במשך אלף שנים

פרק 18

הרמיוני הניחה את העיפרון והרגישה סיפוק כשחיוך עייף התנוסס על פנייה, כן הציור לא היה ברמה שניתן להכריזו כיצירת אומנות ברמה של המונה ליזה אבל הציור דמה לו בצורה כזו שלא ניתן להכחיש שזה הוא. עיניו הגדולות הביטו בה ושפתיו חשפו שיניים וגומות, היה צריך רק כישוף קטן כזה שיעורר את הציור לחיים בשביל שזה יהיה מושלם, לפחות בעיניה. היא רק רצתה שהוא יראה כמה יפה הוא נראה כשהוא מחייך, דראקו מאלפוי בצבעי שחור ולבן חייך את חיוכו השובה מן ציור אל הרמיוני, באמצעות שרביט הציור התעורר לחיים ועשה פרצופים מצחיקים, לאחר מכאן ,נכנס הציור למסגרת ירוקה כהה ומשם נעטף יחד עם פתק משלה שהיא הוסיפה לו. היא כבר מתה לראות פניו שיקבל את המתנה אבל לא כשיראה אותה או את הפתק היא לא ידעה אם זה ימצא חן בעינין הרעיון לצייר לו דיוקן אישי בעצמה נבחר בגלל ג'יני שדיברה איתה על זה לאחר שסיימו לאכול באותו יום. 
"את ניסית לחפש בחדר שלו אולי תמצאי מהשהו שיעזור לך למצוא לו מתנה", קולה חסר הסבלנות היה רמז מספיק עבה שנמאס לה מנדנודיה של הרמיוני בקשר למתנה של דראקו. ואז היא נזכרה בחדר שלו, בחדר עם התמונות שלו כנער אך לא כמי שהוא עכשיו לא כמי שהיא רואה אותו, לפעמים בכל רגע היה נדמה לה שהוא הולך להעלם ודראקו לא יהיה הוא יהפוך להיות מאלפוי והיא תהיה גרינג'ר הבוצדמית כאילו כלום לא קרה אבל עכשיו יהיה לו את המתנה הזאת ממנה המתנה שתזכיר לו מי הוא עכשיו ולא מי הוא היה פעם. 
עברו יומיים מאז שחשבה על זה והיום היא סיימה את הציור, ידיה של הרמיוני היו מכותמות בכתמי עופרת מהעיפרון, היא בדיוק סיימה לשטוף אותם מעליה כשהפעמון צלצל, 'אלו לא יכולים להיות הארי או ג'יני שניהם עובדים', היא חשבה כשהלכה לפתוח את הדלת התיקווה שזה דראקו שאותו היא לא ראתה יומיים מאז ( בתקופת חג המולד תמיד יש עומס בחלקה לשימוש בחפצי מוגלגים) החלה לגדול ואז להתנפץ כשראתה את רון בפתח הדלת מחייך מאוזן לאוזן בגדיו די חגיגים לביקור פשוט. 
"הי רון", הרמיוני מיהרה למחוק את האכזבה מפניה, נראה שרון לא הבחין בכך ונכנס לביתה 
"כולם הולכים למועדון הקוסמים שברחוב ציירציל", רון הכריז ונעץ את מבטו בהרמיוני 
"כולם זה אומר?...", היא שאלה בחוסר חשק, מועדונים לא היו הבילוי האהוב עליה בניגוד לרון שפשוט אהב אותם. 
"כולם זה אומר אני, ג'יני, הארי, ג'ורג', אוליביה ואת" 
"רון תודה אב-" 
"גם דראקו יהיה שם", עיניו החומות של רון ננעצו בה באופן שאמר אני יודע מה את חושבת והיא הסמיקה קלות כשהבינה שהיא מחייכת מהזדמנות לראות אותו. "אתה קורא לו דראקו עכשיו?", הפעם הוא חיוך ועיניו הושפלו 
"שנינו הגענו להבנה מסוימת, בסופו של דבר הבנו שאנחנו באותו צד" 
"אני גאה בך, רון", הרמיוני תפחה על כתפו וגרמה לאוזניים אדומות וגלי חום בגופו של רון, "אני אלך להתלבש ואחזור", הרמיוני אמרה ורצה לחדר השינה, בגדים עפו מן הארון אל המיטה עד שהיא החליטה ללבוש חצאית שחורה ופשוטה וחולצה אדומה שנראת מתאימה, הרמיוני מעולם לא הייתה טובה בהתאמת בגדים אבל היא חשבה שזה משהו שגם ג'יני תאשר לכן היא רק לבשה נעלים שחורות עם עקבים קטנים ומיהרה לרון אבל לא לפני שהמתנה של דראקו בידה. 
"יופי סיימת", רון הכריז וחייך חיוך כשראה אותה "את נראת יפי-" 
"מטופשת נכון", הרמיוני נאנחה והביטה על בגדיה בחוסר אונים, "אני אלך להחליף בגדים", הרמיוני הפנתה את גבה ועמדה חזור לחדר השינה אבל רון תפס בזרועה, "את נראת מושלם", הרמיוני לא ענתה היא הרגישה הרגשה מוזרה של אי נוחות, "בואי נלך", רון נאנח והושיט לה את ידו בכדי שיוכלו להתעתק הרמיוני עשתה זאת אוחזת בידו באמצעות ידה הפנויה בחולשה.

שניהם הופיעו בכניסה לבית קולנוע נטוש שנשא את כרזת הסרט 'אי טי חבר מכוכב אחר', רון הוציא את שרביטו ולחש אלוהומורה דלת שלקחה את שטח הכרזה וחלק מן הקיר נפתחה בחריקה ורעש רועם נשמע מתוך המועדון ,הרמיוני זיהתה את נגינות הגיטרה כשיר החדש של אחיות הגורל, הם נכנסו ולא לקח להם זמן רב לזהות עוד שני ראשים ג'ינג'ים לצד שני ראשים כהי שער יושבים ליד אחד מן השולחנות בצדי המועדון, 
"ג'יני", הרמיוני קראה בשמחה וחיבקה את ג'יני שארשת פניה לא הייתה שמחה, הרמיוני חיבקה גם את אוליביה ג'ורג' והארי לפני שג'יני תפסה אותה וגררה אותה למקום היחיד שהיה אפשר לשמוע משהו "מה את עושה פה מיוני את שונאת מועדונים" 
"רון אמר שדראקו פה, הבאתי לו את המתנה", הרמיוני נופפה בשקית שהכילה את הציור הממוסגר 
"הו", ג'יני השפילה את עיניה ונשכה את פנים לחיה כשחיוכה של הרמיוני נמוג 
"מה זאת אומרת?", הרמיוני מיהרה חזרה לשולחן ג'ורג' ואוליביה הלכו לרחבה לרקוד בזמן שהארי ורון חיכו בשולחן אבל הרמיוני לא עצרה שם אלה התקדמה לרחבה וחיפשה את פניו החדות של דראקו או את ראשו הבלונדי בין ההמון שרקד לקצב המוזיקה, ואז היא ראתה אותו היא נדחקה בין הגופים הרוקדים כשג'יני אחריה אשר לא עומדת בקצב ההליכה המהיר, הוא רקד כמו כולם בחופשיות וללא מעצורים במחשבה שאין מחר , הוא לבש חולצה שחורה שהגישה את החיוורון הטבעי שלו אפילו לתאורה הכהה והמעושנת של המועדון. גופו נע בהתאמה לגופה של מכשפה זהובת שיער ובעלת עיניים חומות שנצמדה לגופו בצורה לא תמימה כלל, הרמיוני עמדה שם פעורת פה עד שעיניו קלטו אותה עומדת מולו. הוא קירב את פיו ולאוזנה של אותה מכשפה ולחש משהו בזמן שעיניו לא איבדו את האחיזה בעיניה, המכשפה נשכה את שפתיה בחושניות והעבירה יד נואשת על חזהו של דראקו שתרחק ממנה ועמד מול הרמיוני. הוא סימן לה בעיניו לבוא לדבר באיזור שהמוזיקה הרועמת של המועדון לא נשמעת, דראקו הוביל ושניהם נעמדו זה מול זה מחוץ למועדון לא היכן שג'יני והיא דיברו לפני כמה רגעים. 
"את לא הולכת לומר שום דבר?", ידיו היו שלובות על חזהו וקולו היה שילוב של קרירות ושעשוע, שפת גופו צעקה סגירות. 
"אני מחכה שתסביר", הרמיוני לחשה קלושות וגופה רעד ספק מהקור ספק המחשבה שמאלפוי של הוגוורסט הולך לחזור. 
"מה יש להסביר", הוא גיחך, "את עד כדי כך נואשת גריינג'ר, ברמה כזאת שהחוכמה שלך התפוגגה?", הפעם עיניה החומות ברקו, היא הבינה מה הוא הולך לומר, הפחד הנוכחי שלה עומד להתגשם. "אני אף פעם לא הייתי רציני לגבייך", דראקו התקרב אליה בצעד קטן כך שהמחרק בין שפותיהם היה עלוב והוא המשיך, "את מבינה, גברים הם לא כמו נשים", הוא התקרב יותר כך שפתיו היו קרובות לאוזנה וכל מילה שהוא לחש העבירה בה רעד לא רצוני, "הם רוצים דבר אחד בלבד, אני הייתי משועמם ואת היית אתגר", שפתו ריפרפה על לחיה ועברה לקצה שפתה, "תודה גריינג'ר אבל הסיפוק בלשבור אותך גדול יותר מהסיפוק של להיכנס לך לתחתונים", חיוכו חשף שיניים ועיניו סקרו את גופה. ידה ניגבה את המקום ששפתיו נחו עליה היא הושיטה לו את השקית ועיניה חודרות אל עיניו, "התכוונתי לתת לך את זה, לכבוד חג המולד", דראקו צחק, "אני לא צריך מתנות ממך" 
"אז תזרוק את זה", הרמיוני חלפה על פניו קולה היה אדישות מוחלטת, שהייתה העמדת פנים טהורה, האמת היא שהיא הרגישה שחלק בתוך מת, לא מעצם העובדה שהוא אמר שהיא כלום בשבילו או מעצם העובדה שהוא נצמד למכשפה ההיא בצורה ההיא, אלה מעצם העובדה שהוא מוכן לוותר עליה שהוא לא כנה מספיק בשביל לומר את האמת. דראקו זרק את השקית על הריצפה בחוזקה כזו שצליל שבירה נשמע והרמיוני נעצרה, היא הסתובבה ונעמדה מולו שוב, הדמעות זלגו על לחיה בצורה שלא ניתן לחשוב שהם לעולם יפסקו, "מוזר", היא אמרה וקולה ברור וחזק, "אני באמת חשבתי שזה שמה שיכל להיות ביננו זה מסוג הדברים שאנשים כותבים עליהם בספרים ובשירים", היא הסתובבה שוב והפעם לא חזרה.

דראקו הרים את השקית מן הרצפה והתיישב על המדרכה הוא הכניס את ידו לשקית והוציא את זכוכיות שיצרו כתמי דם וחכתכים בידו. לבסוף הוא הוציא את המסגרת, והציור בתוכו הוא ניקה את הזכויות מהמסגרת והוציא את הפתק שהיה שם לאחר בהיה ממושכת בציור שלו. 
"לאידיוט, חג מולד שמח ושנה שמחה. תודה על המתנה שקנית אני ממש אהבתי אותה, האמת היא שלהורים שלי היה את הספר הזה אבל מעולם לא יצא לי לקרוא אותו, עכשיו אני יודעת מה הפסדתי, ג'ין אוסטין היא בהחלט סופרת נהדרת ... טוב זו לא הנקודה הנקודה היא שאני לא מאמינה באהבת אמת, אני לא מאמינה באהבה בסיגנון רומאו ויוליה, האמת היא שאנשים משתנים ואנשים ממשיכים לחיות גם אם האדם שהם אהבו מת, מכיוון שהאדם שאתה אוהב היה רוצה שתמשיך לחיות. אבל אני בהחלט מאמינה באהבה, כזו שמותירה לי לומר לך שאילו הייתי יכולה להעניק לך משהו שאינני יכולה הייתי מעניקה לך את היכולת לראות את עצמך דרך עיני כדי שתוכל להבין עד כמה נהפכת למיוחד בעיני, עד כמה זה מגוחך שהאדם שתיעבתי נהפך למישהו שאני מצפה לראות כל יום, בחיי, אהבה שתחזיק עד סוף החיים אתה יכול לדמיין דבר כזה?, אני כן החברות שלי עם ג'יני, עם רון והארי זה סוג אחד של אהבה שתימשך לכל החיים. אני ממש מקווה שאתה הסוג השני כי אני בהחלט באופן בלתי מעורר אוהבת אותך דראקו מאלפוי ואתה בהחלט ראוי להיות נאהב". 

------------------------------

כמו תמיד אשמח לתגובות :) 

הפרק הקודם		הפרק הבא