אלים ומפלצות

אני מצטער שזה קצר רצח ושאני עושה הפסקה בין הפרקים, אני פשוט צריך זמן כדי לכתוב את החלק הרביעי.

נ.ב.

חצי מהפרק מועתק מהאלכימאי.

ג'וש:

החבורה הקטנה והמוזרה למדי, ארבעה אנשים - שני תאומים בני חמש עשרה, אדם זקן שהגדיר את עצמו כ"האלכימאי ניקולס פלמל" שחי כבר שש מאות שבעים ושש שנים, וערפדית בת אלפיים וחמש מאות שנה בשם סקתך (או סקטי)- נסעו בהאמר שחור ומלוכלך על הכביש המהיר. ג'וש נהג ברכב, הוא לא האמין שהוא באמת עושה את זה. כן יש לו רשיון, כן הוא כבר נהג בעבר, אבל רק בטנדרים באתרי חפירה עם אבא שלו - ההורים שלו הם ארכיאולוגים מאוד מפורסמים, לכן הם גררו את הילדים לכל מקום - הוא מעולם לא נסע בהאמר ענקי וכבד, הוא מעולם לא נסע יותר מעשרה קילומטר ברציפות, וכעת נסע מעל שלושים, והוא מעולם לא חשש שיהרג, או יעצר, או יאכל על ידי יצורים מיתולוגיים.
הוא סובב את ההגה ופנה בסיבוב. הכל באשמת האלכימאי, הוא גרר אותו לכל זה. אבל מצד שני, גם אם ניקולס לא היה לוקח אותו ואת אחותו למסע, האם גם אז היה מבקש לדעת ולהתעניין ולהצטרף ולראות עץ ענקי ויצורים העולים על כל דמיון? כנראה שכן.
ניקולס פלמל טפח על כתפו. "הנה תעצור כאן."
"למה, מה לא בסדר?" תבעה סקטי והושיטה את ידיה לחרבות שלה.
ג'וש אותת, ירד מהכביש והחנה את ההאמר ליד שלט של מסעדת מזון מהיר בדרכים שנדלק בהבהוב.
"הכל בסדר." פלמל חייך. "פשוט הגיע הזמן לארוחת בוקר."
"מצויין. אני גוועת ברעב," אמרה סקטי. "אני יכולה לאכול סוס שלם. לולא הייתי צמחונית… ולולא אהבתי סוסים, כמובן."
ולולא היית ערפדית, חשב ג'וש, אך לא פצה את פיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא