Rabbit Heart

*פרק זה מדורג R בשל תכנים אלימים בדירוג זה.*

פרק 19

טירוף מתמשך

"'מאין לך שאני מטורפת?' אמרה אליס.

'את מוכרחה להיות', אמר החתול, 'אחרת לא היית באה לכאן'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

הפעולה הראשונה שג'יני ונוויל החליטו לעשות לפני שיאספו שוב את צ"ד היה לשתול מחדש זרעי תקווה והתקוממות בין התלמידים. בחודשים האחרונים, בהם ידם של אוכלי המוות הייתה על העליונה, כל התלמידים, וגם חברי צ"ד, שקעו בשגרת יום מובסת, בה כאב לקח חלק קבוע. היה עליהם להזכיר להם שיש דרך אחרת, שתתגלה בפניהם אם רק ילחמו.

ההזדמנות המושלמת הגיעה קצת יותר משבוע אחרי חזרת התלמידים מהחופשה. הם גילו כיצד להקליט את השידור של 'מבט לפוטר', וביום שלמחרת השידור המיוחל, בהפסקת הצהריים, זרמו יחד עם קהל התלמידים עד גרם המדרגות שהוביל אל המגדל הצפוני ואז חמקו מעלה. הם התמקמו בטרסה בקומה החמישית, שצפתה על המסדרון הראשי של הקומה השלישית, ונוויל הוציא את מכשיר הרדיו שהיה חבוי בתרמילו.

"מוכן?" אמרה ג'יני, מוציאה את שרביטה.

נוויל הניח אצבע על הכפתור המתאים וחייך חיוך שובב ולא אופייני, שמילא את ג'יני בהתלהבות לקראת הצעד הבא. "קדימה."

היא טפחה על המכשיר ואמרה, "סונורוס."

נוויל לחץ על הכפתור. לכמה רגעים נשמע רק קול חיכוך מתכתי מוגבר, שגרם לכל התלמידים שחלפו במסדרון להביט סביבם בסקרנות. ואז קולו של לי ג'ורדן הדהד בין קימורי התקרה הגבוהה, ואפילו הדיוקנות הטו אוזן לדבריו.

"... אנחנו פונים לכל תלמידי הוגוורטס שעשויים להקשיב לתשדיר הזה: אל תוותרו! תראו לאוכלי המוות מה זה! לאף אחד אין זיקה על החופש שלכם, ילדים, ולאף אחד אין זכות להתייחס אליכם ככה! כל עולם הקוסמים עומד מאחוריכם ומעודד אתכם להמשיך להילחם ולסלק את החלאות האלה מבית הספר שלכם!"

גאות מתגברת של מלמולים עלתה מהקומה השלישית. ג'יני הבחינה בחיוכים מפציעים ונשלחים בזהירות מסביב. אך תנועה של דבר מה שחור העידה על כך שבקרוב מקום המסתור שלהם עשוי להתגלות.

"אני לא יודע מה אתכם," הצטרף קולו של פרד וויזלי, "אבל אם אוכלי מוות עם בעשת פה היו מעיזים להניח רגל בהוגוורטס כשאני הייתי תלמיד... לעזאזל, אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה להם! אני צודק, 'ריבר'?"

"צודק בהחלט, 'מכרסם'-"

"אמרנו שקוראים לי 'תער'," הזכיר פרד בקול מהוסה, אך שמעו אותו בכל מקרה.

"בכל מקרה," המשיך לי ג'ורדן, מתעלם מההערה. "תלמידי הוגוורטס, אתם יכולים להיות גאים בעצמכם שאתם לא מרימים ידיים. תמשיכו לעשות צרות, לא להיכנע, ותזכרו שהלב של כולנו איתכם לאורך כל הדרך! כאן 'ריבר' ו'מכרסם'-"

"'תער'-"

"תודה שהאזנתם לנו, 'מבט ל'-"

נוויל כיבה את המכשיר. קול רגליים רצות נשמע מכיוון גרם המדרגות ממנו עלו- הם התגלו.

ג'יני אחזה בזרועו של נוויל ומשכה אותו אל המשך המסדרון, שפנה ימינה והסתיים במבוי סתום. אך לפני שהספיקו להתייאש, הדלת שבתקרה נפתחה וסולם החליק מטה. שניהם טיפסו בו במהירות, נוויל עדיין חובק את המכשיר וג'יני אוחזת בשרביטה. הסולם נמשך אחריהם והדלת נסגרה.

"מהר, מהר!" התנשפה טרולוני, ענייה הגדולות עצומות במיוחד מאחורי משקפיה. "לפה!" היא רצה והרימה את קצה המפה של שולחן כדור הבדולח שלה. נוויל וג'יני החליקו תחתיו והיא כיסתה את הפתח.

לאחר מספר רגעים נשמעה נקישה אלימה על הדלת הסודית. "תפתחי, זקנה בלה!"

טרולוני עטתה את ההופעה המרחפת ביותר שלה וניגשה להגיש לאוכלי המוות את הסולם.

"בדיוק כפי שחזיתי," היא טענה כשהשומרים בגלימות השחורות נכנסו לכיתתה, בה לא נעשה יותר שימוש, והביטו סביב. ג'יני ניסתה להיות דוממת כפסל. "ראיתי בכדור הבדולח שלי שלושה אבירים נאים בשליחות טהורה שיגיעו לפתח ביתי. אתם-"

"לא באנו לשמוע את הקשקושים שלך," קטע אותה אוכל מוות. "אנחנו מחפשים תלמידים עושי צרות. אם את מסתירה אותם-"

"הו, האבירים אובדים במבוך משימתם הנעלה, בדיוק כמו בחיזיון!" היא בחנה את פניהם דרך משקפיה כאילו היו ממצאים מרתקים ביותר. הם נראו מאד שלא בנוח, ואחד מהם במיוחד. היא שלחה את ידה והסירה את מסכתו, מגלה פנים צעירות מאד וחוששות.

"הפנים האלה... ראיתי אותן בחלומותיי..." מלמלה טרולוני ביראה. "כן, אני זוכרת! בחלומי ראיתי אותך נישא על פני כנפי נשר, אשר סיפר לך על הארץ הנגלית תחתיך, אשר עתידה להיות שלך. והוא אמר שנועדת לגדולות!"

"שקט, שרלטנית זקנה," נהם אוכל מוות אחר ודחף אותה מהצעיר. "איפה הילדים?"

"אוכל להסתכל בכדור הבדולח, אם-"

"את מסתירה אותם פה."

טרולוני נראתה באמת ובתמים מזועזעת מההצעה הזו. ג'יני הופתעה לגלות איזו שחקנית מוצלחת היא. "לא הייתי חולמת לעשות משהו כזה! במיוחד לאחר החיזיון שראיתי, בו אתם זכיתם לתואר מיוחד מידי אדונכם... לא, וחוץ מזה, איפה אוכל להחביא כאן ילדים? כל כך צפוף פה, שאחד המכשירים היקרים שלי יישבר לבטח. לא אוכל להרשות זאת לעצמי. אתם יודעים, זרעי פולמוס הם יקרים מאד היום, ואם הם מתפזרים-"

"היא לא יודעת כלום," קבע אוכל המוות השלישי. "היא מטורללת לחלוטין- לא הייתה יכולה לעזור למישהו גם אם הייתה רוצה. בוא נסתלק."

הם פנו ללכת, אך לפני שירד בסולם, אוכל המוות הצעיר הציץ אל מגדת העתידות מעבר לכתפו בחוסר ביטחון. היא הנהנה אליו, והוא חייך כמו אידיוט לפני שעזב.

לפעולה שלהם הייתה השפעה מיידית על התלמידים האחרים. באותו הערב בית הספר כבר היה מלא בשמועות על התנגדות כללית של תלמידי שנה שלישית מהפלפאף ורייבנקלו בשיעור של אלקטו קראו להטיל קללות על מוגל זקן שהיא שבתה, מבולבל ומבוהל ביותר, על מנת לחקור את תגובותיו. ובשיעור התגוננות של השנה החמישית תלמיד גריפינדור קרא לפרופסור קראו השני בשמות שזיכו אותו בהשפלה פומבית. הוא התגאה בסימנים שנשא על גופו באותו הערב בחדר המועדון, ורבים אחרים מיהרו להוסיף סיפורי התנגדות ששמעו, או לקחו בהם חלק, במהלך היום.

בנוסף לכך, המטבע של צ"ד בער במשך כל הלילה בשאלות ודרישות לקיים מפגש, ובברכות וקריאות עידוד לחברים שהשמיעו את השידור המעודד בהפסקת הצהריים.

נוויל ושיימוס בילו את הלילה בתכנון תוכניות ובהעלאת רעיונות. ג'יני חשה עייפה ופרשה לישון מוקדם, שוכבת במיטה של הארי ומקשיבה לשיחתם של שותפיה לחדר.

היא חשה סיפוק אדיר לנוכח מה שהצליחו לעשות, אך היא ידעה שהאויב החזק ביותר אפילו לא חש דגדוג קול בשל פעולתם. אוכלי המוות אומנם היו נסערים וזועמים יותר מתמיד אחרי המקרה בהפסקת הצהריים, במיוחד לאור העובדה שלא תפסו את הפושעים, אך אף אחד עדיין לא העז לא לקום על רגליו כשסנייפ נכנס לאולם לארוחת הערב, ועדיין לא נשמע ציוץ של חוסר משמעת במהלך שיעוריו של לסטריינג'.

זאת ועוד- עדיין לא נראה שום סימן מבטי אוגדן. ג'יני עקבה אחרי לסטריינג' במבטה במהלך השיעורים והארוחות, אבל הוא התנהג כרגיל- נעים הליכות וזחוח כתמיד. היא לא הצליחה לשאוב ממנו אף רמז על מיקומה של חברתה.

"אנחנו מוכרחים למצוא אותה," היא אמרה לנוויל ושיימוס כשהתיישבו לארוחת בוקר באולם הגדול כמה בקרים לאחר מכן. לא היה חשש שצוטטו להם; זו הייתה השעה העמוסה ביותר, וכולם היו עסוקים בשיחות משלהם. התאומות פאטיל היו מהבודדות שלא חזרו מחופשת החג, כך שגם הן לא היו שם להאזין להם.

"את חושבת שהיא עדיין בחיים?" שאל שיימוס בקודרות, מורח טוסט בעצלתיים.

"כן," היא אמרה, אף על פי שבתוכה ממש לא הייתה בטוחה. אבל זה לא שינה- היא הייתה מוכרחה לגלות מה עלה בגורלה. היא הייתה חייבת לה לפחות את זה, לזכר חברותן הישנה וחברותן החדשה.

"נוכל לבצע הסחת דעת אם את רוצה להיכנס למשרד שלו שוב," אמר נוויל. "אני אתן לך את האולר. בכל מקרה תכננו לעורר קצת מהומה, לפני שנאסוף את-"

שיימוס בעט בו כל כך חזק מתחת לשולחן שהוא הפיל את הגביע שלו ומיץ דלעת נשפך לכל עבר.

"על זה נדבר בערב, אחרי שאני אציץ במשרד של החלאה," אמרה ג'יני בנחישות.

נוויל ושיימוס ארגנו בשבילה הסחת דעת מייד אחרי השיעור האחרון. לא היו להם הרבה אמצעים, היות ולא הייתה להם גישה לחנות של זונקו או של האחים וויזלי, אז הם הסתפקו בגושים של קלף ישן ספוג במים ובשיקוי מנפח ישן שייתכן שתוקפו פג ואמור היה להניב תוצאות בלתי- צפויות. ג'יני לא ידעה בדיוק מה הם מתכננים, אך בעודה מסתתרת בכיתה נטושה בקרבת המשרד של לסטריינג', שמעה צעקות ושאגות צחוק מרוחקות מתמשכות זמן רב, ותיארה לעצמה שהתעלול עובד כמתוכנן.

היא חיכתה מספר דקות, על מנת לוודא שכל בית הספר שמע על המהומה ולסטריינג' לא מתכוון להגיע למשרדו, ואז יצאה ממחבואה ופנתה מייד לפריצת המנעול בעזרת אולר היהלום של נוויל. ליבה דפק בעוצמה בעוד השמש שוקעת ומעמעמת את האור המסדרון, כמתריעה בפנייה שדבר מה רע ביותר עומד להתרחש.

לפתע לפיד קרוב נדלק. היא הזדקפה בבהלה, והדלת נכנעה ונפתחה.

היא הציצה פנימה בלב הולם. המשרד היה חשוך, וג'יני לקחה זאת כסימן שהוא ריק, נוזפת בעצמה על פחד ילדותי שהתעורר בה לראות אותו ממתין לה שם בשביעות רצון מרושעת. היא הדליקה אור בקצה שרביטה וסרקה את החדר. הוא היה ריק.

המזוודה המלאה שרביטים עדיין הייתה במקומה, אך ג'יני ידעה שזה יהיה טמטום לנסות לפרוץ אותה שוב. היא נגשה אל שולחן העבודה וחיטטה בין המכתבים, לא מחפשת אחר שום דבר מסוים, אך חדלה מכך לאחר כמה שניות. על השולחן נחה מראת המים של לסטריינג', מכוסה ביריעת המשי המבושמת שריחה העלה בג'יני זיכרון רע מאד.

נחושה לירוק בפני הפחד, היא חשפה את המראה והשליכה את הכיסוי הצידה. הצדפים והאלמוגים שבמסגרת הכסופה זהרו באורם הכסוף- ירקרק, ופני המראה החלקים הבריקו כמו מים באור השמש. ג'יני רכנה והביטה בבואתה. עור פניה נראה לבן וענוג כפנינה וענייה נוצצות כיהלומים בבוץ.

היא הסתובבה באימה והביטה מעבר לכתפה. היא נרגעה, מבינה שהשתקפות פניו של לסטריינג' מאחורי כתפה היה רק הזיכרון המבעית מביקורה הראשון במשרד.

היא חזרה אל המראה. עלה בה רעיון מטורף, אותו היא שללה מייד, אך חלק ממנה עדיין המשיך להרהר בו בפתיחות. היא נשכה את שפתה, הסיטה את שיערה מפניה, והביטה עמוק יותר אל תוך המראה.

"הארי," היא ניסתה.

פני המראה נעו כאדוות במים, מטשטשים לחלוטין את פניה של ג'יני. כשהן חדלו, והמראה הייתה חלקה שוב, לא פניה שלה הביטו בה בחזרה.

"ג'יני?..." הוא בהה בה כלא מאמין, עניו מלאות פליאה ספוגה בחשד מר לנוכח אפשרות של תרמית. שיערו ארך מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, והוא גידל זיפים שחורים, צפופים ורכים, על לסתו ומול אוזניו. הוא לא הרכיב את משקפיו, ופניו ושיערו היו רטובים- הוא כנראה היה באמצע רחצה. היא יכולה הייתה לראות טיפת מים זולגת ממצחו החשוף אל לחיו, חולפת לצד הצלקת, שהייתה אדומה ומגורה באופן מוזר.

היה לו מראה פראי משהו, כמעט מסוכן, ומבולבל מאד לנוכח המראה שנגלה לפניו. לא היה ברור האם הוא רוצה לנשק אותה בלהט או לחתוך את גרונה.

היא אחזה במראה והפכה אותה בידיים רועדות, כמעט מפילה אותה. המחזה נעלם, וג'יני גילתה שהיא רועדת, ושהפילה את שרביטה. היא רכנה להרים אותו, מחשבתה עדיין ריקה והמומה לנוכח מה שחוותה, ומה שהמראה עורר בה, כאשר שמעה קול.

לרגע התמלאה התרגשות מפחידה, במחשבה שבבואתו של הארי חזרה אל המראה. אך הקול לא היה קולו של הארי, אלא קול נשי, רך ומפוחד הרבה יותר.

"מי שם?..." הקול עלה מדלת פתוחה לכדי חריץ בצד המרוחק של החדר. "בבקשה... אני צריכה מים... אני אעשה הכל..."

ג'יני האירה אל תוך החדר בשרביטה. הייתה שם מיטה גדולה, כמה ארונות, ציורים... ואז האור נפל על גוש באחת הפינות, שנרתע מהאור ברעד. "בבקשה, תפסיק... אני רק רוצה מים..."

"בטי?..." היא פלטה בחוסר אמונה.

הגוש הרים ראש מדובלל באיטיות. "מי-?"

ג'יני מיהרה וכרעה לצד בטי על הרצפה. היא הייתה רזה מאד, יותר משהייתה לפני החג, וחבולה מאד. הסימנים הכחולים והסגולים נראו כמתפשטים על עורה הלבן כמו נגעים, והחתכים היו אדומים ושחורים, לא חבושים ומזוהמים למחצה. קרש דם גדול הצטבר על מצחה הנפוח, וסימן סגול נפוח כיער את הצד הימני של פנייה. שיערה היה מלוכלך מדם. לא היה בה שום דבר יפה, רק כיעור מעורר חמלה וגועל.

היא שכבה על הרצפה בתבוסה מוחלט, לבושה כותונת מוכתמת וגדולה מאד, ולרגליה הייתה שרשרת כסופה נאה, שהתפתלה סביב קרסוליה החבולות באופן כמעט חינני וחיברה אותן לרגל המיטה הגדולה שעמדה במרכז החדר החשוך.

לרגע ג'יני הייתה מזועזעת מכדי לדבר.

"מים..." מלמלה בטי, מבטה מזוגג. לא נראה שהיא מזהה אותה.

ג'יני קירבה את שרביטה על שפתיה היבשות והפצועות של בטי ולחשה מילת לחש ברעד. מים טפטפו לתוך פיה והיא ליקקה אותם בצימאון מזעזע.

"תודה..." היא לחשה כשסיימה להרוות את צימאונה. "אני אעשה הכל... בבקשה... אל תפגע בי..."

"בטי, זאת אני," אמרה ג'יני, לא תופשת את המצב. "זאת ג'יני. באתי לשחרר אותך..."

"ג'יני?..."

"את לא זוכרת אותי?" ג'יני אחזה בפניה ואילצה אותה להביט לתוך פניה. מבטה של בטי התמקד, והיא ביצעה מחווה מפחידה שאולי הייתה אמורה להיות חיוך. שן קדמית בפיה הייתה שבורה.

"ג'יני. זאת באמת את. חשבתי... חשבתי ש..."

"לא שכחתי ממך," אמרה ג'יני, רוצה יותר מכל דבר להיות מסוגלת לטפל בפצעיה של חברתה ולהוציא אותה שם. "מה הוא עשה לך?..."

בטי חייכה חיוך מת והחלה לבכות. "את לא באמת צריכה לשאול..." היא הביטה בה בעניים יפות ומתות, כמו של בובה. "את יודעת מה הוא עושה... שוב ושוב... וזה יותר גרוע בכל פעם..." בקושי ניתן היה להבין את דבריה מרוב יפחות. היא אחזה בזרועותיה של ג'יני בכוח מפחיד. "תשחררי אותי... באת לשחרר אותי, נכון? תעשי את זה!"

ג'יני הנהנה, גוש עצום חוסם את גרונה. "אני מוציאה אותך מפה." היא אחזה בשרשרת ובשרביטה, יגונה וכאבה משכיחים ממנה את המחשבה ההגיונית, ואמרה, "דיפינדו!"

השרשרת נשברה מייד, אך באותה המהירות איחתה את עצמה, וחלה להתחמם במהירות בידה של ג'יני. היא שמטה אותה כשצרבה את עורה, ובכייה של בטי התגבר בעודה בועטת ברגליה, מנסה לנער את המתכת הבוערת מרגליה ללא הועיל.

"תגרמי לזה להפסיק... תגרמי לזה להפסיק..."

ג'יני עמדה וצפתה בחברתה מתפתלת, שונאת את לסטריינג' על מה שעשה, ועוד יותר את עצמה, על שהיא לא יכולה לעזור, אלא רק להחמיר את המצב. ואז ההזעקה הופעלה.

היא עמדה קפואה לרגע, מתחבטת בין בריחה לבין הקרבה עצמית על מזבח החברות. לבסוף, הבינה, לא תוכל לעזור לבטי אם תיתפס.

"אני אחזור בשבילך!" היא קראה מעל הרעש ורצה החוצה.

לפני שהתרחקה מטווח שמיעה, שמעה את קולה של בטי עולה בצרחה מחרידה, לא מהעולם הזה: "אל תעזבי אותי!"

ראייתה התערפלה בדמעות, והיא קרעה את מסדרונות בית הספר בריצה.

היא ידעה בדיוק לאן היא רצה. היא לא התקשתה להתחמק מקולות מרוחקים ורעש מגפיים הפוגעות ברצפה כשהיא ידעה בדיוק להיכן היא רוצה להגיע.

משום מה, היא לא חשה את הפחד המפמפם שחשה בבריחתה עם נוויל, כמה חודשים קודם לכן. היא יכולה הייתה לחשוב רק על בטי, שרועה על רצפת חדר השינה של לסטריינג' ומתפתלת בעינויים.

היא נעצרה מול הפסל של המכשפה שתומת העין. הרחק מאחוריה היו רודפים, אך היא ידעה שתהיה רחוקה מאד מאותו מקום עד שיגעו אליה. היא כיוונה את שרביטה- "דיסנדיום!"

דבר לא התרחש. היא ניסתה שוב, הפעם בתחושת פחד גדולה יותר. הפסל לא נע. היא חלה לדחוף אותו בפנאטיות ולקרוא, "דיסנדיום! דיסנדיום!" קריאותיה מתגברות ביחד עם הבעתה המתגברת בתוכה.

אוכלי המוות היו ממש מעבר לפינה. לא היה לאן לברוח. ג'יני חשה שהיא קפאה מבפנים, כמו חיה קטנה אשר מבינה שאין דרך מפלט מהטורף. היא הכניסה את השרביט שלה למחבואו, והטילה את עצמה על הפסל בניסיון אחרון ונואש.

כך אוכלי המוות מצאו אותה, והדבר עורר בהם צחוק גדול.

קללה משתקת מלאת עוצמה פגעה בה והפילה אותה לרצפה, כל אבריה צווחים בכאב. "המעבר הזה חסום מזמן, בוגדת דם," אמר לה אוכל מוות בעודו מרים אותה בעזרת כישוף ומסיע אותה כקורבן אל המזבח. "ואוהבי המוגלגים שהיו בצד השני נרקבים באזקבן, החנות הקטנה והעלובה שלהם הייתה מדורה יפה מאד בזמנו. אבל את בוודאי יודעת את זה- אם אני לא טועה, את היית זו שמשכה את תשומת ליבנו לקיומו?"

אוכלי המוות צחקו ברשעות. זה היה יותר מידי בשבילה. בעוד אוכלי המוות מובילים את גופה המשותק, דמעה של חרטה ואשמה על גורלם של בטי היפה, ארצ'י העליז, אביו השמן ואימו החביבה בעלת חנות הממתקים, זלגה מתוך עינה הפעורה על לחייה חסרת התחושה.

הפרק הקודם		הפרק הבא