זאת לא אגדה?

בהיתי באישה שטענה שהיא המנהלת של הוגוורטס. היא בהתה בי. אתם אולי חושבים שאני מתבלבלת עם הרמיוני, וגם עם ''שרת הקסמים'', אבל לא. זה מה שהיא אמרה. ''שלום לך, אמה. אני היא מנהלת בית הספר הוגוורטס.'' וזאת חד משמעית לא הייתה מישהי מוכרת, מפורסמת, ידועה כקיימת...

המשכתי לבהות בה במבט מופתע ואדיש. הסתכלתי על רגליה, חולצתה, ידיה הארוכות, אצבעותיה המחודדות, ופניה היו חמימות. לא נגעתי בהן, אבל ככה הרגשתי. הרגשתי את החום הזה, למרות כל ההפתעה והמתח. המשכנו לבהות זו בזו, עד שהיא פתחה את פיה.

''אז... אמה, אני יודעת, אני יודעת, את מופתעת מאוד,'' היא התחילה לדבר. ''הייתי שמחה להסביר לך מי אני, מה אני, ומה אני עושה פה, אבל את זה את כבר תביני בדרך. קדימה, בואי אחריי.''

דרך? איזו דרך? התכנון המקורי לא היה שאני אוכל צלי בשר ואשחק טאקי עם בני הדודים שלי?

רציתי לשאול אותה את כל השאלות האלה, ועוד הרבה, אבל לא הספקתי כי...

''קדימה!'' היא צעקה, ומשכה אותי אל דלת הבית, רק שהייתה בעיה קטנטנה בדלת הזאת. אני כבר למשך 8 שנים, לפחות, מסתכלת על כל דלת ודלת בכל בית שאני נמצאת בו, אבל את הדלת הזאת, לא ראיתי מעולם.

נכנסנו אל הדלת, וכמו בספר הראשון של הארי פוטר [הארי פוטר ואבן החכמים, אם אתם רוצים לדייק], ברציף תשע ושלושה רבעים, פשוט עברנו דרך הקיר החלק לגמרי שהיה מאחורי הדלת. הרגשתי כאילו צולים אותי במדורה, כאילו אני תיון בתוך תה, שילוב של חום שורף ולוהט, וחנק. חנק עז. הרגשתי שלעולם לא ארצה לעבור את החוויה הזאת שוב, אבל נחשו מה? כשלוש וחצי שניות לאחר מכן [כן, אני אשכרה ספרתי אותן] עברנו את החוויה הנוראה הזאת שוב.

כשכל זה סוף סוף נגמר, הרגשתי הקלה ענקית. יותר ענקית אפילו מכשירדתי מרכבת ההרים הכי גבוהה באסיה, וסיימתי להקיא את חיי.

כשהתחלתי לקחת הפסקה קטנה, לנשום לשנייה, לסדר את עצמי, קרון רכבת בא. הוא דווקא היה די חמוד, אבל הוא רק נראה ככה. עלינו עליו, ואותו חום, אותו חנק, עלה בראשי. למזלי, מהר מאוד הוא נהיה רגוע ושליו [כן, אני יודעת שאני מדברת, או יותר נכון כותבת, כמו מורה ליוגה]. אחרי כל המסע הזה, הגיע הרגע שלו חיכיתי. ''אמה,'' התחילה המנהלת, ''הגיע הרגע. בואי אני אסביר לך קצת על הוגוורטס. לא, רגע, בעצם את לא צריכה שום הסב... תגידי, אמה, את זוכרת את ההסבר של האגריד על הוגוורטס ב''הארי פוטר ואבן החכמים''?

''אממ... כן... ברור!'' עניתי לה בביטחון.

''יופי. אז, כמו שאת כנראה יודעת, דמבלדור כבר איננו, ו...''

''רגע, לא היה מישהו שהחליף אותו?'' קטעתי אותה. ''אויש... מתוקה, כמובן שהיה מישהו שהחליף אותו! אני!'' עדיין לא קלטתי שכל זה אמיתי. הוגוורטס?! הארי פוטר?! קוסמים?!

''אז, אחרי שכל אחד מבני ובנות הוגוורטס הקים משפחה, והמשיך בחיו הלאה, שכרו אותי כמנקה. כן, מסתבר שהוגוורטס צריכים מנקה. ביליתי שם שנתיים, פחות או יותר, בלי שאף אחד שם אפילו לא ידע את שמי. כולם סתם הניחו שאני עוד אחד מהמנקות האלו, השקטות, שלא רוצות כלום בחיים, אבל אז, יום אחד, באתי אליהם, ביקשתי העלאה, או לפחות קצת יחס, ואז הם קלטו את הקסם שבי. הפכו אותי למנהלת החדשה, אך אף אחד, חוץ ממורי הוגוורטס, לא ידע עליי, עד שיום אחד, כולנו החלטנו פה אחד, שהגיע הזמן להביא תלמידים חדשים! אז את, אמה, אחת מהם.

הייתי בהלם.  הבטתי בתחתית הקרון, שעליו עדיין ישבנו כל הזמן, ואז גליתי שחגגתי את יום הולדתי האחד עשר לפני כמה חודשים! אז רגע, אני הולכת עכשיו ללמוד בהוגוורטס, המקום הכי מסוכן בעולם בערך?!

הפרק הקודם		הפרק הבא