פלאות הקסם היהודי

בס"ד

יופי מאיר, הפורטל כולו משתגע סביבך, ומה אתה עושה? יושב וכותב פאנפיק? ועוד אחרי שלא הגיבו לך בכלל בפרק האחרון שפרסמת בינתיים ב"נבואת"? יופי, אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך.

טוב, מספיק לדבר לעצמי. נדבר קצת לעצמכם. נתחיל איתך, אדון מים אדירים. חסידה בת אפריים כבר לא תפגוש את עומר הכפיל כי הוא די מת בסוף הפרק, אין סיבה שרומי תהיה בלי קסמים כשהיא חוזרת, לפני 150 שנה התחיל האינדיבידואליזם כמו שכתוב בפרק, והשנה... טוב, זה טריקי. בתחילת הפאנפיק הנוכחי הם היו בקיץ של 2019, ואני די שומר על עמימות בכל מה שקשור לכמה זמן מתרחשת העלילה בפאנפיק הזה... אפשר להעריך שמאז שעומר מצא את עצמו בניו יורק ועד הפרק הנוכחי עברה משהו כמו חצי שנה או שנה. וכשאני חושב על זה, מדובר בעתיד ממש לא רחוק, בניגוד לשאר הפאנפיקים בסדרה הזאת (לפחות בזמן המקורי שבו כתבתי אותם. היום שבו אילון כמעט אוכל את השרביט, למשל, היה לפני ארבעה חודשים! ולחשוב שכשכתבתי את זה, היום ההוא נראה ממש רחוק בעתיד... אני ממש מורח את הפאנפיקים האלה והגיע הזמן לסיים אותם כבר לפני שיהיה מאוחר מדי).

הלאה. שקד. אני מניח שגם האורך של הפרק הזה זו סיבה לשנוא אותו. בקשר למה שאתם הולכים לגלות בפרק הזה, הפעם גיליתי לכם בשם הפרק כבר במה מדובר כי כשאני אסיים לחפור והפרק הזה סופסוף יתחיל, זה יהיה די ברור שעל זה הפרק מדבר. אתם כמובן יכולים ישר לשאול "מה הקשר? הרי מוחמד מחפש את אילון בפאנפיק השני בכלל! למה אנחנו לא מגלים מי אבא של עומר?!" אז לא, זה קשור דווקא לכאן, ואת אבא של עומר נשמור להמשך. ורומי, בוודאי שהיא קשורה לכאן, והפעם תגלו סופסוף מה מסתתר מאחורי הדלת "רומי אופיר", גם היא מהפאנפיק השני. וזה יפה, סופסוף פרק שלא מדבר על עומר בפאנפיק המייגע הזה.

יאללה פרק! קריאה מהנה ואל תשכחו להגיב לפני שיהיה מאוחר מדי!

ריאותיה של רומי נפתחו באחת. היא לא הרגישה שלא נשמה כשהייתה אצל קורידון. מתי למעשה הפסיקה לנשום? זה לא חשוב, עכשיו האוויר חוזר אליה והיא שבה לחוש את פעימות ליבה – עוד משהו שהיא לא הרגישה בחסרונו. היא ציפתה שאחרי זמן כה רב (כמה זמן עבר בכלל? היא לא הייתה בטוחה), מערכות גופה תהיינה מעט מנוונות. מבט מהיר סביבה הראה לה שהריאות והלב לא הופעלו בדרך מלאכותית כלשהי. כלומר, היא שרדה בלי לנשום ובלי להזרים דם? מה קורה פה?

היא הזדקפה באחת וכל השיער הבלונדיני שלה, שהיה ארוך יותר משזכרה, עף לה על העיניים. ורק אז הבחינה בכך ששכבה על מיטה עד אותו הרגע, ושהיא לובשת חלוק לבן של בית חולים. הראייה שלה התערפלה בגלל ההזדקפות המהירה, והיא נשכבה שוב. החדר בו היא שכבה היה מחניק. תריסי חלונותיו היו מוגפים, ומקור האור היחיד בחדר היה השמש שהציצה מבין החרכים. השמש האירה בעוז, אבל האור שלה היה קצת אדמדם, כאילו לא החליטה אם עכשיו צהריים או שקיעה, או כאילו עכשיו חצות היום אבל השמיים אדומים – תרחיש שהוא, כמובן, לא אפשרי, נכון?

וילון היה זרוק לימינה. הוא היה מנותק מכל מתלה ופשוט שכב שם, מגולגל, כאילו נועד לשמש כמחיצה בינה לבין מטופלים אחרים, אך הווילון היה שעון על הקיר לצידה. צבעו של הקיר, של כל הקירות למעשה, היה גם הוא מעין שמנת משעממת. מטאטא היה זרוק באחת מפינות החדר, ולא מהסוג שרוכבים עליו. גם כמה דליים, סחבות ובקבוקים שהכילו חומרי ניקוי משונים היו מפוזרים בכל מקום. החדר היה גדול מכדי להיות ארון כלי ניקוי, אבל הוא בהחלט התיימר להיות כזה לפי מה שהיה בתוכו... מלבד הווילון, החלונות, וכמובן, רומי.

מולה הייתה דלת חומה וסגורה. רומי רצתה לצאת דרך הדלת הזאת ולהבין למה היא בבית חולים פתאום. איך זה קרה לה?

היא הזדקפה שוב, הפעם לאט ובלי להעיף את השיער. היא ניסתה לקום לגמרי מישיבה לעמידה, ואז הבחינה בכך שהיא לא יכולה להזיז את הידיים, ושהן קשורות למיטה.

היא משכה מעט באזיקים. לשווא.

היא החלה למשוך יותר בפראות. "הצילו!" היא צעקה, "הצילו! מישהו! תנו לי לצאת!"

היא שמעה מלמולים מחוץ לדלת, וניסתה למשוך את תשומת לב הממלמל. "לצאת!" היא צעקה, "לצאת! לצאת!"

צעדים נמרצים נשמעו מחוץ לדלת, ושלושה אנשים לבושים חלוק לבן פתחו את הדלת בתנופה ורצו לעברה.

"אוי, איזו רגרסיה," אמר אחד מהם, "במצב הזה לא היינו כבר כמה חושים טובים."

כמה חודשים? כמה זמן היא כאן?!

"לצא–..." היא החלה לצעוק, אבל אחד האנשים סתם את פיה בידו עטוית כפפת הגומי. היא הרגישה טבעת על אחת מאצבעותיו לוחצת על שפתה העליונה. הוא לחש לה, "ל. לי. ליש. לישו. לישון."

ריאותיה של רומי נפתחו בשנייה. היא שוב הייתה לבדה בחדר ההוא, ושוב הייתה אזוקה למיטה, ועכשיו היא גם יודעת שיש בחוץ אנשים ששומעים אותה, ושאם היא משתוללת הם מרדימים אותה בעזרת... זה. מה שזה לא היה, שהזכיר לה מאוד את הגרפיטי המפורסם של נ נח נחמן מאומן, עם האותיות הבאות והולכות.

הפעם היא פשט ניסתה לשבור בכוח את האזיקים שלה. לא היה לה שרביט או טבעת על האצבע כך שכוח זה כל מה שנשאר לה. אבל כנראה שהיא הרעישה שוב יותר מדי, כי שוב נכנס בריצה מישהו עם חלוק לבן וטבעת ולחש לה.

ריאותיה של רומי נפתחו בשלישית והיא כבר היתה חסרת סבלנות. אין לה ברירה, היא חייבת להשיג טבעת או שרביט. אולי היא תיקח את הטבעת של ההוא שמרדים אותה? אבל איך היא תעשה את זה עם ידיים אזוקות? אולי היא תבעט בו?

לא! יש דרך פחות אלימה להשיג את הטבעת. כן, היא נזכרת. היא יכולה לזמן אותה ללא סיוע בשרביט.

"אציו טב-" היא צעקה והפסיקה בבהלה כשהדלת נפתחה שוב, כתוצאה מהצעקה.

"אציו טב-" היא התחילה לצעוק שוב אבל אדון חלוק לבן שוב סתם לה את הפה.

ריאותיה של רומי נפתחו ברביעית.

"בוקר טוב," אמר מישהו משמאלה.

"אה!" היא צרחה בבהלה.

"סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך, רק להיות ידידותי," הוא אמר בקול מעט מרחף שהזכיר לה את קורידון. אבל קורידון מת, אז מי זה? היא סובבה את הראש לשמאל וראתה את חיליק גולד, המורה לשיקויים מבית הספר עפלי"ם, יושב על כיסא ומשייף את ציפורניו בפצירה. לא שהיא ידעה למה הוא עושה את זה, הרי קוסמים לא זקוקים לפצירה, ובמיוחד לא קוסמים שיכולים לשנות בקלות את צורתם כמוהו.

"אוי, חיליק!" נאנחה רומי בהקלה, סופסוף פנים מוכרות, "איזה יופי! מה... מה קורה פה? איך אני יוצאת מכאן?"

"כן, חששתי שזה מה שקרה," חיליק אמר, "את חזרת אלינו, רומי."

"כן... נראה לי, מה... מה קורה פה?"

"את מרותקת למיטה," חיליק ענה לה.

"כן, אני רואה," היא התעצבנה קצת. ההיכרות שלה עם חיליק הסתכמה בשיעורים בעפלי"ם, והיא לא חשבה אי פעם שהוא או מורה אחר יושיע אותה. למען האמת, היא גילתה שלמורים יש אישיות וחיים מלבד בית הספר כשניר אליהו יצא איתם למשימה ביערות הגשם.

"למה אני מרותקת למיטה?"

"ריתקו אותך כדי שלא תזיקי לעצמך או לאחרים. שלא תשתוללי. תביני, את היית במצב ממש רע."

"מצב ממש רע? אני הייתי אצל קורידון!" רומי ענתה, "איך אני מוצאת את עצמי כאן פתאום?"

"ומה קרה לפני שהיית אצל קורידון?" שאל חיליק.

"היינו ביער הגשם, פגשנו את בניהו בן יהוידע," רומי ניסתה להיזכר, "הבנו איך אפשר להוציא את הכוח ממי שמחזיק בו מבלי למחוק אותו לגמרי מעולם הקוסמים, ואז קורידון הגיע ו... ושאב אותי."

"שאב?" חזר אחריה חיליק, "זה המינוח אצלכם למה שהוא עושה?"

"אצלנו?" שאלה רומי, "הוא באמת שאב. הוא הוציא לי את האוויר מהפה בנשיקה והכניס אוויר משלו, ואז הוא לקח אותי לבית שלו שנמצא... הממ... אני לא ממש בטוחה איפה, ואז עבדתי אצלו עד שזה נגמר."

"זה נגמר?" שאל חיליק בחשש.

"כן, נגמר," רומי ענתה, "אז איך אני מוצאת את עצמי פה פתאום?"

"הו, כי מה שרואים משם לא רואים מכאן," הוא ענה.

"מה רואים מכאן?"

"רואים שקורידון מביט בך ואז את משתגעת. מתחילה לצעוק שטויות. האפשרות היחידה הייתה לאזוק אותך למיטה ולאשפז אותך."

"אז זה בית חולים?"

חיליק גיחך. "זה נראה לך כמו בית חולים?"

"אני לובשת בגד של בית חולים, שוכבת על מיטה של בית חולים, ואזוקה למיטה. זה סוג של אשפוז. אבל למה אני בחדר של כלי ניקוי, את זה אני לא יודעת."

"כי את כבר נמצאת שנה במצב הזה, רומי," חיליק ענה לה.

"ש... שנה?" היא שאלה בחשש.

"כן," חיליק ענה, "וספציפית בחדר הזה את נמצאת עשרה חודשים. ואי אפשר לבזבז חדר שלם ככה, אז כמה אנשים שמו פה את הדברים שלהם."

"המנקים של המקום הזה, אני מניחה," היא עיקמה את אפה. "טוב, אז חזרתי. עכשיו מי אזק אותי פה ועם מי אני צריכה לדבר כדי שאשתחרר?"

"אני לא יודע מי אזק אותך בפעם הראשונה, כי הם עשו את זה כבר בדרכם חזרה לישראל על המרבד המעופף."

"מה? מי עשו?"

"את יודעת, הילל, איילת, דודו, שת, עדנה..." הוא ענה.

"איילת? מי זו איילת?" שאלה רומי, וחיליק גיחך. "שיר, בשבילך," הוא ענה. "הם קשרו אותך לכיסא או משהו, ואז עברת כמה מיטות בדרך עד שסיימת את דרכך כאן, כשאת אזוקה כל הזמן הזה."

"אז עם מי אני צריכה לדבר כדי שאשתחרר?" שאלה רומי.

"אה," חיליק, נאנח, "אני מצטער, אבל איתי."

"מצטער? למה? אתה כבר כאן, אז אני יכולה להשתחרר!" רומי צהלה, "איך זה בכלל קרה שאתה אחראי פה ולא מלמד שיקויים או משהו?"

"אה, יש חלק קטן בסיפור שאת לא יודעת," הוא אמר בחיוך, "את אמנם נמצאת בישראל..."

הוא ניגש לחלון המוגף ופתח את התריס, ושמש בוהקת על רקע שמיים אדומים נגלו לעיני רומי המופתעת.

"...אבל לא ישראל שאת רגילה לראות."

"מה?"

"לא ישראל שאת רגילה לראות."

"כן, שמעתי, אבל... אבל מה?"

חיליק חזר להתיישב על הכיסא לצד רומי. "הכוח הזה שחיפשתם איך להשיב אותו לבעלים שלו?"

"לאשמדאי, כן," רומי אישרה, "כוח הקסם היהודי."

"או, אז יש לי את הכוח."

"מה?" רומי שאלה, שוב מופתעת, "אתה אחד מהאנשים שהם הבעלים של הכוח?"

"את לא מעודכנת, נכון," חיליק חייך לעצמו במבוכה, "הצלחתם במשימה שלכם. כל מי שהייתה לו בעלות על הכוח החזיר אותו לבעליו. פשוט אחרי שכל זה קרה, אני לקחתי את כל הכוח. את כולו. כולו מרוכז אצלי, וככה הקמתי את ישראל הקסומה."

"מה?"

"ישראל הקסומה," חזר חיליק.

"כן, שמעתי," רומי חזרה על עצמה, "מה זה?"

"לקחתי את כל הקוסמים שבישראל שאת מכירה והעברתי אותם לישראל אחרת, שנמצאת באותו מקום אך בו בזמן במקום שונה לגמרי. פה הקוסמים יכולים לחיות בחופשיות ובלי פחד מהזמז–... אהמ, מהמוגלגים. פה יש שוויון לכולם, או לפחות ככה זה מיועד להיות. פה הקמנו – הקמתי – חברה המבוססת על מורשת הקסם העברי, ולא החיקוי החיוור של עולם הקוסמים הבריטי שהיה לנו עד עכשיו. לכן, למשל, במקום פנימייה ענקית שמחולקת לארבעה בתים, יש כמה בתי ספר קהילתיים המפוזרים ברחבי המדינה. פה מוכרחים להסתובב עם טבעות במקום שרביטים ומשתמשים בלחשים יהודיים, כמו הלחש שמרדים אותך שוב ושוב. פה קוראים לחסרי הקסם זמזומים, ולא מוגלגים."

"והשמיים האדומים?" שאלה רומי.

"יש כמה תקלות טכניות," חיליק ענה, "לא על כולם התגברנו בינתיים. בכל זאת, ישראל הקסומה קיימת פחות משנה."

רומי הביטה בחלון. "סך הכל נשמע אוטופי. כלומר, קשה להתרגל לזה, אבל זה אוטופי. למרות שאם הכוח הזה הוא כוח של השדים כמו שאני יודעת אז זה לא אמור לעבוד חלק."

"כן, השמיים אדומים," חיליק אמר, "ועוד לא סידרנו עד הסוף את הקטע של שוויון ההזדמנויות, לא לכולם יש מקום במגורי הקבע אז יש מלא פליטים במחנות, באופן זמני כמובן," הוא מיהר להרגיע אותה, "ועל הכל אני שולט."

"אתה? לבד?" שאלה רומי.

"לבד. מונרכיה, דיקטטורה, טוטאליטריה, איך שאת רוצה לקרוא לזה."

"נו, אז אם אתה שולט בכל מה שקורה פה אתה יכול לשחרר אותי!" צהלה רומי, "אתה יכול להחזיר אותי למשפחה ולחברים!"

"אה, זהו, שאני לא מתכוון לעשות את זה," חיליק ענה.

רומי צחקה. חיליק לא.

"רגע, אתה ברצינות לא מתכוון לשחרר אותי?" שאלה רומי.

חיליק הנהן בדממה.

"מה? אבל... למה?" היא שאלה, "הרי אני נמצאת כאן בגופי ובנפשי, אני לא הקליפה הריקה והמשונה הזאת שמנסה להתעלל בעצמה ובגלל זה אוזקים אותה, למה לא? חשבתי שאתה בצד שלי!"

"אני בצד שלי," חיליק ענה, "תמיד הייתי, וכל השאר ממקמים את עצמם מסביבי כל הזמן."

"אז למה הצד שלך לא משחרר אותי?"

"כי את, רומי אופיר, חזרת בריאה ושלמה מידיו של קורידון," חיליק ענה, "מה שאומר שמה שהשדים עושים לנו הוא הפיך... לפחות יותר משחשבנו. ואחת הסיבות שיש כאן אחוז כל כך גבוה מהקוסמים הישראליים הוא שהם יודעים, או לפחות חושבים, שישראל הזמזומית לא בטוחה עבורם מספיק, וכך גם העולם כולו, בעיקר בגלל השדים. אני, שקיבלתי את כוחי בכך שגברתי על שד, יכול להבטיח להם ביטחון. אם הם יודעים שאפשר להינצל ממה שהשדים עושים, גם אם זה לא גורף, וגם אם זה רק במקרה הספציפי שלך מול קורידון, הם פחות יערכיו את ישראל הקסומה ואותי."

"וואו, אני מרגישה כמו דמות בסרט שנכלאת על ידי האיש הרע שמגלה לה את כל התוכניות שלו לפני שהוא מפסיד," רומי העירה, "עוד מעט גם תגיד שאני ואתה לא כאלה שונים."

"אנחנו מאוד שונים," חיליק מיהר לומר, "נראה לי. לא יודע, ההיכרות שלי איתך מסתכמת כתלמידה בעפלי"ם וכסהרורית שנשלטת על ידי קורידון."

רומי החניקה צחקוק.

"אבל אני האיש הרע? באמת?" חיליק שאל ונשמע די מודאג, "כלומר, כן, עשיתי כמה דברים מרושעים, אבל הכל כדי להביא את כל הקוסמים הישראליים, וגם מי שרוצה לבוא מחו"ל, למדינה שאני מקים כאן. אני באמת חושב שזו התקדמות לעולם הקוסמים הישראלי, שיש לנו מקום חופשי משלנו לחיות בו עם סביבה ומעררכת שמתאימה יותר לאקלים הישראלי."

"לא יודעת, אני חושבת שעפלי"ם די התאים את עצמו לאקלים הישראלי."

"אז זה יותר טוב בהרבה. את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי?"

"מה?"

"לקחתי את כל מי שלמד או לומד בבית רהב בעפלי"ם ושלחתי אותם לגור במקומות הכי טובים עם התנאים הכי טובים."

"מה?" רומי חשה בחילה. לכלוא כל כך הרבה רהבים במקום אחד? אפילו את סתיו שהדריך שנתיים מעליה? כל כך הרבה שמות של אנשים שכל כך לא מגיע להם כל הטוב שחיליק מציע... ומצד שני, כל כך הרבה אנשים שבהחלט מגיע להם הטוב שחיליק מציע לתלמידי בית רהב מכל הזמנים.

"אבל זה עדיין לא שוויון הזדמנויות," רומי ענתה.

"טוב, כמו שאמרתי לך, זה בתהליכים..." חיליק גירד בעורפו במבוכה, "אבל זה המצב, וזו ישראל."

"ואני נשארת כאן."

"ואת נשארת כאן, כן..."

"אפשר לפחות לא לאזוק אותי?"

"כדי שתברחי?"

"מה? לא! כדי למתוח את הידיים! שלא יהיה לי נמק!"

חיליק בחן אותה בחשדנות, ואז הניף את אצבעו עונדת הטבעת. האזיקים השתחררו.

"אציו טבעת!" היא צעקה, ונקישה מתכתית נשמעה מצידה השני של הדלת.

"נראה שהטבעת שלך הגיעה," הוא חייך.

רומי הסתערה לעבר הדלת וניסתה לפתוח אותה, ללא הצלחה.

"את בצד אחד, והטבעת שלך בצד השני. כמה חבל," הוא אמר, לא מפסיק לחייך.

רומי התחילה לבעוט בדלת.

"דלת שחוזקה בקסם תדרוש מעט יותר מכוח פזי כדי לשבור אותה," הוא אמר.

היא ניגשה לחלון והגיפה את התריסים. השמשה הייתה סגורה כמובן, והיא חיפשה דרכים לפתוח אותה. ואז היא הרגישה את ידו של חיליק נוגעת בעדינות בכתפה, ואת הטבעת שלו נוגעת בראשה.

"ל. לי."

אוי לא. היא חייבת לעצור אותו. היא הניפה את ראשה לאחור ונגחה בו, וזה נשמע כואב.

"יש לי את הכוח, את לא יכולה לפגוע בי," הוא אמר, "פטריפיקוס טוטאלוס."

רומי קרסה על הרצפה. גופה נעול והיא לא מסוגלת לנוע. והוא עוד מדבר איתה על מורשת הקסם העברי...

"ל. לי. ליש. לישו. לישון."

ריאותיה של רומי נפתחו בחמישית כשהיא אזוקה שוב, והפעם היא בדקה היטב שאין אף אחד בתוך החדר.

הייתה לה תוכנית. היא תצטרך לפעול מהר.

אם חיליק לא רוצה שידעו שהיא ערה, אז כל האנשים עם החלוקים הלבנים בטח חושבים שהיא עדיין משוגעת. למרות שיכול להיות שחיליק אמר להם להתנהג אליה אחרת אם היא תתלונן ותרעיש... טוב, יש רק דרך אחד לגלות.

"לצאת! לצאת!"  היא צעקה וניענעה את אזיקיה ברעש, "לצאת!!!"

הדלת נפתחה ומישהו עם חלוק לבן רץ פנימה.

"אציו טבעת!" היא צעקה והבהילה את האיש עם החלוק. השנייה בה הוא נבהל הייתה השנייה בה הטבעת עפה לאצבעה מבחוץ. היא כיוונה את הטבעת אל האיש. "שתק!"

עכשיו היא כיוונה את הטבעת לאזיקיה. "אלוהומורה!" והם נפתחו.

היא נעמדה, מותחת את ידיה כה וכה ומעסה את פרקי כף היד.

היא חופשייה.

היא התנשמה בכבדות ויצאה מבעד לדלת הפתוחה למה שנראה כתחילתו של מסדרון. היא הבחינה שעל צידה החיצוני של הדלת היה דבוק שלט, עליו נכתב "רומי אופיר".

"ובכן מה אתם יודעים," היא התנשפה, "החדר הזה באמת יועד רק לי."

"וכדאי שנוסיף גם את זה אם אנחנו רוצים לרכז את כל ההשפעה של השלושה ברגע שהם יפגשו את האחד," נשמע קול מחדר צדדי שרומי לא הבחינה בו, שדלתו הייתה פתוחה. היא הגניבה מבט פנימה.

החדר הצדדי ההוא נראה כמו מעבדה מבולגנת, והיא ראתה שם שלושה פרצופים מאוד מוכרים. אחד מהם החזיק מכשיר מכני משונה, השנייה מזגה נוזל מסתורי לתוך קדירה מבעבעת, והשלישי רשם הערות בפנקס.

"היי!" היא אמרה והקפיצה בבהלה את דודו, עדנה ושת.

"רומי!" נבהל דודו ושמט את המכשיר המכני. שת החוויר. עדנה אמרה, "בואו נכלא אותה לפני שהיא תזיק לעצמה."

"לא, לא! אל תכלאו אותי! זו באמת אני!" היא אמרה, "אני באמת אני! לא אני שקורידון השאיר לכם!"

עדנה המבוהלת שמטה את הבקבוק כולו לתוך הקדירה שהעלתה בועות ורודות.

"אוי, זה שוב קורה," היא נאנחה ושפכה מהר אבקה כלשהי פנימה. הנוזל שבתוך הקדירה נרגע.

"את... חזרת?" שת שאל, "אבל איך? זה בלתי הפיך!"

"לא, זה לא," רומי ענתה, "מתברר שאפשר לחזור משם, ואפשר אפילו להביס את קורידון. אם עומר לא היה בא–"

"–עומר?!" דודו זעק.

"אני חושב שהבהרנו משהו, רומי," קולו המרחף של חיליק נשמע מאחוריה. לעזאזל, למה לכל מי שרע אליה יש קול מרחף?

"אל תפריעי להם, הם מתעסקים במשהו חשוב," הוא אמר ונכנס לחדר ההוא, ודודו, עדנה ושת מיד עמדו במין הצדעה מגוחכת.

"אוי, אל תאמרו לי שאתם משתפים פעולה עם זה," היא אמרה.

"הפרויקט שלהם יציל את ישראל הקסומה, אני אוסר עלייך להפריע להם," חיליק אמר, "ואת חוזרת לישון."

"לא, די! די! בוא פשוט תהרוג אותי וזהו במקום להתעלל בי ככה!" רומי צעקה.

"אני לא יכול לעשות את זה, זה יהיה ברור שנהרגת ולא מתת מוות טבעי," חיליק ענה והתקרב אליה. הוא הצביע עליה. "ל. לי."

רומי פשוט רצה משם.

המסדרון ההוא היה ארוך משציפתה, וכשהוא נגמר הוא התפצל לכמה מסדרונות. רומי רצה לאחד מהם באקראי, ובסיומו ציפתה לה רחבה ענקית, ואחריה אומגה, ואז מגלשה, ואז רכבל... בשם תחתוניו של מרלין או מה שלא תהיה המקבילה העברית שחיליק מצא לזה, כמה מורכב המקום שהיא מוחזקת בו יכול להיות?

היא שמעה עוד ועוד צעדים שרצים מאחוריה והיא פחדה להביט לאחור. היא רצה כל עוד נפשה בה. היא רצה והשתמשה בכוח שהגוף שלה אגר במשך שנה. היא הייתה בכושר הודות לעבודה בקרקס של קורידון. היא הייתה ממש מהירה.

אבל הם היו מהירים יותר. הצעדים הלכו והתקרבו, ובסופו של דבר רומי הביטה לאחור.

כעשרים אנשים בחלוקים לבנים רצו אחריה.

"בחירה אופנתית גרועה," היא העירה והצביעה לעבר התקרה. "רדוקטו!" היא צעקה והתקרה קרסה, יוצרת חיץ בינה ובין הרודפים שלה.

רומי התנשמה. זה יקנה לה קצת זמן.

היא המשיכה לרוץ באמוק, תוך כדי שהיא מושכת תשומת לב גדולה מדי. היא צריכה להיפטר מהפיג'מה הזאת שהיא לובשת ומהר, ולאחר כמה דקות של ריצה מאומצת היא ראתה חדר עם ערימות של בגדים בתוכו.

כמה נוח.

היא נכנסה פנימה, החליפה לבגד נוח יותר – משהו שנראה כמו גלימת קיץ גברית – ולפני שיצאה היא הביטה במראה. השיער הבלונדיני שלה היה פרוע ומפוזר, כאילו היא התחשמלה במקום לח במיוחד. אבל הוא היה סימן היכר שלה, כזה שגורם לאנשים לזהות אותה מרחוק. לא תהיה לה ברירה, היא תיאלץ להיפטר ממנו.

קצוצת שיער ולבושה בבגדי גברים, רומי הלכה לה במסדרונות המקום הענק הזה, מחפשת את היציאה. היא קיוותה שכשמסתכלים עליה חושבים שהיא סתם ילד גבוה במיוחד שעוד לא התפתח, ובסופו של דבר היא אכן יצאה מהמקום ההוא לרחוב הפתוח.

היא הלכה לה בדממה, רועדת מקור שדי הפתיע אותה. גם את מזג האוויר חיליק הצליח לשבור? טוב, הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה למצוא את המשפחה שלה. אין לה מושג איך לעשות את זה. מאיפה מתחילים? יש משהו שדומה לרישום אוכלוסין במקום הזה, שנראה לא מאורגן להפליא, אפילו יותר מישראל המוגלגית? או הזמזומית, בעצם? אוך, הראש שלה כאב. אילו היא הייתה פוגשת את דודו, עדנה ושת כשהיא כאן בחוץ ולא בפנים...

מהמרחק היא ראתה מבנה אפור ומשעמם למראה, עם אנשים נכנסים ויוצאים ממנו. אולי שם היא תקבל תשובה? היא התקדמה לשם בעצלתיים, מתנשפת, ובאותו רגע הבחינה כמה היא צמאה. זאת הייתה ריצה ממושכת. ונכון, בחלק מהזמן היא לא ממש רצה אלא גלשה באומגות ומגלשות למיניהן, אבל היא עדיין הייתה מותשת.

כשהתקרבה למקום ההוא היא התאכזבה לגלות שזה מעין בית ספר, לפי השלט שהכריז בכניסה למקום ההוא: "בית ספר קהילתי – אזור 9".

ואז היא ראתה אותו יוצא משם, והיא כל כך שמחה לראות אותו. סופסוף לראות מישהו שהיא מכירה. נכון, היא לא ראתה אותו כבר שנתיים, והוא אכן התבגר ואפילו קצת השמין, אבל היא זיהתה את ההליכה השפופה, השפה המעט משורבבת, העיניים החומות... עליו היא יכולה לסמוך. היא ניצלה.

"אילון!" היא קראה לו, ואילון מלמד הביט בה.

"אני... מכיר אותךָ?" הוא שאל (שאל! אילון מלמד דיבר לראשונה מאז סוד הקסם היהודי! קולולולולו!).

רומי גיחכה והתקרבה אליו. "זאת אני," היא לחשה, "רומי."

"רומי?" אילון שאל באי אמון.

"רומי אופיר," היא ענתה.

אילון הביט בה, והיא ראתה את ההבנה מתפשטת על פניו לאט לאט.

"אוי, רומי, אני... סליחה שלא..." הוא התחיל לענות.

רומי צחקה. "הכל בסדר. שיואו, אני כל כך שמחה לראות אותך."

"אממ... גם אני אותך," הוא ענה, עדיין מופתע. רומי הרגישה שהוא אומר את זה רק מתוך נימוס, אבל לא היה לה אכפת. היא ניצלה.

"וואו, אממ, יש מצב שאני יכולה..." היא הנמיכה את קולה ללחישה, מתלבטת איך לנסח את הבקשה שלה להתחבא אצלו בבית עד שתמצא את המשפחה שלה. ככל הידוע לה, ההורים שלו יכולים להיות אנשי חלוקים לבנים שמחפשים אותה, אבל איזו ברירה יש לה?

"אני בבעיה גדולה," היא אמרה.

הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש. "אני רואה," הוא אמר.

היא זרקה מבט חטוף ומפוחד לאחור. בטח עוד מחפשים אחריה, גם אם לא מזהים אותה. "אני צריכה... להתחבא. אני מצטערת שאני מפילה את זה עליך אבל זה עניין של חיים ומוות, מה הסיכוי שאני אתחבא אצלך בבית?"

"אצלי בבית?" הוא שאל, "מה זאת אומרת להתחבא?"

"זה ממש בעייתי, נכון?" היא שאלה.

אילון הניד בראשו. "לא, אני גר לבד," הוא ענה, "זה אפשרי, פשוט נשמע קצת מוזר..."

"אני אספר לך הכל כשנהיה במקום מוגן, אני מבטיחה," היא אמרה, ממשיכה להביט בפחד לכל עבר, "גם למה אני נראית כמו ילד שברח ממוסד לעבריינים צעירים."

אילון חייך.

"או! יופי! זה האילון שאני אוהבת!" היא אמרה.

"אני מקווה שאני לא אסתבך עם החוק והפיהרר והכל," הוא אמר.

"הו, אתה תסתבך. אתה תסתבך בגדול," היא אמרה בחיוך, "ואני ממש שמחה שאתה עושה את זה בשבילי."

הסיפור של אילון היה סיפור מאוד משונה. זה התחיל ביום שבו הילל בן שחר בכבודו ובעצמו נכנס אליו הביתה ונתן לו שורש מוזר לקשור סביבו, המשיך בפרידה שלו מהכוח היהודי סופסוף, וקיבל תפנית מאוד משונה לקראת סוף החופש הגדול. אילון קיבל את המכתב הרגיל מעפלי"ם יחד עם אור באותו יום לקראות סוף אוגוסט, אבל אז דפיקה עדינה על דלת הבית שינתה את הכל. רק הוא היה בבית באותו הזמן, וכשהציץ בחריר ההצצה הוא ראה פנים שלא ראה הרבה זמן – פנים של רוצח.

חיליק גולד.

אילון המבוהל רץ משם במהירות, אבל לחישת "אלוהומורה!" נשמעה מעברה השני של הדלת וחיליק נכנס.

"אילון מלמד, שלום," הוא אמר בחיוך.

אילון בלע את רוקו. "שלום המורה," הוא אמר בחשש מה.

חיליק הביט סביבו. "בית נחמד. אבל אני הולך להציע לך יותר."

אילון לא הגיב.

"טוב, דאגתי שתהיה לבד בבית בזמן הביקור שלי, כי חשוב שאף אחד מהמשפחה שלך לא ישמע את מה שאני הולך לומר לך," חיליק אמר בעודו פוסע לתוך הסלון ומתיישב על אחת הספות.

אילון לא ידע מה לעשות. הוא אמור לקרוא להילל? הוא אמור לקרוא לעומר?

"להציע לך משהו לשתות?" הוא שאל במקום זה.

"אוי, אני אשמח, תודה," התלהב חיליק.

"יש מיץ תפוזים שגיסי סחט והביא לנו," אילון הציע.

"זה יהיה נהדר, תודה," חיליק הניף את טבעתו וכוס מיץ הופיעה בידו, "זה מהמיץ שלכם, אל תדאג. לא ירגישו ששתיתי, אני אוסיף לכם מיץ בקסם."

אילון התיישב, מתוח, מול חיליק.

"טוב, אני מתחיל בפרוייקט חדש," חיליק אמר, "פרוייקט שכולל בתוכו את כל עולם הקוסמים הישראלי."

אילון הצטמרר. חיליק לא מתייאש, גם אחרי שהוא כבר לא יצליח להשיג את כוח הקסם היהודי, אה?

"אני עושה את זה אחריש השגתי את כל כוח הקסם היהודי," חיליק הסביר ואילון הצטמרר, "אני הולך להקים מחדש את קהילת הקוסמים הישראלית. למעשה, כבר עשיתי את זה. בשבועות האחרונים, המוני קוסמים  ישראלים עושים את דרכם מביתם הישן כאן לביתם החדש בישראל החדשה שאני בונה. היא נמצאת באותו מקום בדיוק כמו ישראל שאתה מכיר, אך עם זאת במקום שונה לגמרי. שם הקוסמים יחיו בחופשיות ובלי פחד מהמוגלגים. שם יש שוויון לכולם. שם תקום חברה המבוססת על מורשת הקסם העברי, ולא החיקוי החיוור של עולם הקוסמים הבריטי שהיה לנו עד עכשיו. לכן, למשל, במקום פנימייה ענקית שמחולקת לארבעה בתים, יהיו כמה בתי ספר קהילתיים המפוזרים ברחבי המדינה. זה ההסבר שמקבלים כל הקוסמים, וגם אחותך תקבל את ההסבר הזה. אבל אני כאן כדי להציע לך משהו מיוחד, והוא מתנה אישית ממני עבורך."

חיליק השתתק והביט באילון שלא פצה פה.

"אילון מלמד, אתה שובצת בבית רהב."

"נכון," אילון אמר.

"אתה נפלת קורבן למה שישראל רהב מנסה לעשות כבר דורות," חיליק המשיך, "אתה ניסית לשלוח יד בנפשך וגילית את הסוד בעל כרחך. אתה סבלת מכל רגע עם הסוד. אתה הרגשת כאילו כל קהילת הקוסמים הישראלית מאוד סגורה בתוך עצמה ולא מקבלת קהלים חדשים אלא נשארת מקובעת לאותן משפחות קוסמים מפורסמות."

אילון שתק. הוא לא דיבר על זה עם אף אחד אף פעם, איך הוא יודע את זה?

"אתה כל כך מזכיר לי את עצמי, אילון," חיליק אמר, "וכשאני הייתי בגילך, הרגשתי מקופח ולא רצוי בכל עולם הקוסמים הזה. לו רק היה מגיע חיליק גולד ומזמין אותי לעולם החדש שלו, לחיות שם כמו אציל המקורב לשליט, באזור המפואר ביותר, עם האנשים החשובים ביותר. לך, אילון מלמד מגיע יחס מכבד ומכובד, בניגוד למה שחווית בעפלי"ם, שם הושלכת לבית רהב."

"זה משהו שאתה מציע לכל מי שלמד בבית רהב?" שאל אילון.

"הייתי רוצה להאמין שכן," חיליק ענה, "אבל לא כל מי שבבית רהב הגיע לשם בגלל חוסר הגינות של המערכת. חלק מהאנשים שהגיעו לבית רהב באמת היו ראויים להגיע לשם, אבל אתה... לו היית בבית פרס, אני בטוח שכל הסיפור שלך היה נראה שונה לגמרי."

אילון התבייש שזה קרה לו, אבל כמה דמעות נקוו בעיניו. אלה נקודות שבעבר היה חושב עליהן הרבה, אבל כמה שנים טובות שלא חלפו במוחו. הוא ניסה להסתיר את הדמעות המעצבנות האלה מחיליק.

"אז אני מציע לך פרס, אילון. אחותך לא תקבל את זה."

אילון מחה את עיניו בדממה, מעמיד פנים שהוא סתם עייף, וקיווה שחיליק לא יבחין בכך למרות שהוא היה די שקוף.

"ערכתי מחקר קטן על המשפחה שלך," חיליק אמר, "ילד סנדוויץ', בניגוד לאחותך הבכורה והמוצלחת ואחיך הקטנים התאומים הבולטים. להיות קוסםם היה הייחוד המשפחתי שלך, עד שאחותך הצעירה אובחנה ככזו גם כן. היא באה עם מטען חיובי מהבית והגיעה לבית חילא, ואתה... אתה מקרה קלאסי של מישהו שנועד לגדולות והגיע לרהב. ועכשיו, אילון, עכשיו ייעשה איתך צדק."

"אבל..." אילון החל לומר, וניסה לדבר יציב ככל שיכול היה, "אבל אתה חיליק גולד. אתה לא עושה דברים סתם, אתה עושה דברים לא טובים... איפה ה... הקאץ'?"

חיליק נאנח. "אילון, אני לא אדם רע. למעשה, אני מגשים חלום עכשיו. להשיג את הכוח ולהשתמש בו כדי להקים עולם חדש זה משהו שרציתי. נכון, איימתי עליך ועל עומר בעבר. נכון, אפילו תקפתי אתכם. הכל כדי להשיג את המטרה הזאת. ועכשיו, כשזה מאחוריי, כשניצחתי, אפשר לעשות בינינו שלום קטן ולפצות אותך על הכל. אתה שואל איפה הקאץ'? אתה תחיה בנפרד מהמשפחה שלך, אבל מה אתה מאבד בדיוק? שני הורים שאין להם זמן אליך, אחות גדולה שעזבה את הבית, אח קטן בעייתי ואחות קטנה שהצליחה להאפיל עליך. זה לחלוטין לא היחס שתקבל אצלנו. מה אתה אומר?"

חיליק הושיט את ידו ללחיצה ואילון היסס. בכל הסרטים שראה והספרים שקרא, זו הייתה הנקודה בה הגיבור סירב להצעתו של הנבל והציל את המצב, או הסכים להצעת הנבל והרס הכל.

מצד שני, אילון לא גיבור, וזה לא סרט או ספר אלא החיים האמיתיים. הוא לחץ את ידו של חיליק, ופתאום הרגיש איך הכל מסתובב סביבו, כל החדר מתהפך בשלוש מאות שישים מעלות, ואילון מצא את עצמו באמצע שדה בור. השמיים היו אדומים, והיה קר מאוד.

"טוב, כרגע אין כלום בבאר שבע בישראל הקסומה, אבל יש לנו את זה," אמר חיליק והצביע על לימוזינה שחנתה שם, "בישראל שלי, הקוסמים לוקחים את מה שטוב מהמוגלגים – או זמזומים כפי שמכנים אותם כאן – ומשפרים את זה. אז שניסע בלימוזינה הקסומה אל ביתך החדש?"

וכך אילון הגיע לביתו החדש באזור תשע היוקרתי והמפורסם, יחד עם כל אצילי ומכובדי ישראל הקסומה של חיליק. חיליק לא שיקר, ואילון חי חיי פאר. בבית הספר בו למד, התייחסו אליו כמו אל מלך. אנשים בירכו אותו לשלום בכל מקום בו הלך. מדי חודש הוא הוזמן לארוחה מפנקת אצל הפיהרר. השכנים שלו היו הילל בן שחר ובת זוגו, איזו איילת אחת, שהיו ממש נחמדים אליו. הוא אפילו לא היה צריך להכין אוכל – ברגע שביקש, אוכל הופיע בתוך צלחת על שולחנו בבית. כך הוא חי לו שנה תמימה, עם רמת החיים הכי גבוהה שניתן לחשוב עליה.

אבל הוא היה כל כך בודד.

לגור בחברת אנשים מבוגרים וחשובים זה אולי מגניב בהתחלה, אבל כשאין חברים שאפשר לדבר איתם... ומצד שני, לאילון מעולם לא היו חברים אמיתיים. כאלה שאפשר לצחוק איתם ולעשות איתם שטויות. היה לו את מוחמד... אבל מוחמד היה בן זוג. היה לו את עומר, אבל איכשהו הם אף פעם לא צחקו ועשו שטויות יחד. היו להם דברים ממש רציניים להתעסק בהם.

ועדיין, עומר היה האדם הכי טוב שהוא הכיר, והוא כל כך התגעגע אליו.

ואז, יום אחד, הוא פגש את רומי שנראתה כמו ילד משום מה, ולקח אותה אליו הביתה.

"איזה בית מגניב!" היא התלהבה, "האוכל, המיטות... וואו!"

"כן, אני גר כאן לבד," אילון ענה.

"חופשי מכל מחויבות!" היא התלהבה.

"בעיקרון אני תלמיד בתיכון," אילון ענה.

רומי הביטה כה וכה בביתו של אילון, שאפילו ניקה את עצמו, עד שהתיישבה ואמרה, "טוב, הבטחתי לספר לך הכל."

והיא סיפרה לו על המשלחת ליערות הגשם, על זה שאילון הוא הסיבה למשלחת הזו, על התגלית שלהם (ואז אילון הבין למה הילל צץ אצלו באותו בוקר עם השורש), ועל קורידון. איך הוא שאב אותה, איך היא עבדה אצלו ונהנתה מכל רגע, איך עומר הציל אותה, ואיך היא התעוררה בבית של חיליק.

"רגע, אמרת עומר?" שאל אילון פתאום.

"כן, עומר," היא ענתה, "אבל חיליק! מה שחיליק עשה!"

"עומר," אילון נתקע, "את מצאת את עומר."

"כן, אז מה?" היא שאלה.

"איפה הוא עכשיו?" הוא שאל.

"אני יודעת? כשהיינו יחד אצל קורידון, הוא סיפר שהגוף הגשמי שלו נמצא באחוזת מאלפוי," היא ענתה, "אבל חיליק!"

אילון נעמד. "אני הולך," הוא אמר פתאום.

"מה? מה הולך?" שאלה רומי.

"אין לי מה לחפש פה," אילון אמר.

"מה? זה הבית שלך!" היא אמרה.

"אני חי בכלוב מזהב," הוא ענה, "אני גר פה רק שנה, ונכון, מפואר פה ונוח פה והכל אבל אני רוצה את עומר. אני ממש רוצה את עומר. אני לא רוצה להיות לבד יותר, ועכשיו יש לי הזדמנות."

"מה?" רומי שאלה.

"במיוחד אחרי שאת עזבת אותו ככה," אילון אמר, "הוא נראה אבוד."

"מה? אבל כל מה שיש לך כאן–"

"–ממש לא אכפת לי מכל מה שיש לי כאן, זה לא שווה לי כשאני לבד," אילון אמר והלב שלו התחיל לפעום במהירות, "אני אעלה על מטוס או משהו ואגיע לאחוזת מאלפוי. איפה זה בכלל?"

"אני לא יודעת, באנגליה איפשהו, אבל באמת?" שאלה רומי, "ומה איתי?"

"אני רוצה מרשם אוכלוסין!" ביקש אילון מקירות הבית שלו, וקלסר עב כרס מפל מאי שם על הרצפה בקול חבטה.

"הנה, תמצאי את המשפחה שלך," אילון אמר, "לפני שיבואו האנשים של חיליק ויקחו אותך."

מהלומות נשמעו על דלת הבית.

"נראה לי שהם מצאו אותך," הוא אמר, והדלת נפרצה על ידי קבוצת אנשים בחלוקים לבנים. ונכון, לא היה דבר שאילון היה יכול לעשות כדי לעצור אותם, אבל עדיין זה לא היה מראה נעים לראות אותם מרדימים את רומי ולוקחים אותה משם.

ריאותיה של רומי נפתחו בשישית. חיליק גולד היה שם, והפעם הוא לא ישב על כיסא משמאלה אלא עמד מולה.

"בוקר טוב," הוא אמר מבלי להעלות אפילו שביב של חיוך.

היא שוב הייתה בפיג'מה והידיים שלה שוב היו אזוקות. היא ניסתה לטלטל את המיטה בעצבים והרגישה את שיערה מתנפנף סביבה – מה שאומר ששיערה ארך בחזרה. זו הייתה שינה ארוכה, ורומי צרחה בתסכול.

חיליק עמד מולה בדממה.

בסופו של דבר היא נרגעה, וכל מה שהצליחה לומר היה, "מה עשיתם לאילון?"

חיליק התיישב על מיטתה. "בואי רק נאמר שאני והוא הגענו לכמה הבנות," הוא אמר, "הוא הלך לו לאנגליה לפגוש את עומר, ובתמורה הוא לא יספר עלייך לאיש. פיזית. הטלתי עליו כישוף, הוא לא יכול לספר עלייך."

רומי התנשפה בכבדות.

"אני יכול לנסות לנחם אותך בכך שדודו, עדנה ושת כמעט סיימו לעבוד על הפרויקט שלהם, וכשהיא תהיה מוכנה היא תוכל לנסות למצוא פתרון לבעיה שלך, ונוכל לשמור עלייך בתנאים יותר, אה, הומניים," המשיך חיליק.

רומי המשיכה להביט בו, רותחת מכעס, שיערה הבלונדיני עדיין מפוזר כה וכה.

"יום טוב," הוא אמר ויצא משם, ורומי נשכבה על המיטה. יום יבוא והיא עוד תצא משם. היא לא יודעת איך, היא לא יודעת מתי, אבל היא תצא ותתאחד עם המשפחה שלה, ויחד הם יברחו מהמקום הנורא הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא