אלונה והקסם.

אלונה הרגישה את זה כבר כמה ימים. מין רטט קל באצבעות, תחושת משיכה עמוקה בבטן, כאילו משהו קורא לה – ממקום שהיא כמעט שכחה. מאז שחזרה מהעולם ההוא, עולם הקסם, היא ניסתה לחיות חיים רגילים. לקום לבית הספר, להכין שיעורים, לפגוש חברות. אבל עמוק בפנים היא ידעה: זה לא נגמר.

היא מצאה את הספר שוב במגירה התחתונה, בין חוברות ישנות ומחברות מהכיתה ה'. הוא לא היה אמור להיות שם. בפעם הקודמת, היא איבדה אותו כשחזרה לעולם האמיתי. ובכל זאת – הנה הוא. אותו כריכה כהה, אותו ריח של קסם ישן.

היא פתחה את הדף האמצעי בלי להבין למה דווקא שם. הדף הזה בער באור זהוב. בלי לחשוב, בלי להסס, היא נגעה באות הראשונה.

העולם הסתובב.

היא נפלה לתוך אור סגול, לתוך צלילים לא מוכרים, לתוך הדופק של היקום הקסום.

וכשהיא פקחה את עיניה, היא עמדה שוב מול שערי הוגוורטס.

הכל היה שקט. לא נשמעו קולות של תלמידים, לא נראו מורים או ינשופים. רק היא, לבד, עם תיק קטן על הגב ודפיקות לב חזקות.

אלונה נכנסה בשער הגדול והחליטה ללכת ישר אל מגדל גריפינדור. איכשהו, היא עדיין זכרה את הדרך. היא נכנסה בזהירות, מנסה לא למשוך תשומת לב. אבל מישהי שמה לב אליה.

"היי!" קראה ילדה עם צמות כהות ועיניים בורקות. "לא ראיתי אותך פה קודם. את תלמידה חדשה?"

"משהו כזה," ענתה אלונה בזהירות.

"שמי ליליאן. אני בגריפינדור. גם את, נכון?"

אלונה הנהנה. ליליאן נראתה נחמדה. חברותית. שנונה. מהר מאוד הן הפכו לבלתי נפרדות – אוכלות יחד, לומדות יחד, מסתובבות בטיולים חשאיים בלילה.

אבל אלונה לא יכלה להתעלם מתחושת המתח הקלה בבטן. לפעמים, ליליאן הסתכלה עליה כאילו היא יודעת משהו. כאילו היא מסתירה סוד.

יום אחד, הן טיפסו יחד למגדל הישן, זה שאסור להיכנס אליו. שם, בתוך מגירה עתיקה, אלונה מצאה תיבה סגורה במנעול. היא הצליחה לפתוח אותה – ובפנים חיכה מכתב.

"לבתי, ליליאן,

העולם האמיתי פתוח. הדלת בידיה.

השתמשי בה.

מאביך הלא אוהב,

וולדמורט."

העולם רעד סביבה.

אלונה הביטה בליליאן, שעמדה מאחוריה בשקט. "זה... זה את? את הבת של וולדמורט?"

ליליאן לא ענתה. היא רק חייכה. חיוך מרושע.

אלונה ברחה.

היא לא ידעה לאן, רק רצה. עד שמצאה את עצמה בספרייה הישנה. שם, מאחורי מדף מלא אבק, היא פגשה מישהי חדשה.

"היי," אמרה הילדה. היא הייתה בערך בגילה, עם שיער נחושת מתולתל ועיניים כהות. "קוראים לי רוז. ואת... את אלונה, נכון?"

"איך את יודעת?"

"כי גם אני לא שייכת לעולם הזה. גם אני באתי מהעולם האמיתי. רק שאני באתי אחרייך."

משהו בלב של אלונה התעורר. היא הרגישה כאילו היא מכירה את רוז כבר שנים. הן התחילו לדבר. לשתף. לצחוק. ולמרות הסכנה – היה משהו יפה בכל רגע יחד.

רוז לימדה את אלונה לחש חדש, סודי, כזה שפותח שערים חבויים. יחד הן ניסו למצוא דרך לחזור הביתה – לפני שליליאן תצליח לפתוח את המעבר ולגרום לעולם האמיתי להפוך לממלכה של פחד.

בזמן שהן ברחו במסדרונות, חיפשו ספרים עתיקים ונלחמו בקסמים אפלים, משהו נוסף קרה. משהו שלא ציפו לו – הן התאהבו.

זה לא היה משהו שצריך לומר בקול. זה היה במבטים. בחיוכים. בזה שרוז תמיד הייתה שם כשאלונה פחדה, ואלונה תמיד הגנה על רוז.

בסוף, הן עמדו מול השער שהצליחו לפתוח יחד. העולם האמיתי זהר מצדו השני.

"את לא חייבת לבוא," לחשה אלונה.

"אני רוצה," ענתה רוז. "כל עוד את שם – זה הבית שלי."

הן עברו יחד, יד ביד. והפעם – הן לא חזרו לבד.

הקסם לא נגמר. הוא רק התחיל מחדש.

הפרק הקודם