זוויות שונות

דראקו הרגיש את פניו של לוציוס מתקרבות לפניו שלו, ושמע את לחישתו של לוציוס:

"איכזבתי אותי. רימית אותי. שיקרת לי, דראקו. עכשיו תבוא על ענשך - יחד עם אמך והבוצדמית. אבל קודם - " דראקו הרגיש שפניו וגופו של לוציוס כמעט נצמדים אליו - "יש לי הורוקרוקסים להכין - ולמצוא את אוצרות-המוות."

דראקו שמע בחושך את פסיעותיו של לוציוס עד שנדמו. 

דראקו כעס על עצמו

הכל בגלל התכניות הדפוקות שלו; הוא היה צריך פשוט להסגיר מיד את המכתב שלוציוס שלח לו - מזמן - ואז הכל היה ניפתר! הוא כזה טיפש. אידיוט. ואם לא להסגיר את המכתב - אז לעצור את אביו מיד כשהיגיע לבית, או על ההתחלה...

עולם שלם של אפשרויות מעולות שפספס נפתח בפני דראקו, והוא התבייש בעצמו. 

לפתע - 

לחש אילם התיר את מחסום הפה של דראקו. 

"הי, מי עשה את זה?" הוא אמר בבילבול. 

"אני," נשמע קולה של הרמיוני, "כשאביך התקרב אליך, שלפתי מכיסו את השרביט שלו, ואת השרביטים שלנו; יכולתי להזיז מעט את כף-היד שהיייתה משוחררת."

הרמיוני הדליקה את האור, והתירה אותם מהחבלים. 

"מדהימה! גאונית!" אמר דראקו. 

"אתה מזכיר עכשיו את הארי ורון," אמרה הרמיוני בחיוך. "טוב, תראו מה אני עושה עם שרביטו של לוציוס - "

היא שברה את השרביט לשניים.

"כל הכבוד," החמיאה נרקיסה. 

"תודה, גברת מאלפוי," חייכה הרמיוני. "טוב, כדאי שנתעתק מפה, לא?" 

"לא," אמרה נרקיסה, "נחכה ללוציוס, הוא יהיה נטול-שרביט, ונסגיר אותו."

"רעיון טוב," הנהן דראקו. 

"טוב, כדאי שננוח קצת," אמרה נרקיסה. 

אסטוריה ארזה את מזוודתה: באקדמיית מג'קסר, הנערים נשלחים לביתם בליל כל הקדושים, וליל כל הקדושים חל יום למחרת. 

היא תוכל לראות אם דראקו חזר הביתה. לא. הוא אוכל מוות. בטוח. אולי... רק אוליי... 

היא נזכרה בפניו, ופתאום הייתה בטוחה שלדראקו יש מישהי. מישהי אחרת. אסטוריה ניסתה לתאר לעצמה מי דראקו יכול לאהוב. 

באמצע מחשבה, הארי פוטר נכנס לחדר. 

"באתי להיפרד ליומיים - נוסעים כעוד חצי שעה."

"כן," אסטוריה  חייכה. 

"הכל בסדר?" שאל הארי והסיט בעדינות את שערה של אסטוריה מאחורי אוזנה. הוא תמיד רואה הכל!

"כן, בטח!" ענתה אסטוריה וחיכה. "הי, בא לך קצת להתגנב עכשיו במסדרונות?" שאלה. היא נדבקה מהארי בג'וק הזה, של להסתובב בלילה במסדרונות. 

"טוב, אבל יש לנו רק חצי שעה," אמר הארי בחיוך. 

הם התחילו לטייל במסדרונות הארוכים.

"הי, תראי," אמר הארי לפתע. "את הכרת את החדר הזה?"

אסטוריה הסתכלה בדלת - דלת שיש בעל ידית חלודה. 

"לא," אמרה. 

הם נכנסו ונשימתם של שניהם נעתקה. 

מולם ניצב ראי ינפתא

הפרק הקודם		הפרק הבא