העיניים הן ראי הנפש

בעיתוי רנדומלי לחלוטין: קבלו את הפרק הארוך ביותר בפאנפיק עד כה!

But your hand next to mine

While I stared straight into heaven

Not a crack in my smile

Features closing in together

It's been said that I'm yours

But I've failed to find the freedom of falling

- Freedom of Falling, Vérité

פרק 17 - עיניים אטומות

הארי היה מספיק מחובר לעצמו כדי לחשוב - מחשבה שלו, לא רק הד של מחשבותיו של פרסי - שזה כמו לצפות בתאונת דרכים מתרחשת בהילוך איטי.

"...ואז התעוררתי," סיים פרסי לספר את חלומו. "ניקודאמוס אמר לי לשאול אותך, כירון. הוא אמר שאתה תגיד שהוא דובר אמת."

הקנטאור הינהן, מבט מרוחק בעיניו. "כן, כן. הסיפור על המכשף. כמובן ששמעתי עליו."

פרסי שיפשף את רקותיו בתנועה חצי-מודעת, בניסיון שווא להשקיט את הפעימות בראשו, והביט סביבו. חבריו נראו מבולבלים בדיוק כמוהו. "כירון, איזה מכשף?"

כירון נראה עצוב משהו. הוא נאנח בכבדות והניח את ידיו משני צדדיו של כיסא הגלגלים שלו, כאילו מכין את עצמו. "לפני שנים רבות," התחיל, "וכשאני אומר רבות אני מתכוון רבות, חי מכשף אחד. מעולם לא פגשתי אותו; הוא בילה את מרבית ימיו עסוק בענייניו, שומר על שלווה ועל שקט. הוא היה חזק מאוד, אחד מהמכשפים החזקים ביותר שדרכו על האדמה."

"בן הקטה?" שאלה הייזל בסקרנות.

"לא, לא," ענה כירון. "ישנם… מכשפים אחרים, המסתובבים בעולם. כאלה שמקור הכוח שלהם לא קשור לאלים. אני מעדיף לא להרחיב עליהם בשלב זה."

אנבת' קימטה את מצחה. "אבל -"

"לא עכשיו, אנבת'." כירון לא נראה נוזף כשאמר זאת, רק עייף. קולו היה נוקשה ועצוב. כולם חיכו להמשך דבריו בדממה.

"המכשף הזה… מעולם לא פגשתי אותו, או אפילו ידעתי את שמו. הוא נמנע מלפרסם את עצמו, בהתחלה כי לא ראה בכך צורך, אחר כך מרוב בושה."

"בושה?" שאל פרסי בבילבול. כירון הביט בו בעיניים רציניות.

"למכשף הזה הייתה משפחה גדולה, רובה מורכבת ממכשפים כמוהו, אבל אחד מבני המשפחה בלט במיוחד. כוחו היה עצום, כמו של אותו מכשף ואולי אף חזק יותר. היה זה נכדו הבכור של המכשף, והמכשף גידל אותו במו ידיו.

"אבל כשהנכד בגר, הוא החל להשתמש בכוחו למטרות אפלות יותר. כוחו התעצם וכך גם גאוותו, ובשלב מסוים הוא התמקד באולימפוס. הוא חשב שהוא יוכל להשמיד את האלים ולשלוט בעולם במקומם, והחדשות הרעות הן שהוא באמת היה מסוגל לכך."

פרסי כבר הבין לאן הסיפור הזה הולך, כמו חבריו. ג'ייסון מילמל בשם כולם, "אז האדון הלבן הוא הנכד של המכשף."

כירון הינהן. "האדון הלבן, כפי שאותו נכד כינה את עצמו, קרא תיגר על האלים ועל כל סמכות שאי פעם ניסתה לשלוט בו. המכשף ראה בעצמו אחראי להידרדות של נכדו, על כך שלא שם לב שהיא בכלל מתרחשת, וניסה לקרוא לנכדו לשוב הביתה. כשזה לא עבד, והאדון הלבן רק המשיך בפשעיו - המכשף החליט לעצור אותו בעצמו, גם אם יידרש כוח לשם כך. התחוללה ביניהם מלחמה שאומרים שבמהלכה נחרב אי שלם. במהלך אותה מלחמה הצליח הנכד להרוג את רוב בני משפחתו של המכשף, אבל לבסוף, הצליח המכשף לגבור עליו."

"הוא הצליח להביס אותו?" שאלה פייפר בהפתעה. "אז למה אותו מכשף - ניקודאמוס - אמר לפרסי שהאדון הלבן כלא אותו?"

"הוא הצליח להביס אותו, כן, אבל לא הרג אותו," תיקן כירון. "האדון הלבן בכל זאת היה נכדו. המכשף לא הצליח להביא את עצמו להרוג את עצמו, אפילו אחרי כל מה שהאדון הלבן עשה, וטיפל בו בצורה אחרת. הוא מעולם לא פירסם מה בדיוק הוא עשה. כפי שאמרתי, המכשף התבייש, ואחרי המקרה הזה הוא עזב את החיים הציבוריים שעוד היו לו ופרש לבדידות. אפילו האלים לא הצליחו לאתר אותו, כשרצו לדעת מה בדיוק נעשה עם האדון הלבן. כל מה שהמכשף אמר הוא שהעניין טופל, ואז הוא הסתלק."

"ועכשיו הוא כלוא איפשהו," השלים פרסי את הסיפור. "ניקודאמוס, המכשף. האדון הלבן הזה הצליח להערים עליו איכשהו ולכלוא אותו. הוא רוצה שנבוא לשחרר אותו."

זה לא המכשף, הארי רצה לצעוק. זה האדון הלבן בעצמו, הוא זה שרוצה שתשחררו אותו. הוא עובד עליכם. הארי ידע זאת בוודאות - הקטעים הנוספים שהוא וחבריו מצאו בספרים ביום האחרון הוכיחו, מעל כל צל של ספק, שכותב הספרים כלא את ניקודאמוס כדי לנטרל אותו, משום שניקודאמוס הוא האדון הלבן. הארי ידע שהחצויים צועדים לעבר מלכודת.

אבל כרגיל, הוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד לצפות ולהקשיב.

"אתה סומך עליו, כירון?" שאל ניקו.

הקנטאור נראה מהורהר. "איני יודע, ניקו. מעולם לא שמעתי על כך שהאדון הלבן הצליח לחזור לפעולה, או שהוא כלא את המכשף. אבל המכשף באמת נעלם לגמרי, כמעט כאילו בלעה אותו האדמה. תמיד חשבתי שהוא פרש מבחירה, אבל אם הוא בעצם היה כלוא כל הזמן הזה… זה לא מופרך לגמרי."

החצויים הביטו זה בזה. כולם נאבקו בכאבי ראש וזה היה ברור; הבעות הפנים של כולם היו מכווצות מעט יותר מהרגיל, מאומצות קצת יותר ממה שהמצב הנוכחי - ישיבה שקטה סביב שולחן הפינג-פונג בבניין המרכזי - דרש. כולם רצו לחזור לשלווה הקודמת, להתעלם מהבעיה החדשה, להמשיך בחיים שהם התחילו לבנות לעצמם. אבל משהו בבירור לא היה תקין בכל הסיפור הזה, ואיך הם יכולים לשבת מהצד בלי להתערב? נדמה שהייאוש היה כמעט מוחשי באוויר ביניהם.

"איני יודע אם מי שמזמן אתכם בחלומותיכם - ניקודאמוס - ראוי לצאת מהכלא שלו. את זה אתם תצטרכו להחליט," אמר כירון, מביט בעיניים של כל אחד מהנוכחים בתורו. "אבל נראה שצריך להשקיע במצב מחשבה נוספת. אם אתם שואלים לדעתי, צריך לפחות ללכת לדבר איתו, לשמוע מה יש לו להגיד. יהיה טיפשי מצידנו להניח לעניינים להמשיך לקרות מעצמם, במיוחד אם ניקודאמוס דובר אמת והאדון הלבן באמת אוגר כוחות על מנת לתקוף שוב."

ליאו גנח בקולי קולות, מזכה את עצמו בכאפה קטנה על העורף מצד ג'ייסון. "היי! זאת לא אשמתי שהתעייפתי מכל המצב. רק חזרתי לחיים; אני חושב שמגיעים לי לפחות עוד כמה חודשים של מנוחה לפני שאני נשאב לעוד מסע חיפושים מטורף."

"אולי אתה לא חייב לבוא," אמר פרנק, מצחו מתקמט. "לא? אין חובה שנלך כולנו. מישהו צריך לבדוק מה העניין עם ניקודאמוס, אבל שמונה חצויים במסע חיפושים אחד זה די מסוכן."

אנבת' הינהנה באישור. "היו לנו מספיק צרות בזמן המלחמה הענקים, ואז היינו רק שבעה. אני חושבת ששלושה עד חמישה יכולים לעשות את העבודה."

"רגע, לפני שאנחנו מתחילים לנדב אחד את השני," קטעה פייפר את השיחה. "לאן בדיוק אנחנו הולכים? אין לנו מושג איפה הניקודאמוס הזה בכלל כלוא."

"פרסי, מה אתה זוכר מהחלום שלך?" שאל כירון.

פרסי עיווה את פניו. הארי הרגיש עד כמה הוא לא אוהב לחשוב על הכלא חסר הקרקעית של ניקודאמוס. "כמו שאמרתי קודם, הייתי במן מערה כזאת. הייתה שם בריכה עגולה והמים בתוכה זהרו - שם ניקודאמוס כלוא. היא הפיצה את האור במערה החשוכה. המערה עצמה…" פרסי עצם את עיניו, הכריח את עצמו להתרכז. "לא הצלחתי לראות הרבה ממנה, הייתי מרוכז יותר בבריכה ובניקודאמוס. אבל… היא הייתה טחובה, וקצת צפופה. התקרה הייתה נמוכה. ו… האוויר היה רטוב."

"רטוב?" שאלה הייזל. "מה זאת אומרת?"

פרסי התלבט איך לענות. "כאילו… כאילו המקום כולו נמצא מתחת למים, אולי."

כירון הינהן לאיטו. "הנה, הרמז הראשון."

"עדיין אין לנו מושג לאן אנחנו אמורים ללכת," אמר ניקו בתסכול.

"בטוח שאנחנו צריכים ללכת בכלל?" שאל ליאו, קולו מתלונן אבל עיניו קודרות. "ברצינות עכשיו. רק חזרנו. ועדיין לא ברור מה אנחנו אמורים לעשות בכלל, מה התפקיד שלנו בכל הסיפור הזה. אולי כדאי שנחכה, שננסה לחפש עוד מידע לפני שאנחנו קופצים לאש. לא שיש לי התנגדות לאש, אבל. אתם יודעים."

הם ידעו. פרסי הרגיש את כאב הראש שלו מתגבר רק מעצם המחשבה על מסע חיפושים נוסף. והוא ידע שחבריו הרגישו כמוהו בנושא.

שתיקה קצרה השתררה ביניהם. כירון לא אמר דבר במשך כמה דקות, נותן להם לעכל, לשקול את הדברים בעצמם. כשהוא פתח את פיו לבסוף, כאילו על פי סימן, הדלת נפתחה בחבטה.

כולם הסתובבו להביט בה בסינכרון. תחת משקוף הדלת, ידה לופתת את הידית כאילו חייה תלויים בכך, עמדה רייצ'ל אליזבת' דר. עיניה זהרו בירוק מוכר.

פרסי הספיק למלמל, "אוי לא," ולראות מזווית עינו את אנבת' מגלגלת את עיניה המשועשעות בתגובה.

ואז רייצ'ל פתחה את פיה ונחילי עשן ירקרק התנחשלו סביבה.

"השבעה והמוות יצללו למעמקים

אך הגנב הלבן אותם יקדים.

עם האמת הנוראה בעיניהם משתקפת

ישלחו ידם אל האבן המפצלת.

הונאה, גניבת דעת וזמן שבור, 

יביאו לשחרורו הסופי של האסור."

העשן הירוק התפוגג, ואיתו הזוהר הלא טבעי בעיניה של רייצ'ל. הן התגלגלו בארובותיהן, וזאת האזהרה היחידה שהנוכחים בחדר קיבלו לפני שהאורקל קרסה במקומה.

בעוד ג'ייסון ופייפר, שעמדו הכי קרוב אליה, זינקו לתמוך בה - פרסי הסתובב אל ליאו. בן הפייסטוס ישב בכסאו ללא תנועה, עיניו ממצמצות שוב ושוב.

"זה עונה לך על השאלה?" שאל פרסי בחיוך מריר.

"שלום שוב, גיבור קטן," הרעים הקול במערה, חזק ויציב ושקט בו זמנית. "האם שלומך טוב?"

פרסי התנודד בחוסר שיווי משקל. לא כאב לו הראש, לא בחלומות, אבל הוא בכל זאת הרגיש חולשה מסוימת - כאילו עצם ההימצאות שלו שם גבה ממנו מחיר.

"אני בסדר," היה כל שאמר בתשובה. "אתה בסדר שם בעצמך, ניקודאמוס?"

הקול הימהם. "מצבי יציב. כלאי שואב את כוחותיי ומונע ממני להיות בסדר, כפי שאתה קורא לזה, אך אני שומר על איזון."

זה היה מוזר, להארי, להבין שהוא שומע את האדון הלבן מדבר עם פרסי. אותו אחד שכותב הספרים בכיפה, המכשף, תיאר כל כך הרבה פעמים, אבל מעולם לא באמת תיאר.

זה היה מוזר עוד יותר להרגיש את הקלילות הנינוחה של פרסי, שלא היה לו מושג בנוכחות מי הוא נמצא.

"אמור לי, גיבור," המשיך ניקודאמוס. "האם שקלת את דבריי?"

פרסי הינהן, על אף שלא היה לו מושג אם ניקודאמוס יכול לראות אותו. "כן, שקלתי את דבריך." הוא כמעט אמר שהוא וחבריו יבואו בגפם לכלאו של ניקודאמוס, כפי שביקש - אלא שאז פרסי עצר, והיסס.

הוא חיבב את ניקודאמוס, עד כמה שזה היה מוזר. הוא לא ידע עליו הרבה, בקושי דיבר איתו עד עכשיו, אבל ניקודאמוס התייחס אליו בנימוס שלא הרבה ישויות חזקות טרחו להביע - בכבוד, אפילו. זה היה שינוי מרענן. פרסי כבר התרגל לזילזול המיידי ולדרישה הזועמת לכניעה והתרפסות מוחלטת, שתמיד הופנו אליו ואל חבריו החצויים רק משום שהם היו אנושיים, מצד כמעט כל אל, טיטאן, ענק ומפלצת כזו או אחרת שהם אי פעם פגשו. ניקודאמוס לא היה כזה, אפילו לא קצת, ופרסי היה כמעט בטוח שהוא לא זייף את ההתנהגות המכבדת הזאת. החום בקולו נשמע אמיתי.

אבל יש הבדל בין לחבב מישהו לבין לסמוך עליו. פרסי רצה לוודא שהוא בחברה הנכונה לפני שהוא מדבר בכנות.

"יש לי על שאלה אחת, לפני שאני עונה לך." פרסי הטה את ראשו, שומר על הבעת פנים וטון דיבור רגועים, מזמינים. "דיברתי עם כירון, כמו שאמרת. הוא אמר שאתה אמרת לו בעצמך שהבסת את האדון הלבן. אז איך הגעת לכאן?"

לא היה שום היסוס בתשובה שפרסי קיבל. "אכן הבסתי את האדון הלבן, גיבור קטן, אך זכרונו של הקנטאור ודאי מטעה אותו. הוא ואני מעולם לא נפגשנו. ודאי שמע על כך מאחד האלים." הקול נאנח בכבדות, מרעיד את האוויר העומד במערה. "אכן חשבתי כי הבסתי את האדון הלבן. לא הרגתי אותו, וזוהי חרטתי הגדולה ביותר. אך הייתי בטוח כי הוצאתי אותו מכלל פעולה, לאחר שכל כוחו נראה כהתרוקן במהלך הקרב בינינו. כשהודעתי על תבוסתו לאלים, האמנתי בליבי כי דובר אמת אני."

הקול השתתק פתאום, צער וכאב מהדהדים בחסרונו. פרסי חיכה בדממה להמשך, החשד מתנקז ממנו, הסקרנות תופסת את מקומו.

"הוא שיטה בי, האדון הנכלולי," המשיך ניקודאמוס לבסוף, חרישי ולמוד סבל. "הוא ידע שאנצח אותו בקרב בינינו, והעמיד פנים שהובס כדי שאחוס על חייו. שנים ספורות לאחר מכן הוא תקף אותי שוב, אך הפעם לא הייתי מוכן לכך, והוא הצליח לכלוא אותי כאן. עד היום איש אינו יודע היכן קבר אותי, או על אויבי המתהלך על פני האדמה, צובר כוח. סבורני כי הוא יעשה את מהלכו הראשון מזה שנים בקרוב, ואין אחד שינסה לעצור אותו."

"אני מצטער שזה קרה לך," אמר פרסי בכנות. ניקודאמוס נשף בחלל המערה, יוצר רוח קלה סביב פרסי, כאילו אומר שהוא מקבל את ההשתתפות בצערו. פרסי קימט את מצחו. "אבל… למה הוא לא תקף עד עכשיו? האדון הלבן הזה. הוא הרי היה חופשי כל הזמן הזה, כולם חושבים שהוא כבר לא איום. למה דווקא עכשיו?"

כי הוא היה כלוא כאן כל הזמן הזה! אתה מדבר איתו ברגע זה! התחשק להארי לצרוח. החלום הזה היה מהמתסכלים ביותר שהוא ראה עד כה.

"יצירת הכלא הזה," המשיך ניקודאמוס לשקר, קולו נשמע כה כנה ואמין באוזניו של פרסי שהארי התקשה לזכור שהוא יודע שהכל מזויף. "האדון הלבן ידע כי הוא לא יצליח להרוג אותי, וכי אמשיך לרדוף אותו עד סוף ימיו. אז הוא בנה את כלאי. כמובן, על מנת ליצור כלא שאף אני לא אוכל לפרוץ בעזרת כוחי, הוא נאלץ להשתמש בכוח רב יותר משהוא יכל לייצר, והוא יצא מכלל תפקוד לזמן מה. אגר מחדש את כוחו. אחרי זמן כה ארוך, יש להניח שהוא חידש את מצבוריו במלואם."

פרסי הינהן. ההסבר כולו נשמע לו הגיוני, וניקודאמוס ידע בוודאות שכירון והמכשף לא נפגשו, והוא לא היסס אפילו לרגע. הוא עבר את מבחן האמינות הקטן של פרסי. בן פוסידון הרשה לעצמו להירגע סוף סוף, והארי רצה להכות משהו.

"בתשובה לשאלה הראשונה שלך, כן," ענה פרסי לניקודאמוס, מחייך קלות. "אני והחברים שלי נבוא לבקר אותך בקרוב. ברגע שנבין איפה בדיוק אתה נמצא."

היה ניתן להרגיש את התרוממות הרוח של ניקודאמוס, את גל הסיפוק הנלהב שעבר במערה. "אלו חדשות נהדרות! מודה אני לך, גיבור," אמר בקולו הרועם. "באשר למיקומי, מאמין אני כי תוכלו לחוש בהתקרבותכם אליי, אתה וחבריך."

"למה אתה מתכוון?" 

"אחרי זמן כה רב בו אני מנסה לזמן את כולכם אליי בחלומותיכם, מאמין אני כי הפכתי מוכר למוחותיכם. ודאי תחושו בי ככל שתהיו קרובים יותר. אתה במיוחד, בן פוסידון. כלאי הרי מוקף במים."

"אז אתה באמת נמצא מתחת למים."

"אכן," ענה ניקודאמוס. "יש להניח שזאת הסיבה שאתה הוא זה שלבסוף הצלחתי לתקשר עימו. המים ודאי חיזקו את הקשר בינינו."

פרסי הינהן לעצמו. אם ניקודאמוס נמצא בתוך המים, זה בהחלט הולך להקל על החצויים למצוא אותו. פרסי יוכל להוביל אותם אליו. כל מה שחסר להם הוא כלי תחבורה שמתאים למים, עכשיו שארגו II מחוץ לתמונה. אבל פרסי ידע שליאו וקליפסו בנו סירה שלקחה אותם למחנה החצויים מאוגיגיה, והוא שמע מג'ייסון ששניהם החלו לשדרג אותה כדי להפוך אותה לספינה של ממש...

"נצא לדרך בקרוב," אמר פרסי בנחישות. תוכנית פעולה החלה לקבל צורה בדמיונו.

ניקודאמוס הימהם באישור. "אם כך, לא אחזור לזמן אותך בחלומותיך, גיבור קטן. פעולה זו גובה ממני כוח רב משיש לי להציע מתוך כלאי. אשמח לדבר איתך ישירות, כשתהיה כאן בגפך."

פרסי חייך קלות. "בקרוב, ניקודאמוס. תחזיק מעמד שם."

ראייתו החלה להתערפל, ופרסי החליק לתוך שינה שחורה וחסרת חלומות.

פרסי צפה באבק הצהבהב שהיה פעם ציפור סטימפליה מתמוסס במים.

"אני מוכרח להגיד," אמר בעודו מחזיר את אנקלוסמוס בצורת העט לכיסו. "הרבה יותר קל להילחם ביצורים האלה עכשיו שהם נשארים מתים."

אנבת' חייכה אליו בעודה מנקה את חרב העצם שלה עם פיסת בד. "נכון? זה יותר כמו אימון. כמו משחק."

פייפר המחויכת ניענעה בראשה. "תפסיקו, שניכם. אתם נשמעים כמו זוג זקנים. אם החניכים הצעירים ישמעו אתכם הם עוד יחשבו שלהילחם על החיים שלך זה כיף."

"זה באמת כיף," הסכים ליאו, והתחמק בצחקוק מהאגרוף הקליל שהיא שלחה לעברו.

"וזה לא כאילו מישהו מהחניכים יכול לשמוע אותנו כאן," הוסיף ניקו ביובש, מביט סביבו במרחבים הכחולים.

הם היו באוקיינוס, מוקפים במים ושמיים מכל עבר. סיפון פסטוס II היה קטן יותר מזה של ארגו II, ולא היו בו את אותם גאדג'טים שליאו פיזר בכל פינה בארגו II (השפעתה המאזנת של קליפסו ניכרה היטב ביצירתם המשותפת). אבל הספינה הפשוטה אך חזקה מילאה את כל צרכיהם של שמונת נוסעיה. פרסי אהב את הפשטות של לוחות העץ תחת רגליו והנענוע העדין שיצרו הגלים המלחכים את הספינה.

הכל היה שקט ורגוע והם התקדמו במהירות מפליאה אך יציבה. הם רק התחילו את מסעם לפני יומיים, וכבר פרסי ידע לכוון אותם בדיוק מוחלט אל האזור שבו נמצא ניקודאמוס. הוא הרגיש אותו, בשולי מוחו, כמו שהוא הרגיש את הגלים סביבו - משהו מוכר ועדין שפרסי היה מודע אליו באופן תמידי מבלי להקדיש לו תשומת לב כלל. אפילו כאב הראש שלו החל להירגע, כאילו ברגע שניקודאמוס הפסיק לזמן אותו בלילות מתח מסוים החל להתנקז מראשו של פרסי.

וזה לא היה רק הוא. כולם הרגישו את זה, את העידוד. כל שמונתם התענגו על השמש הבוהקת והרוח הנעימה, הגלים הרכים ומזג האוויר הנוח. אפילו ניקו והייזל הסתדרו, על אף המרחק מהאדמה. מפלצות בקושי הטרידו אותם. כאבי הראש נחלשו והפכו לזימזום חלוש ברקע. העולם האיר להם פנים. 

זה היה דומה יותר לחופשה מאשר למסע חיפושים, וזה היה שונה לגמרי מכל מה שהם ציפו לו. פרסי מצא את עצמו נהנה, באמת ובתמים.

הוא נשען לאחור במקומו. "לא חשבתי שאני אי פעם אגיד דבר כזה, אבל הייתי צריך את מסע החיפושים הזה עכשיו."

"אנחנו יודעים, ג'קסון," אמר ג'ייסון מאחוריו. פחית קולה קרה הופיע מול פניו של פרסי, שמיד חטף אותה מהיד האוחזת בה ולגם ארוכות. 

הוא חייך בשביעות רצון כשסיים לבלוע. "סופרמן, אם זאת הדרך שלך לבקש ממני טובה, אתה בדרך הנכונה."

ג'ייסון גיחך מאחוריו והמשיך בדרכו לתת גם לפייפר פחית. "טוב לדעת. היי, תוך כמה זמן נראה לכם שנגיע לשם?"

"מי יודע," אמר פרנק במצח מקומט. "גם אם היינו יודעים מה המרחק בינינו לבין ניקודאמוס, עדיין אי אפשר לדעת כמה עיכובים יהיו בדרך. עכשיו זה נראה שהמפלצות שומרות מרחק, אבל מה אם זה לא יחזיק?"

"היי, די עם הפסימיות. אתה גונב לניקו את כל השורות," הקניט ליאו, זוכה למבט לא מתרשם מכיוונו של בן האדס. הייזל טפחה על זרועו של אחיה וחייכה אליו כאילו כדי לגרום לו להשתחרר.

"עם עיכובים או בלי," אמרה לכולם סביבה, "אני חושבת שייקח זמן עד שנוכל לחזור למחנה. זוכרים את הנבואה?"

"נכון," הסכימה אנבת', מהנהנת לאישור בעודה חוטפת את הפחית של פרסי מידו. הוא נעץ בה מבט בעיניים מוצרות אך נתן לה לשתות את שארית המשקה שלו ללא מחאה. "רוב הנבואה בכלל לא מובנת לנו כרגע. רק ההתחלה, החלק על הצלילה למעמקים והגנב הלבן שיקדים אותנו - זה נשמע הגיוני, גם אם זה לא ממש מובן. ההמשך… אין לי שמץ של מושג על מה מדובר. אנחנו נכנסים כאן למשהו גדול, ככל הנראה."

"כן, טוב, מתי אנחנו לא נכנסים למשהו גדול," אמר פרסי בנינוחות. אפילו הנימה מבשרת הרעות של הנבואה לא הטרידה אותו כרגע. הוא הרגיש יותר מידי טוב, אם זאת בכלל תחושה שחצוי מסוגל להרגיש.

כמובן שהתחושה הזאת הייתה אמורה להלחיץ אותו עוד יותר, כי זה מוכרח להיות השקט שלפני הסערה, כי הכל תמיד משתבש בשלב כזה או אחר. אבל לפרסי פשוט לא היה אכפת. טעם הקולה עדיין הורגש בפיו, שריריו עדיין היו דרוכים ומוכנים לפעולה לאחר הקרב הקצר שהתחולל, כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר בעולם ישבו סביבו וחלקו איתו את תחושת השלווה. הוא שקל לקפוץ למים לשחייה קצרה. החיים היו טובים.

כמובן, הייתה תחושה קלה של מתח מתחת לקלילות, נימה עדינה של סקרנות וציפייה לבאות. משהו עמד לקרות, זה היה ברור לכולם. משהו גדול. אבל לפרסי לא הייתה שום בעיה להתענג על מה שהחיים הציעו לו עד שהדבר הגדול הזה יקרה. בין הלחץ מהבחינות והידיעה שהוא וחבריו צריכים לחזור כל אחד לחייו הנפרדים, חופשה משותפת איתם הייתה כל מה שהוא רצה.

"ברצינות אבל," אמרה אנבת', מטה את ראשה לאחור כדי לתפוס את הטיפות האחרונות של הקולה. "האבן המפצלת? זמן שבור? משהו מהנבואה הזאת נשמע למישהו מוכר?"

"נשמע לי בעיקר מבשר רעות. הונאה, גניבת דעת וזמן שבור, יביאו לשחרורו הסופי של האסור," ציטטה פייפר. "מה אם האסור הזה הוא משהו טוב בכלל? למה הכל חייב להישמע כל כך שלילי בנבואות?"

"האסור, כמו ההיפך ממותר, או כמו אסיר?" תהה פרנק.

"תהרגו אותי אם אני יודע," גנח ליאו. "אני שונא נבואות."

"אני דווקא מחבב אותן," אמר ניקו בשלווה, נשכב במקומו על הסיפון לצד הייזל בטבעיות מוחלטת. הוא מצמץ מעלה אל השמש והניח יד על עיניו. "עם האמת הנוראה בעיניהם משתקפת, ישלחו ידם אל האבן המפצלת. אלה השורות האמצעיות. אני אוהב את החריזה."

"האמת בעיניהם משתקפת, אה?" מילמל פרסי. זיכרון ישן צף במוחו. "היי, זוכרת את מדוזה?" שאל את אנבת'.

בת אתנה הביטה בו בשאלה. "ברור. למה -" היא עצרה, ומיצמצה אליו. פרסי חייך אליה.

"זוכרת מה אמרת על הזיכרון לטווח-ארוך שלי, אנבת'?" שאל במתיקות.

היא גילגלה את עיניה בשעשוע. "בסדר, אני חוזרת בי. המוח שלך מתפקד יופי. אני מופתעת שזכרת את זה, נתקלנו במדוזה כל כך מזמן."

"רוצים לשתף את הקבוצה במה בדיוק נזכרתם, זוג יונים?" עקץ אותם ג'ייסון. פרסי חטף את הפחית הריקה מידה של אנבת' וזרק אותה עליו.

"אתה מפריע לי להתענג על הרגע, גרייס. החברה שלי בדיוק הודתה שהיא טעתה."

"ובהחלט כדאי לך להתענג," היא הודיעה לו בשוויון נפש. "כי זה לא יקרה שוב."

פרסי פנה אל ג'ייסון בעיניים רחבות. "רואה?" דרש. ג'ייסון צחקק.

"מה לגבי מדוזה?" זירז אותם ניקו בטון עייף, אבל פרסי ראה את שבריר החיוך על שפתיו.

"אני יודע שאתה מגלגל עיניים שם מתחת ליד שלך, ילד," אמר בטון מאיים. ניקו נחר בקול.

"בכל מקרה," אמרה אנבת', וחייכה אל פרסי את החיוך הזה שלה שפרסי מעולם לא הצליח לענות לו בשום דבר מלבד חיוך משלו. "זה קרה במסע החיפושים הראשון שלנו, לפני… כמה שנים כבר עברו מאז?"

"שלושים ושבע?" הציע פרסי.

"שמונים ושלוש!" קרא ליאו.

"חמישים ושתיים," החליטה אנבת'. "כשהיינו בני שתים עשרה. מוח אצה, גרובר ואני עברנו דרך גן פסלים שמסתבר שהיה שייך למדוזה. נאבקנו בה, כמובן, והרגנו אותה."

"כמובן," ציחקקה הייזל.

"כמו כל חצוי ממוצע בן שתים עשרה," הסכימה פייפר.

"בדיוק," הינהנה אנבת'. "אבל לפני שהרגנו אותה, בעודנו נלחמים על חיינו בין הפסלים -"

"וקוראים קריאות קרב אמיצות זה אל זה," הוסיף ג'ייסון המגחך.

"כשגורל העולם כולו מונח על הכתפיים שלכם," מילמל ניקו, כמעט בכל כורחו. 

"אני מתלבט אם להרביץ לכם או לחבק את כולכם," פלט פרסי, חיוך מרוח על שפתיו. אנבת' נעצה בו מבט חסר סבלנות, והוא מיהר להחזיר לה מבט תמים. "ומה קרה אז?" שאל בשקיקה.

"ואז," הדגישה אנבת', כמו גננת סבלנית במיוחד. "מדוזה אמרה משהו, אתם יודעים, תוך כדי כל המונולוג המרושע הרגיל. אחרי שהיא סיפרה לנו שוב עד כמה אמא שלי מרושעת ולפני שהיא התחילה להסביר לנו עד כמה אבא של פרסי נוראי, היא אמרה את זה, ואני מצטטת: 'פקחו את עיניכם, חצויים קטנים, והביטו בי כדי שאוכל לראות אל תוככם; אתם הרי יודעים שהעיניים הן ראי הנפש.'"

"היא באמת אמרה את זה?" שאלה הייזל פעורת העיניים, ופרסי הינהן.

"פחות או יותר. החלק עם הנפש הוא מילה במילה. אהבתי את הקטע על המונולוג," אמר לאנבת' ודחף קלות את זרועה. היא חייכה אליו בסיפוק.

"כל כישורי המשחק שלך יתבזבזו כשתהיי אדריכלית מצליחה," אמרה פייפר באנחת צער מעושה.

"אני אמצא דרך לשלב," הבטיחה לה אנבת' בנפנוף יד. 

"האמת הנוראה בעיניהם משתקפת," החזיר אותם ניקו לנושא. "משתקפת, כמו ראי?"

"מי יודע, בכל הכנות," אמר ג'ייסון. הוא הביט בפרסי. "אני מאמץ את השיטה שלך מעכשיו."

פרסי התחיל לחייך. "כן?"

ג'ייסון הינהן. "בלי דאגות יותר. נמאס לי. אם האלים רוצים להשתמש בנו כשק חבטות שוב, שיהיה. אני הולך להתרכז בזה שאני נמצא באמצע שום מקום, בלי שום מחויבות, עם החברים הכי טובים שלי."

"שום מחויבות חוץ מלהציל את העולם," הזכירה לו אנבת'.

"חוץ מזה," הסכים ג'ייסון באגביות. פרסי הביט בו במבט ערמומי. 

"אני שמח שהבנת מי הדמות לחיקוי הנכונה לך, ג'ייסון. ועכשיו שקיבלת אותי כסנסיי שלך, בוא הנה ותלמד עוד שיעור חשוב לחיים."

"אני לא הייתי מתקרב אליו," קרא ליאו באזהרה, אבל ג'ייסון הרים את גבותיו והתקרב, נענה לאתגר.

"כן, סנסיי?"

"שיעור ראשון," אמר פרסי, חיוך מתפשט על פניו. "אף פעם אל תסמוך על ילד של פוסידון כשאתה במרחק שני צעדים מהמים."

ואז פרסי התנפל על בן דודו, דוחף את שניהם אל מעבר לסיפון הספינה. קריאות בהלה וצחוק ליוו אותם כשהם נפלו אל תוך המים בקול ספלאש אדיר.

כן, באופן כללי ולא צפוי בעליל, החיים היו די טובים.

ליאו הטיל את עוגן הספינה בלי להתייעץ קודם עם אף אחד מהם. הוא לא היה צריך.

לא היה שום ציון דרך, אף שלט שאמר כאן כלוא בכיף המכשף ניקודאמוס עם סמיילי בצד. לא היה דבר מלבד ים כחול ואינסופי סביבם.

אבל הם ידעו. לא רק פרסי, כולם - כל השמונה. כולם הרגישו בו, מחכה להם, מהמהם בראשם. הישר מתחתם.

"זהו זה, אני מניח," אמר פרסי. הוא הביט בחבריו. "נקפוץ פנימה ואני אקח אותנו לשם?"

וזה מה שעשו. סטיקלייטים מפיצי אור בידיהם, אחד אחרי השני הם צללו אל תוך המים מדופן הספינה, חלקם צוחקים, חלקם מרוכזים במשימה שלפניהם. פרסי הרגיש כאילו אין דבר יותר טבעי בשבילו בעולם כולו מלהרגיש במים עוטפים פתאום את כל כולו.

ברגע שהם היו כולם במים הוא יצר בועה גדולה סביבם, ודחף אותה פנימה. והם התחילו לשקוע.

מלבד רגע אחד בו פרסי עצר את הבועה שלהם כדי להגיד לחבורת דגים שמנים שעמדו בדרכם להתחפף, הם שקעו ללא הפסקה במשך חמש דקות שלמות. המים סביבם הפכו חשוכים יותר. חיות המים סביבם הפכו גדולות יותר. חבריו של פרסי היו שקטים, לופתים את מקלות האור שלהם, חלקם אוחזים זה בזה, לא כולם לגמרי בנוח עם כמות המים ההולכת וגדלה מעל ראשיהם. פרסי המשיך לנעוץ את מבטו למטה ולהתרכז אך ורק במה שהוא עושה. זה לא היה קשה במיוחד, אבל הוא לא הרשה לעצמו להשקיע פחות ממאה-אחוז ממאציו במשימה שלפניו. הוא לא היה מוכן לתת לשום דבר לבלבל אותו.

לבסוף הם הגיעו לאדמה. זאת לא הייתה קרקעית הים, עדיין לא; האדמה סביבם נקטעה אחרי כמה עשרות מטרים לכל כיוון ומי הים המשיכו לזרום מעבר לה. אבל זה היה מן אי קטן, חתיכת קרקע מורמת שחיכתה להם שם. פרסי הניח את הבועה שלהם עליה והרגיש את משקלם של חבריו יורד ממנו כשהם נעמדו על הקרקע.

"כירון אמר לנו אז שהוא שמע שהמלחמה בין המכשף לאדון הלבן החריבה אי שלם," אמרה אנבת' בשקט, קולה מהדהד בתוך הבועה סביבם.

"חתיכת אי," מילמל ליאו.

"וכאן ניקודאמוס כלוא? האדון הלבן חזר במיוחד לשדה הקרב המקורי שלהם כדי לכלוא את ניקודאמוס אחרי שהוא הביס אותו? נשמע קצת ילדותי מצידו," אמרה פייפר, אפה מתקמט.

זה עורר מעט את הארי, שמודעותו החלה להתמוסס במחשבותיו של פרסי. אף אחד לא חזר לכאן, הוא רצה לומר, לצעוק. הקרב הסתיים כאן והמכשף כלא פה את האדון הלבן, את ניקודאמוס. אל תשחררו אותו.

אבל כמובן שזה לא היה אפשרי.

"נו, נו, נו," אמר לפתע קול נוסף, מקפיץ את כל השמונה. "אם אלה לא החצויים הקטנים שהבטיחו לבקר את ניקי."

כולם הסתובבו לעבר מקור הקול. אישה עמדה שם, במרחק לא רב מהם - נערה, ליתר דיוק, לא נראית בת יותר משמונה-עשרה - שיערה הבהיר קלוע לצמה ארוכה ועבה שצפה במים מאחוריה, גופה מכוסה כולו במי האוקיינוס. לא נראה שהמחסור בחמצן הפריע לה. היא מצמצה אליהם בגבות מורמות, והיה קשה לראות דרך המים הכהים ממרחק כזה, אבל פרסי חשב שמשהו נראה לא תקין בעיניים שלה.

"את… מתכוונת לניקודאמוס?" שאל ג'ייסון בהיסוס.

"כמובן, מי אם לא הוא?" שאלה הנערה בקוצר רוח. הקול שלה היה ברור וצלול על אף המים ביניהם. "באתם הנה לבקר אותו, הלא כן?"

החצויים החליפו מבטים. פרסי ראה את המתח שהוא הרגיש משתקף בפניהם של חבריו, והקפיד להמשיך להחזיק את הבועה סביבם ביציבות בזמן שענה.

"ניקודאמוס סיפר לך עלינו?"

"הו, לא, ודאי שלא. אני והוא לא מדברים," דחתה הנערה את דבריו במורת רוח. ואז הטתה את ראשה. "האם זאת בועת אוויר שצפה סביבכם? האם מעשה ידיך היא, בן פוסידון?"

פרסי לא היה בטוח אם כדאי לו לענות, ולפי הדרך בה חבריו בהו בו ובנערה חסרת השם, גם הם לא ידעו מה הצעד הבא שלהם אמור להיות.

השקט נמשך זמן רב מידי, והנערה ניענעה בראשה. "הו, הירגעו! איני בוחנת אתכם, דודנים קטנים. הנה," היא החוותה בידה לעברם וגל של… משהו, משהו שפרסי לא הצליח לזהות כלל והארי זיהה כמעט מיד, חלף דרך המים ודרך הבועה שלהם ונספג בשמונתם לפני שמישהו מהם הספיק בכלל להגיב, תוך כדי כך מנפץ בחדות את בועת האוויר שלהם סביבם.

מים התנפלו על פרסי מכל עבר, והוא כמעט נכנס לפאניקה. הוא עצמו היה בסדר גמור, כצפוי, אבל הוא ידע שבועת האוויר שלו לא רק איפשרה לחבריו לנשום אלא גם שמרה עליהם מהלחץ הכבד שהופעל עליהם כל כך נמוך מתחת למים, והוא הסתובב לעברם והתחיל ליצור בועה חדשה, הלב שלו משתולל בחזהו -

אבל סביבו עמדו שבעת החברים שלו, כולם בסדר גמור, כולם זקופים ונושמים ללא מאמץ מתחת למים, מביטים בעצמם וזה בזה בבלבול. פרסי שמט את הבועה שהוא התחיל לייצב בין ידיו ומצמץ בחוסר הבנה.

"הענקתי לכם את לחש המים שלי," אמרה הנערה, קולה מלא ביטחון. "כעת תוכלו להתהלך על פני הקרקעית כאילו הייתה זאת היבשה. האין זה מוצלח יותר מהבועה? כעת תוכל לתת לסביבתך את מלוא תשומת הלב, בן פוסידון, ואתה תזדקק לכך."

פרסי, שוב, לא היה בטוח איך להגיב. הנערה פוצצה את בועת האוויר שלו כאילו הייתה זאת בועה אמיתית, ולא בועה שבן פוסידון יצר מתחת למים. אפילו לא הייתה לו הזדמנות להתנגד. והנערה אומנם לא נראתה תוקפנית, אבל ממתי מראה באמת אמר משהו על מישהו?

"הו, שכחתי לציין כי הלחש יתפוגג בעוד שלוש שעות בדיוק." הנערה הטתה את ראשה שוב. "לא שזאת סיבה לדאגה, כמובן. אתם כבר תהיו רחוקים מכאן מאוד בעוד כשלוש שעות."

"אמ, סליחה," אמר ליאו, נשמע מהוסס וקצת חסר סבלנות. "גברתי, אני לא רוצה להישמע מזלזל, אבל מי את?"

פייפר תקעה בו מרפק, אבל זה היה מאוחר מידי - וגם לא נחוץ. הנערה לא נראתה מוטרדת. 

"כמובן, כמובן." היא חייכה אז, חושפת שיניים שנראו לבנות כמו השיער הבהיר שלה. השמלה שלבשה הייתה לבנה גם היא, ובשילוב עם עורה החיוור, היא נראתה כמו רוח רפאים. "שמי הבסטונה, דודנים קטנים. ציפיתי לפגוש אתכם זה זמן רב."

"את יודעת מי אנחנו?" שאלה אנבת', והבסטונה נראתה מבולבלת.

"הרי אמרתי שציפיתי לפגוש אתכם, הלא כן? אתם חצויי-הדם שנבחרו להושיע את ניקי. השבעה והמוות, הלא כן?" דרשה לדעת.

פרסי החליף מבט פעור עם אנבת'. "איך… איך את יודעת על זה?" שאל את הנערה המשונה בדריכות. הוא לא היה בטוח אם להתכונן למתקפה.

הבסטונה ניפנפה בידיה בביטול. "אין זה משנה, דודן קטן. כל אחד והאמצעים שלו. מה שחשוב הוא אתם. הלכתי הנה כל הדרך מבריטניה על מנת לפגוש אתכם סוף כל סוף."

ליאו נשמע מסרב להאמין. "הלכת?"

"אכן, בן הפייסטוס. שנים רבות אני מחכה לפגוש אתכם. עזבתי לשם כך נסיעת עסקים בלונדון, אחת מהערים החביבות עליי ביותר." היא ניענעה בראשה. "הידעתם כי המקום נראה כמו חורבה לעומת מה שהיה בעבר? אך אני מודה שישנם גם יתרונות לעולם המודרני. מצא חן בעיניי מה שעשו עם המרחב התת-קרקעי של העיר; הנוף משם פשוט… קסום." היא נראתה משועשעת, כאילו הייתה בדיחה חבויה במילותיה, ואז נענעה בראשה שוב. "ובחזרה לנושא שעל פרקנו," הכריזה, ובהינף יד פשוט, שלפה משום מקום כמה דפים מרשרשים. לא היה עליה תיק ולא נראו כיסים על בגדיה, ובכל זאת, ידיה אחזו בדפים שלא היו שם קודם. "הבאתי לכם שי." 

היא התקרבה, ועם סגירת המרחק ביניהם, הלכה דמותה והתבהרה על ידי אור הסטיקלייטים החיוור. שערה לא היה סתם בהיר, הוא היה לבן - לבן לגמרי, כמו שיער שיבה. עורה היה כהה יותר אך במעט מהשמלה והצעיף הלבנים שלבשה, וחלק, חסר כל פגם. כשנותרו בינה לבין חבורת החצויים מטרים בודדים של מים חשוכים, נגלו לבסוף גם פניה.

עיניו של פרסי נפערו והוא פלט נשיפה, שומע אותה מהדהדת סביבו מכיוון חבריו המזועזעים כמוהו. 

הייתה זאת הייזל ששאלה בשם כולם - "מה - מה קרה לעיניים שלך?"

הבסטונה הטתה את ראשה ומצמצה. עיניה הגדולות בהקו בתוך המים, צבע הקשתיות שלהן זהה לצבע שאר גלגלי העין - לבן לגמרי. "ודאי שמעת שכוח יכול לעוור, דודנית קטנה. אין זו רק צורת ביטוי."

"אבל… את רואה אותנו. לא?" שאל ניקו לאט. עיניה הריקות של הבסטונה התמקדו בו. 

"אכן, בן האדס. ישנן דרכים אחרות להתמצא מלבד הסתכלות במימד הפיזי." היא הרימה את ידה האוחזת בדפים - קלפים, עתיקים למראה, יבשים לגמרי ואף מתפוררים למרות המים - והושיטה אותם אל אנבת', שעמדה הכי קרוב אליה. "הנה לכם, קטנים. למזל."

אנבת' לקחה את הקלפים בזהירות, עיניה סוקרות את תוכן הדף הראשון ברפרוף מהיר. "כתוב כאן על… על האבן המפצלת. זאת האבן מהנבואה," אמרה בדריכות.

פרסי התקרב אליה והציץ מאחורי כתפה בתוכן הדפים הפריכים-למראה. הם היו מלאים בכתב יד מקושקש שפרסי הבין מיד שנכתב ביוונית, אך מעבר לכך לא ידע עליו דבר - בשונה מהארי הכלוא בתוכו, שחש דיגדוג בשולי הכרתו למראה הכתב. הארי הכיר את הכתב הזה.

אבל הוא לא היה מסוגל להתרכז בזכרונות שלו כרגע, ותחושת הדגדוג חמקה ממנו, לעת עתה אבודה בשטף זכרונותיו של פרסי. 

מילים על גבי מילים היו דחוסות לאורכו ולרוחבו של הקלף המצהיב, כה צפופות שפרסי התקשה לקרוא על אף השפה המוכרת. אבל הוא כן זיהה כמה מילים בראש הדף.

"לחשיפת סודותיי, על לחש זה להיאמר תחת ראש הכיפה," הקריא בקול, ואז פנה לבהות במילים הבאות. הן היו לטיניות, כתובות בניב עתיק כלשהו של השפה, ואותן פרסי הבין עוד פחות. "מה זה?" שאל בחוסר הבנה.

"הו, אל תשאל אותי, חצוי צעיר," אמרה הבסטונה. כשפרסי הרים את עיניו הוא ראה שהיא נראית משועשעת, עיניה טורדות-המנוחה פקוחות לרווחה תחת גבותיה המורמות. "איני מתכוונת לעזור לכם."

"לא תעזרי לנו במה בדיוק?" ליאו נשמע מיואש.

"בדבר," אמרה הבסטונה בפשטות. "איני אלא צופה מן הצד. המערכה שלכם נגד האדון הלבן אינה נוגעת לי."

"את יודעת מי זה האדון הלבן?" שאלה פייפר בהפתעה.

"כמובן, בת האהבה. הכרתי אותו משחר ילדותו, ואף תמכתי בו בשעתו. הייתי גבירה לבנה בעצמי, פעם." 

הבסטונה נאנחה. צמתה הארוכה והשמלה שלה שריחפו סביבה במים גרמו לה להיראות לא מציאותית, כמו תמונה קפואה, חסרת זמן. "הוא השאיר לי את הצלקת הזאת לזיכרון." 

היא הרימה את זרועה השמאלית, חושפת את הצד הפנימי של מפרק כף ידה. על עורה הבהיר והחלק נראתה בקושי צלקת חיוורת, בצורת עיגול מושלם, אור הסטיקלייטים משתקף ממנה בגוון כסוף. פרסי התאמץ לא להרים גבה בספקנות.

"זה… לא נראה כל כך גרוע," ביטא ג'ייסון את מחשבותיו בקול מובך. הם היו רגילים לצלקות גרועות בהרבה.

"מראה עין יכול להטעות," אמרה הבסטונה ביובש, אך לא הוסיפה עוד. ידה חזרה לצד גופה והיא פשוט עמדה שם, גבה אחת מורמת במורת רוח על מצחה, כאילו שואלת, עוד משהו?

"אם הוא צילק אותך, למה את לא רוצה להילחם בו?" שאל ניקו בקול מתוח מעט.

"זה ביני ובינו," ענתה הבסטונה בשלווה.

"אבל הוא מאיים לפגוע באנשים," מחה פרנק. הנערה לבנת-העיניים הינהנה בחביבות ולא אמרה מילה להסביר את עצמה.

אנבת' העבירה את מבטה בין דפי הקלף האחוזים בידיה ובין הבסטונה בעיניים מצומצמות, לא בעוינות אלא במחשבה. זאת הייתה אותה הבעת פנים שהיא לבשה כשהיא עבדה על בעיה מתמטית מסובכת. "אם את לא רוצה לעזור לנו, למה הבאת לנו את הקלפים האלה?"

"אה, המגילות לא יועילו לכם במיוחד. הן מכילות רקע בסיסי בלבד. עלה בדעתי שמאחר ואתם עתידים להישאב לסיפור הזה ויהי מה, אוכל לפחות לתת לכם את המעט הזה. אך הוא חסר משמעות. סופכם קרב."

צמרמורת עברה במורד גבו של פרסי. "סופנו קרב? על מה את מדברת?"

הבסטונה הרימה אליו את גבותיה. "כרגע אמרתי שאיני מתכוונת לעזור לכם, דודן קטנטן. מפלתכם המתקרבת לא תימנע על ידי. פירוש הדבר הוא שאיני מתכוונת לחלוק עמכם מידע כלל; לא מעבר למה שכבר חלקתי."

הדבר המטריד ביותר בסיטואציה היה הבעת פניה. היא אמרה את כל מה שהיה לה להגיד בצורה כה שלווה, בנינוחות, בביטחון - כאילו היא ידעה באופן מלא מה צופן להם העתיד, ועדיין לא היה לה אכפת, אפילו לא קצת. וזה עוד היה הגיוני: פרסי זכה לראות בימי חייו יותר ממספיק מפלצות שניבאו לו מוות ביסורים עם מבט של צהלה על פניהן המעוותות בדרך כלל. אבל הבסטונה הייתה שונה. היא דיברה על הבסתם תוך כדי שהיא ממשיכה להסתכל עליהם במבט פתוח כזה, חברותי, עם חיוך על פניה והזמנה חביבה בקולה, כמעט כאילו היא רוצה בחברתם, רוצה להמשיך לנהל את השיחה הזאת איתם. זה לא הסתדר. זה היה טורד מנוחה ממש.

"אז למה להיפגש איתנו?" שאל ליאו, להט לא מוסווה של זעם בקולו. "למה ללכת לכאן את כל הדרך מאשכרה-אנגליה אם כל מה שאת רוצה להגיד לנו הוא שלא תעזרי לנו?" 

הבסטונה לא איבדה אפילו שבריר משלוותה. היא הביטה בבן-הפייסטוס עם חיוך קל על שפתיה ואמרה, "אה, אין זה משנה מה עמדתי במערכה המתקרבת - אתם עדיין החלק החשוב ביותר בה. החשק להכירכם בער בי."

"טוב, הכרת אותנו," אמר ג'ייסון, קשיחות מסוימת בקולו. "אם תסלחי לנו, אנחנו נשמח להמשיך בדרכנו עכשיו."

"כמובן, כמובן," הימהמה הבסטונה מבלי להפסיק לנעוץ בהם את עיניה הריקות. היא לא זזה ממקומה.

"אנחנו רוצים ללכת אל ניקודאמוס עכשיו, אם זאת לא בעיה," אמרה פייפר, קולה קר אך זהיר.

"איני עומדת בדרככם, דודנים!" הכריזה הבסטונה, נימה עדינה של לעג בקולה. "אתם מוזמנים להמשיך במסע שלכם; אחי מחכה לכם בקוצר רוח."

פרסי עצר. "אחיך?"

"ניקודאמוס הוא אחיך?" תבעה אנבת' לדעת באותן זמן.

הבסטונה ניענעה בראשה, עדיין רגועה וסבלנית להפליא. "לא התכוונתי לכך בצורה המופשטת של המילה. אחי לזן, קטנים. בן מיני האחרון, למען האמת."

"בן מינך… מה?" פלט פרסי. זן? 

"איזה זן?" שאלה הייזל בבלבול.

אך הבסטונה ניפנפה בידיה בביטול. "רציתם להמשיך בדרככם, הלא כן? ניקי ודאי יענה לכם על כל שאלותיכם. הוא ודאי כבר מכין את תשובותיו."

"הוא יודע שיש לנו שאלות?" שאלה פייפר בסתמיות, אך פרנק לידה הזדקף בחדות.

"הוא מקשיב לנו?" שאל בדריכות.

"מובן שכן," אמרה הבסטונה, מביטה בהם כאילו הם טיפשים. "לא חשתם בנוכחותו? לא שמתם לב להמהום באחורי ראשיכם, לעודף המשקל בלב הכרותיכם? כיצד מצאתם את דרככם לכאן, אם לא הקשבתם להדרכתו?"

וזה היה נכון. פרסי פתאום לא הצליח לא לשים לב, כאילו מישהו שם זכוכית מגדלת הישר מול עיניו והכריח אותו להבין את מה פיספס עד עכשיו. רק שהזכוכית המגדלת הייתה בתוך הראש שלו, בתוך עצם היותו - איפה שהוא שמע קול מוכר מזמזם חרישית, מהנהן אליו לאישור, קורא לו להתקרב. 

הוא היה שם כל הזמן, ופרסי היה מודע אליו… אבל מבלי להבין עד כמה. הוא פיספס אותו לגמרי.

ניקודאמוס היה קרוב. קרוב מאוד. קולו מעולם לא נשמע חזק כמו שהוא נשמע עכשיו.

"אה," אמרה הבסטונה, קולה הרגוע יציב ובטוח בעצמו. "מצאתם אותו, אם כן. האם הדרך ברורה לכם כעת, דודנים קטנים?"

היא הייתה ברורה בהחלט. פרסי הביט מטה, בנעליו, באדמה השקועה שעליה דרך - ומעבר לה. מתחת לפני הקרקע, העולם זרח.

ניקודאמוס חיכה להם. הישר מתחתם.

פרסי ראה מזווית עינו את הייזל מושיטה את ידיה כלפי מטה, מותחת את אצבעותיה. "אני יכולה לקחת אותנו," אמרה בשקט, עיניה נעולות על האדמה.

"דרך צלחה לכם, דודנים קטנים," אמרה הבסטונה, שבריר חיוך על שפתיה. היא הביטה בהם עם מבט בלתי-קריא בעיניה האטומות. "שעיניכם ישארו פקוחות תמיד."

פרסי וחבריו הביטו זה בזה. אף אחד מהם לא ידע מה להסיק מהנערה המוזרה, המדיפה הילה של כוח, שמוצאה ומטרתה נותרו לא ברורים. היא ציחקקה כשהאדמה מתחת לרגליהם החלה לשקוע, כאילו יודעת באיזה חוסר וודאות מוחלט היא משאירה אותם.

במהרה קולה ומראיה נעלם מעליהם. עיניה של הייזל הביטו ישר קדימה בעיוורון בעוד שמונתם המשיכו לשקוע עוד ועוד בתוך האי הטבוע, עיגול האדמה סביב רגליהם צונח מטה-מטה בתוך שאר אדמת האי, כך שהם מצאו את עצמם מוקפים באדמה ובמים מכל עבר, האור החלוש של הסטיקלייטים שלהם בקושי מצליח להדוף את החושך. אבל הפעם, לעומת חוויית השקיעה בתוך המים, אף אחד מהם לא חשש. האדמה תחתם זרחה, וכולם הרגישו בה בוהקת, קוראת להם, מזמינה אותם. הם לא היססו.

החלל התת קרקעי שהם בסופו של דבר הגיעו אליו היה לח אך יבש, מוגן מפני המים המקיפים את האי השקוע כולו, וחסר סוף - הם לא הצליחו לראות קירות בשום מקום, רק המשכים של הכוך התת קרקעי. התקרה הייתה נמוכה, נטיפי אבן יורדים ממנה ונפגשים עם נטיפים שעלו מן הקרקע, מפוזרים באקראיות ברחבי המקום. הכוך כולו הואר באור כחלחל-ירקרק שבמקורו התמקדו מיד כל שמונת החצויים. 

הבריכה העגולה עם המים הזוהרים שבתוכה לא הפתיעה או הרתיעה אף אחד מהם. הם לא היו צריכים לתאם ביניהם או להחליף אף מילה - הם פשוט נעו, כאחד, והתקרבו אליה עד שעמדו במרחק מטר משפתה.

"אתם כאן," אמר ניקודאמוס, קולו היציב מהדהד במערה סביבם.

זה היה בדיוק כמו בחלומות של פרסי, רק אלף פעמים יותר מזה. הכל היה חד ואמיתי וממשי. קולו הרועם של ניקודאמוס הרעיד את האוויר בדיוק כפי שהוא עשה בחלומותיו של פרסי, חוץ מהגוון המציאותי הזה שנוסף לקולו, ההד החלש של קולו שהוחזר מהתקרת הנמוכה ופרסי מעולם לא שמע בעבר. והכל הידהד גם בפרסי עצמו, בתוכו, בתוך מוחו, הקול השקט-אך-רועם נשמע גם לאוזניו וגם להכרתו בו זמנית, פיזית ומנטלית.

בפעם הראשונה פרסי הרגיש את ניקודאמוס במלואו. 

גם חבריו התקשו להכיל את כל זה, וכולם עמדו שם בשקט למשך רגע ארוך, מתנודדים מעט על רגליהם, מחפשים אחר האיזון הפנימי שנעלם להם.

"כן," אמר פרסי לבסוף. הקול שלו נשמע שקט מאין כמוהו בהשוואה לקולו של ניקודאמוס, והוא חייך קלות. "אמרתי לך שנבוא, לא?"

רוח קלה שמקורה בשום מקום עברה סביבם, פורעת את שיערותיהם, בזמן שניקודאמוס נשף בשיעשוע. "אכן, גיבור צעיר. אכן אמרת."

אנבת' נשמה עמוק. "יש - יש לנו שאלות," אמרה, עדיין לא נשמעת לגמרי יציבה.

"אני מודע לכך," ענה ניקודאמוס בקול עדין יותר. "ואענה לכם על כולן. אך ראשית, יש דבר מה שאני זקוק לו ממכם."

פרסי קימט את מצחו. מה כבר… "שנשחרר אותך?" שאל.

הוא הרגיש יותר משהוא שמע את חיוך התגובה של ניקודאמוס, כשהמכשף חזר באישור על דבריו: "שתשחררו אותי."

ואז האור שבקע מן הבריכה הוכפל ושולש ורובע, הופך מחיוור ורך ללבן ומסנוור ברגע, ופרסי הרגיש משהו קורס עליו - בתוכו - משהו שהיה כה כבד שפרסי איבד ריכוז לרגע, איבד את עצמו, לא הצליח לחשוב על דבר מלבד חוסר היכולת שלו לחשוב, להתקיים, תחת כובד משקלו של הדבר הזה שנחת עליו. חושיו התעוורו לגמרי, נחסמו על ידי האור הזה, שהיה כה חזק שהוא נדמה פיזי - חומה ממשית שכלאה את פרסי. 

פרסי כבר היה מנוטרל לגמרי כשהוא הצליח לחזור לעצמו מספיק כדי להבין שהגוף שלו זז.

מה, הוא הצליח לחשוב, בקושי מסוגל לאסוף את המילה הפשוטה במוחו הטעון-יתר-על-המידה, כשראייתו המטושטשת חזרה אליו לבסוף והוא ראה את גופו רוכן מטה, כורע על שפת הבריכה. ידו הושטה קדימה כאילו מאליה, ריחפה מעל המים הזוהרים כל כך שהם הכאיבו לעיניו הבקושי-מתפקדות גם ככה. 

העולם בער ופרסי בער איתו.

"עוד ניפגש, גיבורים קטנים," קול רועם ומוכר ועדין הדהד מסביבו, מתוכו.

ואז קצה אצבעו של פרסי נגע במים הזוהרים, והצבע נשאב משדה ראייתו.

פרסי שקע באפלה.

הארי התעורר באחת, ליבו דוהר בחזהו.

~~~~~~~~~

במרחק רב מדירתם של הארי ורון, בלב היער הסובב את הכיפה, מתחת לאדמת המבנה העתיק - היכן שגם הלבלרים המעטים שעדיין הסתובבו בין ארונות הספרים בכיפה בשעת הלילה המאוחרת לא יכלו לשמוע - גל של משהו, משהו שמקורו לא במימד הקיום הזה, הציף את הצינוק ואת חמשת האסירים שבתוכו ברגעים ספורים בלבד.

פרסי הרגיש בו בבירור, מהדהד בתוכו בצורה שהוא הכיר היטב, ופקח את עיניו.

שנייה לאחר מכן הצרחות התחילו.

הפרק הקודם		הפרק הבא