העיניים הן ראי הנפש

I always saw you for what you could've been

And even when it's business with you it's personal again

I knew you before you made ends meet and now we're meeting our end

And it's all because you chose a side

Keep The Family Close, Drake -

פרק 18 - עיניים בורקות

השמש עדיין לא עלתה כשהארי עשה את דרכו לכיפה.

עיניו עיקצצו בעייפות אחרי שהלילה שלו נקטע בטרם זמנו. הוא התעורר בחדות מבהילה בארבע לפנות בוקר, ואחרי ישיבה קצרה במיטה שלו בה הוא התלבט אם להעיר את רון ולספר לו על האירועים רבי-החשיבות אך הטראומתיים שמילאו את חלומותיו, או לתת לחברו להנות מעוד כמה שעות שינה יקרות - הארי קם והלך להתקלח. לאט. הוא ישב תחת זרם המים שעה ארוכה, נושם נשימות עמוקות, מחכה שהלב שלו יפסיק לדהור בחזהו. 

הבעיה הייתה שהוא חי עם פרסי את הזכרונות שהוא ראה בחלומותיו. בלילה האחרון הוא הצליח לשמור על המודעות שלו מספיק כדי לעשות את האבחנה בין המכשף החביב שפרסי ראה בניקודאמוס לבין הרוצח הלבן שניקודאמוס באמת היה, אבל השמירה על העצמיות הזאת בלב זכרונותיו של פרסי לא אמרה שהארי התנתק מפרסי. הוא עדיין היה שקוע בתוך החצוי עד מעל הראש, עד מעל כל ישותו, והוא עדיין חווה על בשרו או בליבו כל דבר פיזי או מנטלי שפרסי חווה. וכשניקודאמוס… עשה את מה שהוא לא עשה, וגרם לפרסי לגעת בבריכה שלו - מה שהרגיש לפרסי כאילו הקרביים שלו נשלפים מתוך גופו - גם הארי הרגיש את זה. הוא הרגיש את זה עד כדי כך שהוא התעורר. הוא הרגיש את זה עד כדי כך שהוא לא הצליח להפסיק להרגיש את זה, עדיין מגשש סביב החור השחור שלא-באמת-נוצר-לו בחזה, עדיין מחפש אחר הדבר הזה שניקודאמוס לא-באמת-לקח-ממנו גם שעות אחרי שהוא התעורר.

אבל בסופו של דבר הוא הצליח להירגע, לפחות חלקית. מספיק כדי לצאת מהמקלחת ולהתלבש, לחטוף משהו לאכול, לכתוב פתק לרון כדי שחברו לא ידאג לו ולצאת מהדירה. על אף העייפות, ליל המנוחה של הארי הסתיים; הוא ידע זאת מהרגע בו הוא התעורר עם הלב תקוע לו בגרון. הוא העדיף לנצל את הזמן שהתפנה לו בעשיית משהו מועיל.

השמש עדיין לא עלתה כשהוא הגיע לכיפה, אבל אור אפרפר החל לחדור את השמיים הכהים ולהתפרש לאורכם. הארי הינהן בברכת שלום לעבר הלבלרים המעטים שעבדו בכיפה בשעה כה מוקדמת, ולעבר וורן ומקגרגור, שקטעו את שיחתם והשיבו לו הינהונים משולחנם. ואז הארי פנה אל הבמה שבאמצע הכיפה ובהינף יד מתורגל הרים אותה, חושף את גרם המדרגות המואר על ידי הלפידים המכושפים.

למטה, הצינוק היה אפוף-חשיכה כתמיד. הארי הדליק את שרביטו בנשיפה ופנה לעבר התא השני מימין, מתיישב מולו בטבעיות גמורה. 

"היי, פרסי," אמר בעייפות, והרים אל החצוי את עיניו.

פרסי לא החזיר לו מבט. הוא ישב בפינה האחורית של תאו, בקושי גלוי לאור השרביט החיוור של הארי, עם ידיו חובקות את ברכיו וראשו שעון עליהן ומופנה הצידה. הוא היה כה דומם שהארי היה חושב שהוא ישן, אילולא ראה את ההילה הירקרקה שפיזרה מעט אור על הזרוע הקרובה לפניו. עיניו הזורחות היו פקוחות.

"אתה שוב מתעלם ממני, אה?" הארי ניענע בראשו. הוא עדיין לא הרגיש לגמרי יציב, והוא עדיין לא הצליח להתנער מהעייפות שהפכה את איבריו לנוקשים ואת עפעפיו לכבדים. שיחה חד צדדית עם פרסי תהיה הדובדבן שבקצפת במצב המזופת הזה - במיוחד אחרי ימים רצופים בהם פרסי שיתף פעולה באופן יוצא מן הכלל, יחסית לפרסי.

"ועוד אחרי שהתחלת לענות לי סוף סוף," מילמל הארי בעייפות. "לא לספק תשובות, חס וחלילה, לזה כבר הפסקתי לקוות. אבל לפחות הגבת."

דבר לא קרה, גופו המכודרר של פרסי נותר לגמרי חסר תזוזה - כה דומם שהיה נדמה להארי שפרסי מתאמץ לא לזוז - והארי הטה את ראשו. 

"נו באמת, פרסי," ניסה להתבדח. "חשבתי שאנחנו חברים."

זה השיג תגובה, גם אם קלה שבקלות. הארי צפה בהפתעה בידיו של פרסי, שהיו כרוכות סביב ברכיו ברפיון, נקמצות לאגרופים.

"מה, לא?" שאל הארי, גבותיו מתרוממות. "כי אם לא, אני אשמח לדעת למה יצרת את החיבור בינינו. הזכרונות שלך עושים לי כאבי ראש."

"ז-זה לא לילה עכשיו?" פרסי אמר לבסוף, מבלי להרים את ראשו. "אתה לא אמור ל-לישון?" 

קולו שידר עוינות. עוינות אמיתית, חסרת עוקצנות וקרה. הארי לא שמע מפרסי טון כזה מזה זמן רב - אולי מעולם לא. 

הוא לא היה מוכן לזה. "למה, התעייפת ממני?" הקניט, בניסיון שווא להחדיר מעט קלילות לשיחה. בן פוסידון לא ענה שוב, אגרופיו המהודקים ההוכחה היחידה לכך שהארי לא דמיין אותו מגיב קודם. הארי רצה שהחצוי ירים את ראשו ויצור קשר עין כבר, ומצא את עצמו משתמש בטון שהוא מעולם לא דיבר בו בכוונה תחילה בעבר, אלא רק שמע מהדהד בקולו לאחר שפרסי והעקשנות שלו הביאו אותו לייאוש - טון שהיה מורכב בחציו מנזיפה, חציו השני דרישה, והתנדנד על סף תחינה. "פרסי?"

אבל פרסי התעלם ממנו. ופרסי תמיד הגיב לטון הזה, בדרך אחת או אחרת; תמיד הראה אכפתיות מסוימת, גם אם במידה זעירה. הוא מעולם לא פשוט המשיך בשלו.

עד עכשיו.

הארי נשען לאחור, בוחן מחדש את החצוי בתשומת לב. פרסי ישב ללא תזוזה בדרך הזאת שפרסי של לפני הצינוק לא היה מסוגל אליה - בלי להניע שריר, דומם לגמרי, כאילו הוא מנסה להשתלב עם הרקע מאחוריו; קצת כמו טורף המחכה לזמן הנכון לתקוף. אלא שפרסי לא נראה כאילו הוא רוצה לתקוף. הוא נראה מוכן להתנפל, דרוך מספיק כדי לעשות זאת בכל רגע, בתגובה לדחיפה הקלה ביותר - אבל הוא לא נראה רוצה להתנפל. הוא נראה כאילו הוא ההפך מרוצה משהו שקשור בהארי כרגע, כאילו הוא רק מייחל שהארי יעזוב כבר.

ופרסי לא התנהג ככה מעולם. הוא כן שידר, באינספור מקרים נפרדים, שהוא רוצה שיעזבו אותו במנוחה - אבל הוא תמיד עשה זאת ברוגע, בשליטה. תמיד בחר לא להתייחס לחוקרים שלו כאילו זה אמצעי להשגת מטרה, כאילו הוא בטוח שאם הוא יותיר אותם חסרי מענה מספיק זמן, בסופו של דבר הם יאבדו בו עניין והוא ישיג את מבוקשו.

אבל הוא מעולם לא נראה נואש לכך.

גם הסירוב לדבר לא היה משהו חדש - פרסי של הצינוק חי ונשם דממה כדרך חיים. כל הפרסונה המתסכלת שהוא פיתח לעצמו בקרב הקוסמים הייתה מבוססת על השתיקה המתמדת שלו. אבל השקט הזה שלו תמיד נבע מסוג של כניעה, כמו מן התנצלות. אני יודע שאתם רוצים שאני אדבר, אבל זאת לא אפשרות, מצטער. עד עכשיו, פרסי מעולם לא שתק בכזאת התרסה, אף פעם לא שידר: אני? לדבר? חה, תמשיכו לרצות.

והארי לא היה בטוח איך להגיב לשינויים השוליים אך קיצוניים האלה. בעודו חושב, הוא הביט סביבו בהיסח הדעת, עיניו מטיילות על שאר מרחבי הצינוק. במהרה הוא מצא את עצמו סוקר במצח מקומט ובתשומת לב מלאה את שאר החצויים שבצינוק, כי - כמו פרסי - משהו בהם היה לא כתמול שלשום.

זאת לא הייתה הדרך בה הם נראו משותקים. הארי כבר ראה אותם מתנהגים כך בעבר. הוא כבר ראה את הייזל שוכבת ללא תזוזה במרכז תאה עם גבה מופנה אליו, הוא כבר ראה את ליאו בוהה בו בעיניים עמומות בעוד גופו האנרגטי בדרך-כלל דומם לגמרי, הוא כבר ראה את פרנק משעין את ראשו על סורגי תאו כאילו אין לו כוח להחזיק בו זקוף, והוא כבר ראה את פייפר כורעת במקומה עם ראש מושפל, בוהה מטה באדמה במבט עיוור ומרוחק. אף אחד מהמראות הללו לא היה מוזר בפני עצמו; הארי כבר ראה את כל אחד ואחד מהחצויים הכלואים בצינוק יושב בשקט מוחלט, דומם לגמרי, כאילו כל הכוח נשאב ממנו, כאילו עייפות כבדה עטפה אותו וחנקה את המעט שעוד היה בו. 

אבל הארי מעולם לא ראה אותם מתנהגים כך ביחד. אחד אחד, פעם חצוי מסוים ופעם אחד אחר שמאבד קשר עם המציאות - כן. כולם מנותקים באותו זמן, בתיאום מושלם - זאת הייתה הפעם הראשונה שהארי ראה אותם ככה. וזה נראה שגוי, לא טבעי - אחיד מידי. כאילו לא הייתה זאת סתם תשישות רנדומלית שתקפה אותם, אלא מכה של ממש שכיבתה את כולם בכוונה תחילה.

הארי המוטרד פנה בחזרה אל פרסי, שנותר כפי שהיה - עדיין מחבק את ברכיו באגרופים קמוצים ובכתפיים מתוחות, עדיין עם ראשו מוסב הצידה ומושפל. והארי הרגיש משהו בתוכו מתפתל בחוסר-נוחות למראה החצוי המכווץ, משהו קטן ומתוח שכלל לא אהב את השינוי הזה בסדר שהארי חשב שהוא מצא לעצמו עם החצויים. משהו שדרש מהארי להוציא את פרסי מזה, ועכשיו.

אלא שהארי היסס. הוא ידע שיש דרך אחת בטוחה לנער את פרסי, דרך מובטחת לחלץ ממנו תגובה כלשהי. הוא רק לא ידע איזו תגובה תצא מפרסי כשהוא במצב לא-מוכר שכזה, אם הארי ילך אכן בדרך הזאת ויזכיר את ניקודאמוס.

הם הרי עשו עסקה. הארי הסכים לא להעלות יותר את שמו של האדון הלבן אם פרסי יענה לו על שאלה, ופרסי אכן ענה לו על השאלה. וזה היה צריך להיות סופו של העניין.

אבל הארי ידע שזה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כדי לגרום לפרסי להתנער, והוא ידע שהוא לא יכול לתת לאסיר היחיד שהיה מסוגל לדבר להמשיך להתעלם ממנו. מנסן לא הזכירה את העסקה שלה עם הארי כבר זמן מה, אבל הארי ידע בוודאות שהיא לא שכחה. הוא ידע שאם הוא לא יחלץ מפרסי מידע בדיבורים, מנסן תנסה לעשות זאת באלימות.

"פרסי," הארי אמר בקדירות, מנסה להעביר בקולו את חשיבות המצב. "זה רציני. תענה לי."

שום דבר, אפילו לא רמז.

הארי נאנח, ונכנע. 

עסקה או לא עסקה, פרסי המשיך לא להגיב, ומשהו בהארי לא סבל את זה. הוא לא ידע מה עוד הוא יכול לעשות.

"אולי נדבר על אתה-יודע-מי," הוא אמר באגביות מעושה, בוחן את פרסי בעיני נץ. "זה שאתה והחברים שלך רציתם לשחרר מהכלא שלו. זוכר אותו?"

זה היה איום מובהק - וזה עבד. ראשו של פרסי הזדקף בחדות, עדיין מופנה הצידה. ואז הוא הסתובב אל הארי באיטיות, בתנועה מידתית ומוקפדת שהרבה כוח והרבה אלימות היו עצורים בה.

עיניו הירוקות-זוהרות של פרסי ננעצו באלה של הארי, סוף כל סוף, והן בערו בכזה להט שהארי עצר את נשימתו לרגע. 

"אל," פרסי אמר, מחלץ את המילה מבין לסתות מהודקות.

הארי בלע רוק. 

הוא ראה את פרסי הרבה ובקביעות, בדרך כלל במשך כמה שעות בכל יום, ולפעמים זה היה מספיק כדי שהארי ישכח - כדי שהוא יתרגל למראהו הייחודי של החצוי ולא יחוש יותר מידי זעזוע כשהוא מביט בו. אבל היו פעמים - כמו עכשיו - שהארי התעורר פתאום, לא הצליח להתעלם מפרסי, לא הצליח לנשום.

העיניים שלו היו שבורות מאז שהוא הופיע בצינוק. גם בלי שום רגש או הבעה הניבטים מתוכן, העיניים עצמן - כמו פרסי עצמו, הייתה להארי תחושה - היו לא נכונות. לא טבעיות. שטוחות לגמרי ועם זאת עמוקות, כמו פני הים, כמו זכוכיות צבועות. סדוקות, ממש עד העצם. הארי נרעד בכל פעם שהוא קלט את זה מחדש. זה היה מראה שאי אפשר היה להתרגל אליו, אי אפשר היה לעבור עליו על סדר היום. 

ועכשיו, עכשיו במיוחד. הרגש בעיניו של פרסי הבליט את כל מה שהיה לא תקין בהן, את כל הסדקים והבהירות והאור הלא טבעי שהן הקרינו. 

פרסי זעם.

"אני לא אדבר," הוא אמר, בקול מדוד ומדויק אבל צרוד ממאמץ - כאילו הוא מתוח עד הקצה.

לקח להארי רגע למצוא את קולו שוב. "ולמה זה?"

פרסי פלט צחוק קצר, יבש ומריר ודומה לנביחה, וענה, "כי אני ל-לא כאן כדי לדבר." האגרופים לבני-המפרקים שלו רעדו.

משהו היה לא בסדר.

הארי בחן את האסיר הלא-מובן בזהירות. פרסי התנשם, כאילו מתאמץ להתייצב. הוא נראה על סף משהו, מתנדנד על גבול כלשהו.

"הסיבה היחידה שאתה כאן," ענה הארי לבסוף, איטי וקמוט מצח, "היא כדי שתדבר."

"א-אז תהרגו אותי וז-זהו!" קרא פרסי, שיניו נחשפות בחיקוי ציני של חיוך, עיניו נפערות בלעג. "כ-כאילו שאתם יכולים."

"כאילו שאנחנו - מה?" 

"מה? מה?" חזר אחריו פרסי. ידיו נפלו מברכיו והוא רכן קדימה כאילו הוא מתכונן לזנק, כאילו משהו דוחף אותו לפעולה. הוא לא נראה מודע לכך שהוא זז, עיניו נעולות אך ורק על הארי. "אל ת-תשאל אותי! אל ת-ת-תטרח אפילו!"

"זה התפקיד שלי," אמר הארי, הבילבול שהוא חש הולך וגובר. הוא מעולם לא שמע את פרסי צועק ככה קודם.

"התפקיד שלך," אמר פרסי, מתוח כמו קפיץ ונוטף בוז ורועד, "מ-מיותר. אני ל-לא מדבר. אני לא מ-משתף פעולה, אני לא."

הארי נענע בראשו בתמיהה. "אתה מנסה לשכנע אותי?" 

וזה, מכל הדברים, היה מה שדחף את פרסי מעבר לקצה.

הוא זינק על רגליו, השלשלאות שעל ידיו המאוגרפות נמתחות מאחוריו כשניסיונו להתנפל על הארי נבלם, ולרגע דמותו קפאה - עיניו הרחבות בזעם, שיניו החשופות בנהמה אילמת - ואז הרגע עבר והוא שינה מסלול במהירות, נסוג בחזרה לאחור, קול חייתי נפלט מבין שפתיו בזמן שהוא מתהלך הלוך ושוב בחלק האחורי של תאו, כמו חיית טרף כלואה. הארי נעץ בו זוג עיניים פעורות, המום לגמרי.

"ת-תפסיק," סינו פרסי, קולו לא יציב, תסכול וייאוש קורנים ממנו בגלים. "די - לשאול, ל-לחכות לתגובה. אני לעולם - בחיים, ב-בחיים לא - לא הולך לענות. אף פעם."

"אתה לא יכול לא לענות," פלט הארי, פיו מייצר מילים מעצמו, ללא מחשבה. "אתה לא יכול להרשות לעצמך לשתוק. המפקדת -"

"העסקה, א-אני יודע," קטע אותו פרסי. הוא הפסיק לזוז אז, נעצר במקומו עם פניו פונות אל קיר תאו וצידו מופנה אל הארי, והכתפיים השמוטות שלו נמתחו כשעמידתו הפכה נוקשה. "זה לא הולך ל-לעבוד. אתה יכול ל - לבטל אותה, וזהו ז-זה." צחוק נפלט שוב מפיו, ארוך יותר מהקודם, רועד יותר. "השיטה הקו-קודמת הייתה - עדיפה, בכל מ-מקרה."

הארי היה צריך להפעיל מאמץ מודע כדי למנוע מלסתו להישמט. הוא היה כה המום - פרסי העדיף את העינויים, מה בשם מרלין - שכשהוא פתח את פיו כדי לענות, לשאול, לברר מה לעזאזל עובר על החצוי המשוגע, והאם הוא יצא מדעתו באופן סופי - מה שיצא להארי מהפה היה -

"פרסי, אתה - בסדר?"

וזאת הייתה שאלה אמיתית. הוא באמת רצה לדעת, כי פרסי נראה פשוט נורא, ו - וזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שפרסי יגיד דבר כזה, לא פרסי של החלומות וגם לא פרסי של הצינוק. לא פרסי שהארי הכיר.

משהו היה לא בסדר בכלל.

אבל פרסי רק הגיב גרוע יותר, ראשו פונה הצידה לנעוץ בהארי מבט מלא טינה. "אתה ל-לא אמור להתעניין, הארי, אנחנו לא - לא ח-חברים, אנחנו אויבים, משני צ-צידי המלחמה, וזה לא עו - עובד ככה, זה ל-ל-לא -"

הוא קטע את עצמו בחדות, מסב את ראשו מהארי ומתנשם בכבדות, אם ממאמץ נפשי למצוא את המילים או ממאמץ פיזי להוציא אותן. הדממה עמדה באוויר הצינוק הטחוב למשך כמה רגעים נוספים. הארי לא ידע מה לומר.

"כמה נ-נפגעים?" פרסי שאל לפתע בקדירות. משהארי שנאבק להבין על מה הוא מדבר לא ענה, פרסי הרים שוב את ראשו, עיניו השבורות בלתי קריאות. "נפגעים, כמה? לכמה ג-גרמתי?" דרש לדעת, טון קולו מטפס מעלה.

"על מה אתה -"

"הצ-צונאמי, הארי! כמה - בכמה פגעתי?" 

הצונאמי, הארי חשב בהלם, מתקשה לעקוב. זה שפרסי הוריד בעזרתו את החומה הראשונה, זה שהתחיל את כל הבלגן. זה שהוביל את השומרים המעטים שהסתובבו ביער סביב הכיפה בשלב ההוא לבית החולים.

"שלושה," ענה הארי מבלי לחשוב, פיו פועל על דעת עצמו שוב. "הם כמעט מתו."

ובתגובה פרסי פלט צחוק נוסף, שנשמע יותר כמו בכי, וקרא, "שלושה! יופי. ז-זה - יופי. זה היה צריך ל-להיות יותר. הייתי צריך… לפגוע ב-ביותר."

הארי לא הצליח שלא להירתע - ממש להירתע, גופו נע לאחור מעצמו, מונע על ידי דחף לא-מכוון ובלתי-נשלט להתרחק. הוא הסתכל סביבו, חצי מצפה מהחצויים האחרים להירתע גם הם - אם לא ממה שפרסי אמר אז לפחות מטון דיבורו הצורם, שהידהד בין קירות הצינוק המקיפים אותם. החצויים כבר הגיבו בבהלה לפחות מזה.

אבל הם לא נרתעו, או נראו מופתעים. בעוד חלקם הסבו את פניהם לכיוון תאו של פרסי או נאנחו חרישית, כולם נותרו ברובם חסרי שינוי - כולם חוץ מהייזל.

הארי צפה בה קמה ממקומה במרכז תאה וזוחלת בדממה לעבר הקיר המפריד בין תאה לתאו של פרסי, רגליה היחפות נעות בזהירות על רצפת העפר עד שהיא נעצרה בקדמת תאה, צמודה לדלת הסורגים ולקיר האבן שלשמאלה. ואז, בהתעלמות מוחלטת מהארי ובאומץ יוצא דופן, היא פיתלה את כף ידה מבין סורגי תאה וסביב שולי הקיר, אל בין סורגי תאו של פרסי, כך שאצבעותיה היו בתוך תאו ומושטות אליו.

הארי העביר את עיניו בהשתאות מהמחווה הנחושה אל פרסי, שעבר רגע נוסף עד שהוא שם לב אליה - אך ברגע שזיהה את האצבעות הפתוחות לעברו הוא עט עליהן, כמו אדם טובע המאתר בעיניו חבל הצלה. ידו נמתחה ונמתחה עד שנוצר בין השניים מגע, מה שנראה כמו קצה גבול יכולתה של זרועו - אבל הארי לא חשב שהרעידות שעברו בה נגרמו ממאמץ.

הארי בהה בשני החצויים הנאחזים זה בזה, קצות אצבעותיהם בקושי מתחככים אלו באלו ולא יותר - לא עם השלשלאות המונעות מפרסי להתקרב אל הסורגים כפי שהייזל יכלה - ובכל זאת, אפילו המגע הקל ביניהם הרגיש כמו עוגן מסוג כלשהו. שני החצויים נראו כאילו כל עולמם תלוי בנקודת החיבור הזעירה ביניהם.

הארי לא היה יכול להיות בטוח, לא עם פניו המושפלות של פרסי, אבל היה נדמה לו שהעיניים הירוקות של בן פוסידון ברקו מלחות. האור הרך שהן הפיצו זרח אפילו יותר מהרגיל, כאילו - רק כאילו - דוק של דמעות הפך את ההילה הירקרקה לממוקדת יותר.

והמחשבה הזאת, שעברה בראשו של הארי כמו טרקטור, דורסת כל מחשבה אחרת שעמדה בדרכה - הייתה זאת שהובילה להבנה הבהירה שהתפשטה במוחו מיד לאחריה. ההבנה שמשהו השתנה. משהו קרה כאן, בצינוק, במהלך הלילה, כשהארי לא היה כאן. הוא הרגיש בזה בבירור, בתוך תוכו. משהו קרה, משהו שגרם לחצויים להתנתק, לפרסי לאבד שליטה. משהו השתנה.

לא שההבנה הזאת עזרה להארי באיזושהי צורה. הוא עדיין לא הבין מה לעשות, איך להגיב, מה להסיק מכל זה. בפעם הראשונה אי פעם, פרסי עשה את המצופה ממנו - הוא דיבר כמו טרוריסט. הוא עשה זאת כשהוא נראה נורא, כולו מבולבל ומתוסכל ומזועזע וכל כך כל כך מיואש - אבל הוא עדיין עשה זאת. הוא עדיין בחר להגיד יופי כשמלוא היקף הנזק שהוא עצמו גרם התגלה לו.

והארי… הארי פישל. בגדול. הוא חשב שהסכנה חלפה אחרי שהוא שיתף את חבריו בחששותיו, חשב שהם ישמרו עליו ועל כושר השיפוט שלו מאוזנים, שהם ימנעו ממנו לעשות משהו טיפשי - אבל זה היה ברור כעת שזה לא מספיק. 

הוא שאל את פרסי אם הוא בסדר. הוא היה צריך שפרסי, האסיר, יזכיר לו שהם אויבים. הוא עבר את הגבול.

ואפילו עכשיו, אחרי כל זה - עם המילים הייתי צריך…לפגוע ב-ביותר מהדהדות בראשו - בעוד הוא מביט בפרסי, בגופו המתוח במאמץ, בזרועו הרועדות, בעיניו שנעצמו בחוזקה - הארי לא הצליח להפסיק לשמוע את הצחוק שליווה את האמירה האלימה והלא אופיינית הזאת. את היפחה חסרת האוויר שפרסי פלט שנייה קודם לכן, מהסוג שאי אפשר לזייף, צליל כה גולמי ושבור שרק להאזין לו הרגיש כמו חדירה לפרטיות.

הארי ידע שזה לא תקין, הוא ידע שזה מסוכן, הוא ידע. הוא הבין. ובכל זאת, הוא מצא את עצמו חושב, אתה נשמע מפוחד.

זה היה רע. זה היה גרוע בצורה מדהימה. זה היה מצב שהארי מעולם לא חשב שהוא ימצא את עצמו בו, במיוחד לא אחרי שהוא שם את עצמו בו במו ידיו. אבל זה היה המצב. והארי ידע מה זה אומר.

הוא הסתובב לעבר היציאה מהצינוק, בכוונה מלאה לצאת ולא לחזור שוב - לא עד שהוא יצליח לסדר לעצמו את הראש. הוא ידע שיש לו תפקיד, שהוא התחייב לעשות אותו כראוי - אבל הוא ידע שלהמשיך בצורה הזאת יהיה עוול גדול יותר מאשר להפסיק. הוא לא יכל להרשות לעצמו לסכן את החברים או את הצוות שלו, גם אם הסכנה הייתה הוא עצמו, בליווי כושר השיפוט המוטה שלו.

הוא כמעט הגיע לדלת הצינוק, צעדיו שקטים ומהירים ומלאי מטרה - כשקולו של פרסי עצר אותו במקומו.

"הארי," הוא אמר בצרידות.

הארי חיכה. גבו היה מופנה אל התאים, ידו ריחפה מעל ידית הדלת. דקה ריקנית אחת עברה, דממה מוחלטת שוררת באוויר. הארי הניח את ידו על הידית.

"הארי," אמר פרסי שוב, וקולו נשמע חנוק מעט.

הארי הסתובב. הוא עשה את דרכו הקצרה בחזרה אל שורת התאים, צועד שלושה צעדים עד שפרסי נגלה לעיניו שוב. ראשו של בן פוסידון הונף מעלה בפראות כשהארי התקרב, כאילו הוא לא ציפה לזה, ועיניו הרחבות ננעצו בעיניו של הארי. קשתיות עיניו העזות היו מוקפות לבן מכל עבר.

הם עמדו בדממה למשך מספר רגעים, כל אחד בוחן את השני, מחכה למוצא פיו של השני. זרועו המושטת של פרסי החלה להתרופף והוא מיהר למתוח אותה בחזרה כשהייזל השמיעה קול מחאה קטנטן מתאה. נשימותיו של פרסי הפכו שטוחות ורועשות יותר עם כל רגע של שקט שעבר ביניהם.

"מה?" שאל הארי לבסוף, רק כדי לגאול את האסיר המהוסס מייסוריו. פרסי נראה כאילו הוא בשלבים מוקדמים של התקף חרדה מתהווה.

"אתה - פשוט - נ-נראה עייף," גימגם פרסי, ואז עצר שוב. הארי קימט את מצחו, תוהה מאיפה זה צץ, ופרסי בלע את רוקו והלביש על פניו הבעה נחושה.

הארי בהה בפניו של החצוי הכורע מולו במשך רגע ארוך, מנסה למצוא הקשר או היגיון, ואז הרגיש את פניו המכווצים בבילבול מוחלקים כשההבנה התפשטה בו. והוא צימצם את עיניו.

פרסי בילה את מרבית השיחה האחרונה שלהם בצעקות והכרזות שהוא לא יענה, שהוא לא ישתף פעולה, שהוא והארי לא אמורים לעזור זה לזה. 

אז למה לכל הרוחות הוא מבקש עכשיו מהארי להמשיך לחלום?

התשובה לכך לא הייתה מסובכת. הארי יכל כמעט לשמוע את פרסי אומר לו ישירות: אתה רוצה מידע, תשובות? אין בעיה. לך לישון במקום לשאול אותי. אני לא הכתובת.

למה לא? הארי היה שואל בתגובה לכך, כמו אינספור הפעמים בהן הוא כבר שאל את השאלה הזאת. למה שלא פשוט תגיד את כל מה שיש לך להגיד?

אלא שגם התשובה לשאלה הזאת התחילה להתברר. היא הייתה כתובה לפרסי על המצח, חסרת מילים, עשויה כולה מהפחד הטהור בעיניו. 

והיא הייתה גדולה, התשובה הזאת. היא לא רק הסבירה את פשר השיחה הזאת שהתקיימה ביניהם בדקות האחרונות - היא הייתה המפתח לכל התנהגותו של פרסי בכלל, מאז תחילת החקירה.

זה היה כמו בסרטים המצוירים - הארי כמעט הרגיש בנורה הנדלקת מעל ראשו, כמעט ראה את האור שהיא מפיצה מתפשט סביבו. הכל הפך ברור פתאום, כל כך ברור שהארי לא הבין איך הוא פספס את זה עד עכשיו.

והוא נזכר במה שהוא אמר קודם, בתגובה לקריאות המודגשות של פרסי על כך שהוא לעולם לא ישתף פעולה, על כך שאין בין שניהם שום קשר - אתה מנסה לשכנע אותי?

לא, הארי תיקון את עצמו עכשיו, באיחור מה אך בביטחון מלא. אתה מנסה לשכנע את עצמך.

ואולי לא רק את עצמו. אולי… אולי פרסי כיוון את דבריו גם אל מישהו אחר. מישהו שהסתתר מאחורי הקלעים.

הפרק הקודם		הפרק הבא