כפי שכבר סיפרתי לך, כשאת נראית כמוני, את לומדת להשתמש בחושים שלך ביתר יעילות. זה כולל גם את החוש השישי, שמאפשר לי לגלות מתי אדם אומר את האמת."

"זה נשמע יעיל."

"זה באמת יעיל. ולא מדובר רק על הצהרות, ולא רק כשהן קשורות אלי. אני מסוגלת ללכת במסדרון ולצפות בזוג אוהבים, ולדעת האם הוא אוהב אותה באמת, או רק מעוניין במגע, והאם היא באמת רוצה אותו, או מחפשת רק מעמד. אני יודעת מתי תלמיד מקלל תלמיד אחר מתוך פחד, או מתוך רצון אמיתי. זה מגיע מקריאת ספרים. אני קוראת המון, וכך חוקרת את הטבע האנושי."

"זה... תחביב מעניין."

"את משקרת. את חושבת שהוא מוזר."

ג'יני חשה קצה חיוך מדגדג את שפתיה. "את צודקת. מצטערת."

"אל תצטערי. אפשר לומר שאני חייבת לך- אני חוקרת אותך במשך הרבה זמן."

ג'יני לא בדיוק הופתעה. ביום רגיל אולי הייתה חשה מוטרדת, אך זה לא היה כל יום רגיל.

"כמה זמן?"

"קצת יותר משנה. מהסתיו שעבר. למען האמת, בתחילה לא סברתי שתהיי מעניינת. הכרתי את פנייך מכל מרכז התרחשות חברתית בחרבי בית הספר- נראית לי כאחת שמפזרת את רגשותיה ללא הכרה, ואנשים כאלה הם מעניינים רק לעיתים רחוקות. אבל אז הארי פוטר החל להתעניין בך. והיות ואני התעניינתי בהארי פוטר- אשר מייצג לטעמי דמות טראגית במיטבה- התחלתי להתעניין גם בך. לאחר מעט מאד צפייה הבנתי מדוע הוא שולח בך את המבטים המרוחקים האלה, ומה פשר הניצוץ בעניו כשהוא מדבר איתך. מתחת לכל ההצגה החברתית, היה לך פוטנציאל של גיבורה ספרותית."

"את עקבת אחרי הארי? אחרי שנינו?"

"אני לא מגדירה את מה שאני עושה כ'מעקב'. אני מגדירה את זה כמחקר," אמרה אורסולה ללא שמץ של מבוכה. "מחקר הרגש וההתנהגות האנושית."

"אז למה אמרת שהיית רוצה להתחלף איתי? בגלל הארי-?"

"מרלין, לא! האם אי פעם ראית מרפא המתאהב במחלה שהוא חוקר? הרבליסט שנמשך אל צמח שהוא מטפח? לא, אין לי שום רגשי חיבה מהסוג הזה אל האנשים שאני חוקרת. אבל את- יש בך כל כך הרבה שלא נראה לעין. את מעיין בלתי נדלה של תזזית ורגש- יש בך כל כך הרבה, שאני סבורה שאפילו את לא יודעת את עומק האישיות שלך. מאחורי הנערה חמת המזג הממוצעת, שמשיגה כל דבר שהיא רוצה, מסתתרת דמות של אדם לוחמני ונואש אשר חי בפחד תמידי, ומחפש ללא מנוחה אחר המפלט לכאבו ופחדו, שתמיד נמצא קרוב כל כך, ועם זאת, רחוק כל כך..."

ג'יני הגיעה למסקנה שללא ספק, אורסולה הזו לא לחלוטין שפויה בדעתה.

"לפעמים אני מרימה עט וכותבת עליך. לא סיפורים או עלילות, רק את מה שאני לומדת, פיסה אחר פיסה, על הדמות שלך. האופי שלך בפני עצמו הוא סיפור, מתגלה ומתפתל ככל שהעלילה מתקדמת, ובכל זאת, נותר מלופף סביב עמוד השדרה המקורי והיציב שלו. אני מקווה שאני לא מפחידה אותך?"

"את קצת מבהילה אותי," הודתה ג'יני, כי ידעה שהיא מעריכה כנות יותר מאשר שקר.

"אני מתנצלת. לא הייתי מספרת לך את זה אם לא היה תכלית למעשה. ולא- אני לא מתכוונת לתת לך מילות עידוד או עצות. יש לי עזרה ממשית בשבילך."

החשד התעורר בג'יני. היא לא ידעה כמה אורסולה גילתה על מקומה בצ"ד ובמסדר עוף החול ממעקביה המסתוריים; ייתכן שזו הייתה מלכודת, שהיא נשלחה על ידי לסטריינג' להוציא ממנה את סודות המחתרת.

"אני יודעת שאני לא מעודדת ביטחון," המשיכה אורסולה באופן דיבורה המחודד והענייני. "אבל אני יכולה להוכיח לך שכוונותיי טובות. כבר סייעתי לך בעבר- פעמיים."

ג'יני ידעה מייד על מה היא מדברת, אך לא היית מוכנה ליפול בשום פח. "תמשיכי," אמרה בזהירות.

"הענקתי לך רמז בצורת פתק על כך שהמעבר הסודי החביב עליך ועל הארי פוטר עדיין לא התגלה, ושניתן לעשות בו שימוש פעיל. לא יכולתי להסתכן בכך שההודעה תתגלה, אז הצפנתי אותה בתאריך האחרון בו שניכם ביקרתם בו. אני יודעת- ציפיתי בכם באותו היום."

חלקי הפאזל החלו מתחברים יחדיו. ג'יני סימנה לה להמשיך.

"וכאשר גיליתי על תוכניתך להבריח תלמידים מבית הספר, ידעתי שלעולם לא תצליחי כשאוכלי המוות על המשמר. אז יזמתי הסחת דעת. היא לא הייתה מתוחכמת במיוחד, אבל היא הייתה טובה מספיק."

"תוכלי לעזור לי בפעם השלישית?" שאלה ג'יני. "תוכלי לשחרר אותי?"

"לא הלילה. אבל לא אוכל לתת לאישיות כמו שלך להתבזבז; אני אהיה ערבה לכך שבקרוב את תצאי לחופשי ותמשיכי לחיות את חייך. יש להם עוד המון מה לספר לי."

הפרק הקודם		הפרק הבא