הנשף

תלמידי השנה הרביעית לומדים לרקוד. משם הכל היסטוריה.

כותב: Pita Potter
הגולש כתב 16 פאנפיקים.

פרק מספר 19 - צפיות: 37007

(4.583) 12 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: רומן/קומדיה - שיפ: רוז/סקורפיוס, לוסי/אלבוס ועוד... - פורסם ב: 15.06.2015 - עודכן: 13.08.2015

המלץ!

ID : 6134

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

אני, מאלפוי, אסטוריה ודראקו יושבים מסביב לשולחן. אוכלים ארוחת בוקר. אני רוצה להוציא את השרביט שלי ולקלל אותו. קרושיו.

בואו נעשה את זה קל. אבדה קדברה.

אנחנו מסיימים מהר. אסטוריה מפנה את הכלים ושוטפת אותם. דראקו קם מהשולחן, נאנח וחוזר לקרוא עיתון בספה.

"בואי, רוז. אנחנו צריכים לדבר, " אומר מאלפוי.

אני מתנגדת. "לא, אנחנו לא. ואם כן, על מה בדיוק?"

"עלינו."

איתי לא משחקים, מאלפוי. תחליט: מה זה עלינו? מה זה?

זה לא אני ואתה.

"זה לא אני ואתה, מאלפוי." אני אומרת בקרירות. "זה אף פעם לא היה אני ואתה."

אני הולכת לחדר, לא מתחרטת על מה שאמרתי. דקה אחרי שהתנשקנו באה לילית'. שעה, אפילו פחות. היא לא יכולה לחכות.

אולי זה שלב מוקדם מדי לומר, אבל היא הרסה לי את החיים. אני מוציאה את מכונת הכתיבה ומתחילה לכתוב. על ילדה שרודפים אחריה. כולם. היא צריכה להסתתר מאנשים שהיא לא יודעת למה הם רוצים להרוג אותה.

היא מסתובבת ברחובות, לא מוציאה הגה. טיפות מים מטפטפות; גשם בא. צינה קרה באוויר, מזמורים בבתים. חג מולד הגיע, חושבת לעצמה. ליאם הולך לצידה. תמיד. חבר טוב, ידיד. אולי יותר מזה. היא אף פעם לא חשבה על זה. כנראה שבגיל 17 מתחילים לחשוב על זה. הוא היה שם, ירוק העיניים - אפילו שהוא ג׳ינג׳י לא כזה חכם, זה לא הפריע לה. הוא חבר, היא חברה.

הם מתקרבים אחד לשנייה. " אני חושבת שזה ערב חג המולד, ליאם."

לא באמת אכפת לה. היא רק חושבת על ליאם המסכן. הוריו מתים; משפחתו לא זוכרת אותו. זה הכל בגללם. הם הורסים לאנשים את החיים. הרודפים.

הוא נוגע בהיסוס באצבעותיה. היא נכנעת לרצונותיו ומרשה לו לאחוז בידה. אצבעותיה משולבות בשלו, חמות מתמיד. הוא צריך את זה, חושבת לעצמה.

"את חושבת שהם זוכרים אותי, גוון?"

הם הולכים לבית הקברות בשתיקה. הם יושבים בספסל, מול שני קברים מחוברים.

'אבינו היקר, נהיה איתך תמיד, רוני טריסטן'. 'אימנו היקרה, נהיה איתך תמיד, אליסון טריסטן'.

ראשה מונח על כתפו של ליאם.

"ברור שכן. הם זוכרים אותך תמיד ואתה אותם."

"הם מתים." הוא כמעט מייבב.

"הם אהבו אותך. "

אני משביתה את מכונת הכתיבה, לוקחת את הדף החמים ושמה אותו בתיקי. אני שומעת את מאלפוי, הוא מתקרב לחדר. הוא נוגע בידית הזהובה, מהסס ואז חוזר לחדרו. הוא יודע שאני צריכה זמן. אני מקווה שהוא לא חושב שיש לי עוד רגשות כלפיו.

כי הם מתו ברגע שהוא נגע בידה של לילית׳.