השתקפות

מבעד למראה

הדבר הבא שהוא היה מודע אליו היו המים שהקיפו אותו מכל עבר, לוחצים על ריאותיו ועל עניו. רון הבין שהוא טובע.

ידיו ורגליו צפו סביבו בחוסר תחושה, כאילו לא היו שייכות לו. היה עליו להתאמץ להבין כיצד להפעיל אותן בעוד מסך כבד של מים שחורים סוגר מאיים למשוך אותו אל המעמקים החשוכים.

הוא התחיל להתפתל, מתאמץ להילחם בחשכה הקפואה שמשכה אותו למטה. לבסוף פניו הפציעו אל אוויר קפוא ואור מסנוור עד כאב. למרות הכאב, הוא המשיך להיאבק על חיו במים הקרים כקרח.

לפתע זוג ידיים צצו ומשכו אותו במאמץ כביר. רון בעט ברגליו ועזר למושיעו למשוך אותו לתוך סירה צרה ורעועה.

הוא שכב שם זמן מה, מטושטש ומבולבל, הוא שפשף את עיניו ומצמץ להוציא מתוכן את המים. נדרש לו רגע של בהייה בשמיים הכחולים על מנת להיזכר מה שמו ואיך הוא הגיע אל המים. הוא הצליח. הוא באמת הצליח. הוא הטיל את הלחש המורכב בכוחות עצמו, בלי עזרתם של הארי או הרמיוני, ועכשיו הוא היה בעולם אחר, חדש לחלוטין, בו אף אחד לא ידע מי הוא.

מישהו סטר לו בכוח והחזיר אותו למציאות.

"הי, ברנש, ׳גיע הזמן ל'תעורר."

הוא מיקד את מבטו בפנים מטונפות ומזוקנות שגהרו מעליו. הוא רעד באלימות, פתאום נזכר שהוא ספוג מים ושהעונה היא אמצע הסתיו. הוא החל להשתעל בכבדות, והתרומם על מרפק אחד במטרה לא להיחנק תוך שהוא מנענע את הסירה בתוכה ישב.

"הלו, ת'זהר! הינה, שתה קצת..."

פיית נאד מצחין קורבה אל שפתיו. גרונו בוער, רון לגם ממנו בלהט, בולע את הנוזל הסמיך והדוחה.

"זה מספיק 'ך עכשיו," אמר בעל הנאד, פוקק אותו בחמדנות. 

רון מחה את פיו ובהה בפנים המלוכלכות בחוסר מיקוד. הן מוסגרו במסגרת מטונפת של שיער וזקן כתומים, ואופיינו באף שבור וזוג עניים קטנות, בהירות ופוזלות. הוא נראה לו מוכר, אבל הוא אמר לעצמו שלא ייתכן שהוא מכיר אותו - הוא היה אמור להיות בעולם אחר.

"איפה הסירה 'שך?" האיש שאל אותו. 

רון לא ענה מייד. המילים שיצאו מפיו של האיש ריחפו באוויר סביבו, מסרבות להתחבר למשפט הגיוני.

"אין לי סירה..."

האיש נתן לו סטירה קטנה. 

"מטומטם לגמרי, מה? איך בדיוק הגעת לאמצע האגם בלי סירה, אה? טוב, אני הצלתי ת׳חיים 'שך, אז עכשיו ׳תה תעזור לי להביא ת'דגים שלי חזרה לחוף."

האיש דחף משוט לידיו הקפואות של רון, והוא הבין שמצופה ממנו לחתור. 

בעודו עושה זאת העולם סביבו החל להפוך להגיוני יותר; הוא הבין שהוא חולק את הסירה עם אותו האיש המוכר ועם רשת מלאה דגים, ושהם שטים באגם גדול ושקט מוקף יער ירוק. בעודם שטים הוא הבחין בצורה מרוחקת מתנשאת מעל האגם – זו הייתה טירה עם דגלים שהתבדרו על החומות, שהזכירה מאוד את הוגוורטס.

הוא הביט באדם שישב איתו בסירה בשיניים נוקשות. הוא עישן מקטרת בנחת בעוד רון חותר, מכוסה שמיכת צמר עבה ומלוכלכת. רון הצליח להבחין בכרס דלילה שבלטה בתוך חולצת קנבס, מעל חגורה מאולתרת עשויה חבל. 

נראה שהזר בוחן אותו בעניין לא פחות. בעיניו הפוזלות הייתה הבעה של חמדנות רעת מזג.

"זאת תלבושת מעניינת שיש 'ך שם," הוא אמר, כמנסה לפתח שיחה. תודעתו של רון נוקרה לפתע בזיכרון מטושטש של תחושת ידיים חמדניות מחטטות בכיסי גלימתו בעודו מעולף למחצה על רצפת הסירה. "יש'ך כסף, חבר?"

"מי אתה?" קולו של רון דמה יותר לנהמת חיה מאשר לקול אנושי. הצלילים בקעו במאמץ וכאב דרך גרונו, כמו כדור סיכות, מחוספסים וצרודים.

"לא לגמרי טיפש, אה?" האיש נראה מופתע. "אבל בכל זאת לא חכם כל כך, אה... שם או' מצרך יקר בארץ אזו, חבר."

רון חשב לעצמו שאם זה אכן נכון, מוזר שהבחור הזה יכול להרשות זאת לעצמו. נראה שהוא נמצא במצב מכפיר של עוני, גרוע בהרבה מהמצב הכי גרוע בו משפחתו של רון אי פעם הייתה.

נזכר לפתע שהיה לו שרביט כשהוא עבר דרך המראה הוא נגע בכיסיו בחיפוש אחריו, אך הוא לא היה שם. הוא חש דקירה של דאגה. 

נראה שהזר בוחן אותו בעניין מחודש ופתאומי.

"'תה אבוד לגמרי, אה, חבריקו?" הזר לעג, כנראה מבחין בחשש שלו. "טוב, אל 'תדאג. אני יעזור 'ך," הוא הבטיח בחיוך שכלל לא הרגיע את עצביו של רון. "או שלא קוראים לי מנדנגוס!"

מוזר, חשב רון בעוד איש שואף עמוק ממקטרתו. הוא הכיר קוסם דומה לו מאוד שגם נקרא מנדנגוס, אבל הוא לא היה מסוג האנשים שיתפרנסו מדייג באגם הגדול, אולי רק מגנבה של דגים שמישהו אחר דג בעמל רב. חוץ מזה שאם זה באמת היה מנדנגוס פלצ'ר הוא בוודאי היה מזהה את רון.

לאחר כמה דקות הם הגיעו אל גדת האגם. רון מצא את עצמו נושא על גבו את הרשת המלאה דגים טריים בעודו צועד בשביל יערי מסולע בעקבות אותו מנדנגוס ("אם אני אולך לעזור 'ך 'תה צריך לתת לי איזה משו בתמורה, לא?"). האוויר הקר לא ריחם עליו בבגדיו הרטובים ועד מהרה הוא התקשה לנשום, השתעל דחופות, ורגליו רעדו. הוא עצר מספר פעמים כדי להישען על עץ, רק על מנת לספוג את חוסר הסבלנות של מנדנגוס בעודו מאיץ בו להמשיך ללכת.

השמש החלה ליטות לכיוון מערב כשרון הבין שהוא כבר לא הולך ביער, אלא בדרך מרוצפת ועמוסה אנשים ועגלות שהובילה אל תוך עיירה. הוא רעד וקצוות ראייתו היו מעורפלות, אך בכל זאת, משהו בעומק תודעתו המבולבלת הבהיר לו שמשהו משונה מאד קורה לו.

לא היה לו ספק שהוא נמצא בהוגסמיד, עם החנויות הססגוניות וגגות הצפחה ומגדליה של הוגוורטס שהתנשאו מעל. אם עד כה היה לו ספק בכך, כעת הוא לא היה יכול שלא לדעת שהוא כבר היה שם פעמים רבות בעבר. אך האנשים סביבו נראו כמוגלגים מוחלטים, לבושים בבגדים מיושנים, ונסעו בעגלות רתומות לסוסים ולחמורים. החנויות המוכרות והדוכנים לא מכרו ספרי כישוף וחומרי שיקויים, אלא בדים, קמח וירקות מכוסים אדמה.

מישהו דחף אותו מאחור כשהתעכב למצמץ סביבו בבלבול. מנדנגוס הבין שהוא משתרך מאחור והחל למשוך אותו מקדמת חולצתו. רון היה חלש ומבולבל מכדי להתנגד.

"קדימה, בחור, 'נחנו כמעט שם..."

הם הגיעו אל הרחוב הראשי של הוגסמיד, שבאופן מוזר הפך לשוק הומה, רועש ומצחין. רון דידה בעקבותיו של מנדנגוס, הדגים הרבים הולכים והופכים לכבדים יותר ויותר, בעוד זה מנסה למכור אותם לבעלי הדוכנים ללא הצלחה. גם הגלימה של רון התחילה להרגיש כבדה מאד, עדיין ספוגה לחלוטין במים, והוא השתוקק לאפשרות להטיל על עצמו כישוף ייבוש, כי היה לו קר כפי שמעולם לא הרגיש בעבר.

מטושטש, מבולבל, קפוא ומפוחד, הוא אבד בהמולה ומעד מעל צרור של חיטה. הוא נפל לתוך הבוץ והדגים הקרים והחלקיקים התפזרו לכל עבר.

הוא בקושי שם לב שמנדנגוס צועק עליו ומקלל אותו בקול. הוא ניסה לקום אבל החליק בבוץ, וצעק בכאב כשמנדנגוס החל לבעוט בו ולהאשים אותו על אובדן הסחורה שלו. לרגע הוא חשב שאולי כך הוא יתעורר מהסיוט וימצא את עצמו שוב בכיכר גרימולד, או שהאיש פשוט יהרוג אותו, כשלפתע קול מוכר פילח את המולת השוק.

"תעזוב אותו בשקט!" המכות נפסקו ורון השתעל בהקלה אל תוך הבוץ. "שומרים!"

"את אל ת'ערבי, ילדה!" מנדנגוס צעק. "הוא עובד 'שלי ואני יתן לו מכות אם אני רוצה!"

"מה קורה כאן?" שאל קול נוסף, עמוק, גם הוא מוכר מאוד.

"זה שום דבר, אדוני א׳שומר, זאת סתם ילדה היסטרית – "

"הילדה הזאת היא אחותי," הקול אמר בחומרה. "ולי זה נראה כאילו אתה מכה את האיש חסר האונים הזה."

"פרד, ג'ורג', תעזרו לי!" הקול הראשון קרא, ועכשיו רון היה בטוח שהוא כבר הוזה לחלוטין.

שתי זוגות ידיים משכו אותו מתוך הבוץ. המחזה שלפניו היה מוזר ביותר; זה נראה כאילו ג'יני, לבושה שמלה וסינר, רבה עם מנדנגוס בזמן שביל, לבוש שיריון טבעות ומצויד בקסדת מתכת וחנית, מגבה אותה.

"הוא קר כמו קרח," קול מוכר אחר אמר מימינו. רון הסתכל לעבר הקול וראה פנים מנומשות מוכרות.

"בוא ניקח אותו הביתה," קול זהה אמר מהצד השני. רון הביט וראה את אותן הפנים בדיוק. הוא ניסה לדבר אבל זה הרגיש כאילו זכוכית מרוסקת ממלאת את גרונו.

"פרד..." הוא קרקר, ובאחת דמעות שטפו את עיניו. הוא היה עייף וחלש מכדי להתנגד להן.

"מה הוא אמר?"

"אני חושב שהוא אמר את השם שלך."

"בוא נלך, עוד רגע הוא ימות לנו בידיים."

רון מצא את עצמו מובל ברחובות הצדדים של הוגסמיד אל בית קטן עם תקרה נמוכה, מוקף חצר הומה תרנגולות מקרקרות. הם עברו מבעד לדלת עץ רעועה ונכנסו אל חדר שהיה דומה מאוד לסלון במחילה. 

התיאומים פשטו את בגדיו הרטובים של רון מבלי לבקש את רשותו, עטפו אותו בשמיכות צמר יבשות והושיבו אותו מול האח המבוערת. 

הוא צפה בפרד מוסיף בולי עץ לאש כדי לחזק אותה וגילה שהוא לא מצליח לעצור את הדמעות. האם זה ייתכן? האם הוא הגיע לעולם בו המשפחה שלו לא הייתה קרועה לגזרים? האם זה בכלל אפשרי, להיות קיים בכמה עולמות באותו הזמן? הוא בטח לא היה יודע, הוא לא טרח לנסות ללמוד על הנושא לפני שיצא להרפתקה הזאת.

"אתה תהיה בסדר," ג'ורג' אמר לו בשמץ רחמים, לא מפרש נכון את הדמעות שלו. "פלצ'ר הוא נוכל ידוע באיזור. אחינו ביל כבר יטפל בו, הוא במשמר המלך."

רון ניגב את דמעותיו והודה לג'ורג' כשהוא הושיט לו סמרטוט רטוב לנקות את הבוץ מפניו ומזקנו הסבוך. כשהוא הרים את מבטו הוא גילה שהתיאומים בוהים בו. אם הוא לא היה יודע שזה לא אפשרי, הוא היה חושב שהם נרגשים לראות אותו כמעט כמו שהוא היה נרגש לראות את פרד בחיים.

"איך קוראים לך?" פרד שאל אותו פתאום.

"אני רון," הוא השיב, כבר מבין שמסיבה מסוימת התיאומים לא מזהים אותו.

התיאומים נראו עוד יותר המומים מפרט המידע הזה.

באותו הרגע ג'יני נכנסה לבית כרוח סערה, מתלוננת בקול על מנדנגוס ועל אנשים נלוזים. 

"הי, ג'יני, תראי את זה," ג'ורג' אמר לה, "הוא נראה בדיוק כמו רונלד, לא? והוא אומר שקוראים לו רון."

ג'יני התקרבה ובחנה את רון מקרוב, גורמת לו מעט אי נוחות. היא אפילו הדליקה נר וקירבה אותו אל פניו עד שהוא חשש שזקנו יעלה באש.

"אני לא מאמינה לזה," היא פסקה לבסוף, עיניה החומות קרועות לרווחה. 

"מי זה רונלד?" רון שאל.

"אחינו הצעיר," פרד הסביר בכבדות. "הוא נהרג בשירות המלך לפני שנה."

"זה קרה בדיוק היום לפני שנה," ג'ורג' הבהיר, עדיין בוהה ברון, ופתאום תקע אצבע בכתפו כדי לוודא שהוא אמיתי. "זה כל כך מוזר..."

"איזה מלך?" רון שאל, מבין שכבר שמע על אותו המלך כבר פעמיים.

שלושת האחים נראו עוד יותר המומים.

"אתה לא מהסביבה, נכון?" ג'יני שאלה אותו. "מי לא שמע על המלך של הוגוורטס?"

"לא, אני לא מהסביבה," רון אמר, לא בטוח האם זה שקר או אמת. "אני מגיע ממקום מאוד- מאוד רחוק..."

השלושה החלו להציף אותו בשאלות, משתוקקים לדעת על המקום הרחוק ממנו הוא הגיע - ג'יני סיפרה במבוכה שהיא מעולם לא התרחקה מעבר לגבול האגם בכל שבע עשרה שנות חייה - אבל לפני שהוא אפילו הספיק לפצוע את פיו הדלת נפתחה ואימו (או אישה שנראתה והתנהגה בדיוק כמו אימו) נכנסה לבית כשהיא נושאת סל עמוס ירקות ולחם ומחלקת לילדיה משימות. אך כשהיא הבחינה ברון יושב ליד האח היא השתתקה וכמעט שמטה את הסל.

"רונלד?" היא המתה, נראית כאילו היא ראתה רוח רפאים.

"אמא, זה רון," ג'ורג' אמר לה, "פגשנו אותו בשוק. הוא הגיע מ… מאיפה אמרת שהגעת?"

"לא אמרתי," רון מלמל, עדיין מנסה לחשוב על סיפור כיסוי. 

הופעתה של אימו ערערה אותו; לאחרונה, לפחות בעולם שלו, היא מצאה סיבה לצעוק עליו בכל פעם שהם נפגשו. אך מולי הזו, אפילו שגם היא איבדה את אחד מבניה, כנראה לא הייתה שבר הכלי שאימו של רון הפכה אליו. אולי פשוט היה לה יותר זמן להחלים. היא התאשתה במהירות, העניקה לרון חיוך חם והזמינה אותו להישאר לארוחת הערב, לפני שחזרה לחלק משימות לשלושת האחרים.

רון צפה בהם טורחים על ארוחת הערב, משוחחים ומתבדחים, ולמרות שגופו עדיין היה קר, בליבו התפשטה חמימות. האם הם באמת אמיתיים? האם זה באמת לא רק חלום?

עד שארוחת הערב הייתה מוכנה כבר התחיל להחשיך, ושני בני משפחה נוספים נכנסו אל הבית לקראת הארוחה; אביו של רון, ידיו ופניו מוכתמות פיח שחור, ופרסי, לבוש חלוק ארוך, נשמע מרצה לאביו או נוזף בו בנושא כל שהוא. הם הוצגו בפניו של רון, שעד אז הספיק להתחמם וללבוש בגדים בלויים שהיו מעט קטנים על מידותיו. עיניו של אביו נאורו כשנודע לו שאורח מסתורי מארץ רחוקה יצטרף אליהם לארוחת הערב, אך פרסי, בצורה אופיינית למדי, לא נראה מתרשם במיוחד.

המשפחה התיישבה מסביב לשולחן, ולמראה הארוחה והניחוחות המוכרים רון הבין שהוא רעב - רעב יותר משהרגיש כבר חודשים. הוא אכל בתיאבון, בעוד קול קטן בראשו שנשמע קצת כמו הרמיוני מזכיר לו כל הזמן לאכול בנימוס. 

עכשיו כשהוא היה יבש, חמים ושבע, היה לו קל יותר לענות על שאלותיהם הסקרניות של המשפחה באשר למוצאו.

מאיפה הוא הגיע? - מעיר בשם גרימולד, מקום נידח הרחק בדרום, אין פלא שהם מעולם לא שמעו את השם. למה הוא הגיע רחוק כל כך מביתו? - כי ביתו הושמד במלחמה נוראית, והוא רצה להתחיל מחדש במקום אחר (החלק הזה לא היה שקר). לאן פניו מועדות עכשיו? - הוא לא יודע, הוא התחיל לחשוב שאולי הוא רוצה להשתקע פה.

"אני יכולה לעזור לך למצוא עבודה," ג'יני נידבה, "אני עובדת במטבח בטירה, ואנחנו תמיד צריכים עוד ידיים עובדות, במיוחד עם החג שמתקרב."

"לא כל אחד מתאים לעבודה בטירה," פרסי התערב בהתנשאות, "מצופה מהמקורבים למשפחה המלכותית להציג את עצמם בצורה מכובדת, והזקן והבגדים האלה בוודאי לא הולמים - "

פרד קטע את דבריו בצליל נפיחה וג'יני וג'ורג' צחקו; ארתור הסתיר חיוך מאחורי ספל עץ, וגם רון מצא את עצמו מחייך כמעט בלי שליטה. זה היה כמו בימים הטובים.

"אל תדאג, פרסי, עובדי המטבח הם בלתי נראים," ג'יני סיכמה את הנושא. "גם אם רון פה היה מופיע שם עם דלעת במקום ראש אף אחד מהאצילים האלה לא היה שם לב."

הארוחה הסתיימה מהר משרון היה רוצה, אבל בעוד המשפחה מפנה את הכלים מהשולחן ללא עזרת קסם, הוא הבין שהוא עייף במיוחד. הוא קם והודה להם על הארוחה, מבין שכעת עליו ללכת, למרות שלא ידע לאן - אך אימו ביטלה את כוונותיו וקבעה שהוא יישאר לישון שם הלילה, הרי היה להם מספיק מקום.

כל המשפחה ישנה יחד על הרצפה מול האח. רון שכב ביניהם, מביט בפניהם השלוות של בני משפחתו לאור הגחלים, והספיק לשאת תפילה אילמת שכל זה לא יעלם מחר בבוקר - לפני ששקע בשינה עמוקה.

הוא הרגיש שהוא בזה הרגע נרדם וכבר התעורר למגעה העיקש של ג'יני. השמש עוד לא זרחה.

אירועי היום שלפני הציפו אותו לאחר רגע קצר של בלבול. הוא עדיין היה שם, באותו עולם מקביל ומוזר בו פרד היה בחיים ומשפחתו חיה בבקתה קטנה בהוגסמיד.

מולי הגישה להם ארוחת בוקר קלה לאורו של נר, בזמן שהשאר עוד ישנו, ובמהרה רון יצא אחרי ג'יני אל הרחוב הדומם והאפלולי. בזמן שהם צעדו לעבר הטירה אור ראשון החל להנץ מאחורי צמרות עצי היער. האוויר היה קר, נקי ומתוק.

בזמן ההליכה ג'יני סיפרה לו על המשפחה שלה (שלהם); ביל היה שומר במשמר המלך, והוא גר בקרבת הטירה בבית קטן עם אשתו הטרייה, פלר; צ'ארלי עבד באורוות בטירה, שם הוא גם גר; פרסי עבד גם הוא בטירה, כרשם בארכיון המלכותי; פרד וג'ורג' התפרנסו מעיסוקים שונים ומשונים, ממכירת לפתות וביצים ועד ביצוע עבודות עבור אנשים מכובדים פחות, עליהם היה אסור לאימם לדעת בשום פנים ואופן; לאביהם הייתה סדנה קטנה בה הוא ייצר כלים שונים ומשונים, מקופסאות מוזיקה ועד חידות, בעיקר להנאתם של עשירי העיר ולמורת רוחה של אשתו.

"ורונלד?" רון העז לשאול בעודם עושים את דרכם באפלוליות לעבר השער המוכר שחזירי בר מכונפים שומרים עליו. "מה הוא עשה לפני שהוא…?"

"הוא היה חייל בצבא המלך," ג'יני סיפרה בקודרות. כיאה לג'יני, היא לא נשמעה עצובה או מתאבלת, רק מלאה בכעס. "הוא היה כל כך גאה בעצמו כשהוא הצטרף… הוא תמיד העריץ את ביל ורצה להיות כמוהו - גם הוא התחיל בצבא לפני שהוא הצטרף למשמר. אבל שלחו אותו לחזית והוא נהרג בקרב הראשון שלו… אבל כמובן שזה לא שינה שום דבר. המלחמה המשיכה כאילו שום דבר לא קרה."

הם בילו את שארית הטיפוס אל הטירה בשתיקה. משהו ברון מאוד רצה לדעת עוד על המלחמה הזאת, או לנחם את ג'יני שבברור הייתה נסערת מהנושא למרות שניסתה להסתיר את זה. אבל משהו אחר בו לא רצה לדעת כלום על שום מלחמה, והזכיר לו שהנערה הזו היא לא באמת אחותו, אפילו שהיא נראתה והתנהגה בדיוק כמוה. וגם - המחשבה על מותו של אותו רונלד, שאת מקומו הוא תפס בעולם המוזר הזה, ערערה והטרידה אותו.

הם חלפו על פני השומרים שעמדו משני צידי דלתות הכניסה לטירה ונכנסו אל אולם הכניסה. המקום נראה בדיוק כמו שרון זכר אותו, אפילו היה בו את אותו הריח המנחם של אבק ואבן קרירה. הם פנו אל המטבחים, שהיו ממוקמים בדיוק באותו המקום כמו בהוגוורטס של רון; אפילו חליפות השיריון, שטחי הקיר והדיוקנאות שעל הקירות היו ממוקמים בדיוק באותם המקומות, רק שפה הדיונקאות היו קפואים וחליפות השיריון עמדו דוממות. רון הרהר שוב בשאלה האם יש בכלל קסם בעולם הזה.

הם נכנסו אל המטבח, שהיה ממוקם מאחורי דלתות אלון גדולות ולא מאחורי ציור של קערת פירות, ולרון לא נותר זמן להרהר בשאלות שהטרידו אותו. המקום המה אנשים, צעקות, והמולת כלים; ג'יני עטתה סינר מעל שמלתה וכיסתה את שיערה במטפחת לבנה. 

רון מצא את עצמו מבלה את השעות הקרובות בביצוע שטף בלתי פוסק של מטלות מפרכות. הוא סחב סירים גדולים מלאים תבשילים, טאטא את רצפת האבן וקרצף אותה, ואסף שאריות של ירקות ועצמות מעמדות הבישול הרבות. 

לקראת הצהריים שלחו אותו לסחוב שקי תבואה מעגלה שהגיעה אל הטירה אל טחנת הרוח שהייתה ממוקמת במקום בו עמדה הערבה המפליקה בעולמו של רון. הוא חלף על פני החצר המרוצפת בעודו סוחב שני שקים כבדים על כתפיו - החצר בו הוא, הארי והרמיוני נהגו לבלות את ההפסקות שלהם כשלמדו בהוגוורטס - והבחין בחבורת גברים צעירים מתאמנים בסיף בצל הטירה. 

הוא עצר לרגע והעמיד פנים שהוא נח מהסחיבה כדי לצפות בהם בתדהמה. כל אחד ואחד מהם היה מישהו שהוא הכיר מהוגוורטס; טרי בוט, ג'סטין פינץ'-פלצ'לי, מייקל קורנר, דין תומאס, שיימוס פיניגן, ואפילו נוויל לונגבוטום היו בחבורה. הם התאמנו תחת הדרכתו של לא אחר מאשר עין-הזעם מודי, עם אותן פנים מצולקות ורגל עץ, רק שבמקום העין המכושפת הוא עטה רטייה שחורה.

"נער!" עין- הזעם רעם על רון כשהבחין בו צופה באימונים, והוא קפץ בבהלה כאילו נתפס על חם. "או שתיקח חרב או שתמשיך ללכת!"

לא מעוניין להפוך לשק חבטות, רון העמיס את השקים על כתפיו בשנית והמשיך אל טחנת הרוח. בשלב זה הוא כמעט לא היה מופתע כשהתחוור לו שמפעיל הטחנה הוא לא אחר מאשר האגריד.

עבודות הפרך עוררו את רעבו של רון, וכשהגיע הזמן לשבת לארוחת צהריים בשולחן העצום שבמטבח הוא טרף את הארוחה שלו בתיאבון, בקושי שם לב שביל, צ'ארלי ופרסי הצטרפו אליו ואל ג'יני לארוחה. היה עליו להעמיד פנים שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש את ביל וצ'ארלי.

"אני שמח לראות שפלצ'ר לא התעלל בך יותר מידי," ביל אמר לו בזמן שהם אכלו, הקסדה שלו נחה על השולחן ליד מרפקו. "הייתי עוצר את הנבל העלוב הזה אם הייתי יכול, אבל הוא לא ביצע אף פשע של ממש."

רון כמעט הספיק לשכוח מהפגישה שלו עם מנדנגוס. כל כך הרבה דברים קרו כל כך מהר שהאירוע חמק מזיכרונו. זה גרם לו להיזכר שהוא עדיין לא מצא את השרביט שלו; הוא כנראה היה אצל מנדנגוס, או בקרקעית האגם, והוא לא היה בטוח מה האפשרות הגרועה יותר.

"האמת היא שהוא דווקא עזר לי באותו היום," רון הצליח לתרץ, "אתה יודע אולי איפה אוכל למצוא אותו? כדי להודות שלו?"

ביל הרים לעברו גבה. התירוץ שלו באמת לא היה מוצלח במיוחד.

"בטח תוכל למצוא אותו בשוק, מנסה לרמות קונים תמימים. לא שאני מצליח להבין למה שתרצה לעשות משהו כזה."

לא מעוניין להמשיך בשיחה ולעורר את חשדנותו של ביל, רון פנה להאזין לצ'ארלי וג'יני; צ'ארלי סיפר לג'יני על סוס חדש שהמלך קיבל במתנה, וג'יני האזינה לפרטים בעניין גדול, כאילו הוא מספר לה על דגם חדש של מטאטא.

"איפה המלך נמצא?" רון שאל אותם. הם נראו מבולבלים מהשאלה. "הייתי רוצה לראות אותו…"

"הוא חי פה בטירה, כמובן," פרסי אמר לו, נשמע חשדן. "למה כל כך חשוב לך לראות אותו?"

"סתם, מתוך סקרנות," רון השיב. זה לא היה שקר - הוא באמת היה סקרן מאוד לראות מי זה המלך הזה. אם העולם הזה מלא בפנים מוכרות מעולמו של רון, האם גם המלך הוא מישהו מעברו? האם זה דמבלדור? או אולי פאדג'?

רון אמר לעצמו שיהיה עליו למצוא זמן ללכת לאתר את מנדנגוס ולמצוא את השרביט שלו, אבל כל אותו היום המשיכו להעביד אותו במטבח. עד שהעבודה הסתיימה השמש כבר התחילה לשקוע, והוא היה מותש מכדי לצאת לסייר בהוגסמיד בחיפוש אחר גנב השרביט שלו.

הוא חזר עם ג'יני אל ביתה ואכל ארוחת ערב עם המשפחה - השגרה הייתה נעימה וטבעית להפליא - ולאחר מכן כולם שכבו לישון על הרצפה מול האח. 

לראשונה לבד עם מחשבותיו מאז היום שלפני, רון הרהר באפשרות, בתקווה, שעם משפחתו וחבריו מבית הספר קיימים בעולם הזה, אז אולי גם הארי והרמיוני היו קיימים שם. אבל הוא לא הספיק להעמיק במחשבה לפני שנכנע לתשישות ושקע בשינה.

היום שלאחר מכן היה יום ראשון. הוא ליווה את ג'יני אל המטבחים שוב, והיא הסבירה לו שבימי ראשון המשרתים מקבלים חצי יום חופש, אז בצהריים היא תוכל לערוך לו סיור בעיירה. רון בעיקר שמח שלא יצטרך לעבוד בפרך עוד יום.

הם עבדו עד הצהריים, אכלו במטבח הטירה בזריזות, ויצאו בחזרה לעבר העיירה באור השמש הסתווי והבהיר, משוחחים. רון אומנם חי בעולם הזה רק יומיים, ובכל זאת הוא הרגיש קרוב לג'יני הזו לפחות כמו שהרגיש קרוב לאחותו האמיתית (או לפחות כמו שהיה קרוב אליה לפני מותו של פרד).

הם הספיקו לעשות רק כמה צעדים ברחוב הראשי ההומה כשלפתע מהומה פרצה במקום והקהל נע הצידה לעבר קירות הבתים. ג'יני כמעט מעדה כשהקהל דחק אותה, ורון תפס אותה וסייע לה לעמוד על מדרגות הכניסה של אחד הבתים.

"מה קורה פה?" הוא שאל אותה, מבחין שהעוברים והשבים פינו מעבר רחב במרכז הרחוב.

"המשפחה המלכותית חוזרת מהכנסייה," ג'יני הסבירה לו, ונראתה נרגזת כשפתאום האנשים סביבם התחילו להריע. "זה אותו הדבר כל שבוע, מתי הם יפסיקו להתרגש מזה כל כך?"

סקרנותו גואה, רון מתח את צווארו מעל הקהל כדי להביט בשיירה המתקרבת. גובהו אפשר לו לראות בקלות חצי תריסר שומרים במדים כמו של ביל רכובים על סוסים במרכז הרחוב, נושאים דגלים בצבעי ירוק ואדום, ומייד אחריהם כרכרה פתוחה שנמשכה על ידי סוסים מקושטים רתמות זהובות, בתוכה ישב זוג מהודר. 

האישה הייתה דמות קורנת בשנות הארבעים לחייה, לבושה שמלת קטיפה ירוקה שהבליטה את עיניה הירוקות גם ממרחק, ושיערה האדמדם מעוטר נזר כסוף מנצנץ. הגבר שלצידה לבש גלימה שחורה עשירה רקומה בחוטי כסף שתאמה לשיערו, שהיה שחור מנוקד בפסים כסופים, עליו נח כתר זהוב עבה מעוטר אבני אודם. הוא שלח חיוכים קורנים אל הקהל המריע והניף לעברם את ידו העטויה כפפה שחורה.

למרות לבושם המוזר, רון ידע מיד מי הם. הוא ראה אותם בתמונה שעל שידת הלילה של הארי פעמים רבות, אפילו שבתמונה הם היו צעירים בהרבה. אלה היו לילי וג'יימס פוטר, ההורים של הארי.

ליבו של רון החל לדפוק בקצב מואץ. אם ההורים של הארי שם, זה בטח אומר ש - 

ואכן, מאחורי הכרכרה רון ראה גבר צעיר רכוב על סוס שחור, נראה רציני ומהורהר. הוא לא הרכיב משקפיים, שיערו השחור היה מסופר בקפידה, חושף מצח מחוסר- צלקת, והוא לבש מעיל קטיפה אדום מהודר. למרות הופעתו השונה רון זיהה את הארי מייד. הוא כמעט הרים את ידו כדי לנופף לו, אך עצר את עצמו, ליבו נחמץ; עניו של הארי עברו על פני הקהל ולרגע הוא הביט הישר ברון, אך מבטו חלף על פניו באדישות. הוא לא זיהה אותו.

רון המשיך לבהות בפמלייה החולפת של סוסים וכרכרות, טעם מר בפיו. אחרי שהשיירה עברה והרחוב חזר לתפקודו הרגיל הוא תירץ בפני ג'יני, שרצתה להתחיל בסיור שלהם, שהוא שכח שרצה ללכת לאורוות כדי לנסות למצוא שם עבודה עם צ'ארלי, ומבלי לחכות להסכמתה פתח בריצה בחזרה לעבר הטירה.

הוא הגיע לרחבת הכניסה, ריאותיו בוערות וזיעה נוטפת על פניו. הסוסים והכרכרות עמדו שם, ללא בעליהם. הוא חלף על פני המשרתים שטיפלו בהם, מתעלם מצ'ארלי שנופף לעברו, ועלה במדרגות אל אולם הכניסה שתיים- שתיים. בפעם הראשונה הדלתות לאולם הגדול היו פתוחות, והמקום המה אנשים לבושים בהידור. 

רון צעד פנימה, לא מושך את תשומת ליבם של האצילים שהתיישבו לארוחת הצהריים של יום ראשון. בין האנשים הוא הצליח להבחין בשלל פנים מוכרות שלא זיהו אותו - הוא אפילו חשב שזיהה את קווריל, שהיה עסוק בסידור הטרבון שלו. 

השולחן שבקצה האולם, זה שבדרך כלל נועד לסגל בית הספר, היה ריק. רון הבחין בכתם של ארגמן נכנס אל החדר שמאחוריו. ליבו דופק, הוא התקרב אל המקום, לא עוצר לחשוב שהוא לא אמור להיות שם.

הדלת הייתה פתוחה לכדי חריץ. שני שומרים ממשמר המלך עמדו משני צידי הדלת מהצד הפנימי, אבל הם לא הבחינו ברון כשהוא הציץ פנימה בסקרנות. לילי וג'יימס פוטר ישבו ליד שולחן שניצב במרכז החדר, משוחחים, והארי עמד ליד החלון היחיד שבחדר, צופה החוצה. רון צפה בריתוק כיצד אימו קוראת לו להצטרף אליהם בשולחן בעוד משרתים מגישים להם את ארוחת הצהריים, והבעתו הקודרת נעלמת רק לרגע בעודו מחייך אל אימו.

"זה לא מנומס להציץ."

רון נבהל וסב לראות מי הפתיע אותו. זו הייתה אישה צעירה לבושה שמלה בצבע לילך עם שרוולים ארוכים ומפתח מרובע, עונדת לצווארה הלבן ענק כסוף. תלתל ערמוני אחד נפל משיערה המסודר בצמות אל חזה. עיניים חומות נבונות ואדיבות צחקו אליו. הרמיוני.

ביטנו של רון צנחה, והוא איבד את היכולת לדבר. הוא בהה ללא מילים בעודה מחייכת וחולפת על פניו בחינניות, נכנסת אל החדר. הוא צפה, מוחו צף בריקנות של חלום, כיצד היא קדה אל המשפחה המלכותית והמלך מזמין אותה להצטרף אליהם.

אחד השומרים שליד הדלת הבחין ברון ופקד עליו להסתלק, לפני שטרק את הדלת בפניו וקטע את החלום המופלא שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא