אף פעם לא באמת שנאתי אותך

חה מי היה מאמין אבל הנה פרק. אחרון. אחרי מעל לחצי שנה. תיהנו וזהו, כאן נגמרת פאזת כתיבת הפאנפיקים הרומטיים והפלאפיים שלי.

רגעעעע אמג מתברר שעוד ארבעה ימים זוהי שנה מאז שפרסמתי אותו. טירוף, נכון?

טוב מספיק לחפור (יש עוד חפירה בסוף הפרק), מוזמנים לקרוא אותו. הוא האהוב עליי.

---

..."דראקו?" היא שאלה פעם נוספת בקול חלוש יותר. היא ממש לא רצתה שיהיו דרמות ואירועים גדולים בזמן החתונה של ג'יני. היא לא הייתה צריכה אפילו להבטיח לה דבר כזה, היא הייתה בטוחה ששום דבר מסוג זה יוכל בכלל להתקיים מכל סיבה שהיא. טוב – אולי חוץ משהו שרון עלול לעשות בעניין של שניהם. אבל לדעתה הוא התחיל להבין שהוא הגזים ממש ושהוא פגע בה, בשם של המשפחה שלו וכמו כן, גם בעצמו, אם הפגיעה באנשים שקרובים אליו לא הספיקה.

"את יכולה לבוא רגע?" הוא שאל אותה בקול יחסית מעומעם. היא שמה לב שהוא מנסה לא למשוך תשומת לב, מה שלא עבד לו. הרי רגע לפני כן הוא תפס את הזר המוגלגי במקום כל המכשפות שהתאספו סביבו. והקריאה של הרמיוני גם גררה סבב מבטים תמהים.

"בשביל מה." היא ענתה, מתחילה לשכוח בעצמה מההבטחה שהיא הבטיחה לעצמה בקשר לדרמות בחתונה.

"בואי. אני לא רוצה לדבר על זה פה." השתיקה מסביב הוכיחה שהרבה מאוד אנשים מקשיבים.

בזווית העין, הרמיוני קלטה את דאדלי, שהורה לקוסם האחראי על המוזיקה להגביר אותה ובעצם להסיח את דעתם של שאר האורחים מדו השיח המתקיים ביניהם.
נראה שהטריק עבד, ואורחים רבים משכו בכתפיהם ופנו לרקוד בזוגות, קבוצות, ואף לבד. נראה היה כי לונה נהנית מאוד להציג פעם נוספת את הכואירוגרפיות האופייניות שלה.

"בבקשה?" הוא פנה אליה בתחינה. הוא לקח צעד אחד אחורה והרמיוני לרגע אחד חששה שהוא הולך לעזוב את המקום בדרך כלשהי.

הפה שלה התדקק לקו צר והיא פנתה ממנו, עברה ליד כתפו הימנית ויצאה החוצה. דמעות עלו בעיניה והיא אפילו לא ידעה למה. היא לא ציפתה שהוא יעקוב אחריה, כמובן, והיא עברה דרך השער המפריד בין החלק המחומם בקסם של גן האירועים, לחלק אשר היה שדות שיחי ורדים לבנים וכסופים. לא נראה היה שלשדות יש סוף בכלל.

שלג התחיל לרדת, הרמיוני הרגישה את הלחיים והאף שלה מאדימים וצווחים מרוב קיפאון. היא איתרה ספסל מצד ימין שלה ומיהרה לעברו. היא אפילו לא ידעה למה. היא התיישבה עליו והאוויר הצח והקפוא הכאיב לנחיריים שלה עם כל שאיפה.

היא לא הרגישה דמעות על הפנים שלה, אבל היא לא הייתה בטוחה אם הן עדיין לא קיימות.

היא שמעה קולות חרישיים של צעידה בשלג, אבל לא טרחה לסובב את מבטה כשהוא התיישב לידה. הוא נאנח והקול שלו נשמע משמעותית מעומעם יותר מבדרך כלל, בגלל רוחות כלשהן שנשבו וגרמו למערבולת פתיתי שלג להסתחרר מסביבם.

"מה יש." היא אמרה, ספק שואלת ספק סתם זורקת לאוויר המתערבל.

"חיים קשים. בלעדייך." הוא ענה לה ורכן קדימה, משעין את המרפקים שלו על הברכיים שלו ותופס את ראשו בידיו.

לא היה לה מושג מה לענות.

"אין לי מושג מה להגיד עכשיו, הרמיוני. עשיתי טעות, נתתי ליצרים שלי ולחששות שתמיד היו לי בקשר לוויזלי הזה מאז שהוא התחיל לצאת איתך בסוף הקרב על הוגוורטס להשתלט עליי. למרות שחייב לציין – הייתי בטוח שאתם יוצאים עוד הרבה לפני כן."

היא משכה בכתפיה.

"אתה לא יכול לא להקשיב לי למשהו שקשור אליי ולסרב לשמוע את הצד שלי בנושא ופשוט לפעול על דעת עצמך כאן. זאת מערכת היחסים, או הייתה מערכת היחסים, של שנינו." היא ענתה לו, בקושי שומעת את עצמה. אוזניה צלצלו.

"אני יודע." הוא הגיב.

הם הוסיפו לשבת במקומותיהם למשך כמה דקות נוספות בדממה מוחלטת. הוורדים הלבנים והכסופים נצנצו באור הירח והכול נראה כה קסום. למען האמת, הם אכן היו במקום קסום והוא לחלוטין עמד בציפיות.

"התגעגעתי אלייך." הוא אמר פתאום. "למרות שבצורה אובייקטיבית לא עבר הרבה זמן מאז."

"גם אני." היא ענתה בשקט.

ואז היא הצליחה להרגיש יותר דמעות, אפילו מבעד לחוסר התחושה על פניה באותו הרגע.

הוא כרך את זרועותיו סביבה והיא הרגישה שהתסרוקת שלה קצת משתחררת. היא נצמדה אליו, רועדת. היא יכלה להרגיש שהוא רועד גם, וטיפה אחת נפלה על השמלה שלה. הדמעה לא הייתה שלה.

"קר לי." הוא אמר אחרי זמן שהרגיש כמו כמה שנים, אשר בו הם נותרו חבוקים בשתיקה.

"גם לי." היא ענתה. "בוא נחזור."

הוא קם והיא קמה בעקבותיו, מתחילה לצעוד בחזרה אל החגיגה והוא אחריה.

גל של חום שטף את גופה כשהיא עברה דרך השער. כולם עדיין רקדו בערבובייה ברחבת הריקודים. ג'יני והארי כבר לא נראו באופק, כנראה הלכו לנסות קצת וויסקי אש בפינת הבר.

השיר התחלף, והפעם זה היה שיר מוגלגי. הרמיוני זיהתה את הביטלס, הרי ההורים שלה מאז ומעולם העריצו את הלהקה.

"Yesterday… all my troubles seem so far away." דראקו התחיל לזמזם יחד עם המנגינה.

"לא ידעתי שאתה מכיר את השיר הזה," הרמיוני אמרה לו בשקט. מסביבם התחילו להירגע הריקודים ורבים התחלקו לזוגות ורקדו ביחד בשלווה.

"השארת פעם דיסק אצלי בבית. אחרי ש...את יודעת... שמעתי קצת, לא יודע באמת למה."

"הא." היא ענתה.

הוא הושיט לה את היד שלו פתאום וניסה לתפוס את מבטה בעיניו האפורות.

"רוצה... אמממ... לרקוד?"

ללא תשובה, היא פשוט תפסה בידו ונצמדה אליו, מועדת על קצה השמלה שלה ומאבדת את שיווי משקלה.

הוא תפס אותה.

"חשבתי שאנחנו כבר מעבר לקטע הזה, גריינג'ר." הוא אמר בחיוך עקום ומרושע במקצת.

הקרח בין השניים נשבר.

"אתה יודע... אף פעם לא באמת שנאתי אותך גם."

--

הסוף.

---

זהו, באמת הסוף. לפחות לא נטשתי אותו, כי אני זוכרת שבתקופה שבה הייתי קוראת פאנפיקים - הייתי קוראת את כל הפאנפיק ואז בסופו מגלה שהוא... ננטש. כי לא שמתי לב לכפתור האדום ההוא למעלה על כך שהוא ננטש. זה היה מאוד מעצבן.

מרגישה שהכתיבה שלי די השתפרה לאחרונה למרות שלא כתבתי בכלל, אני מצליחה להביע את עצמי בצורה פחות אידאליסטית ואני די אוהבת את זה.

זהו, באמת זהו. סורי על החפירה ><

הפרק הקודם