הנשף

אני רואה את עצמי. ואת מאלפוי. שנינו מחובקים. אני יודעת שזה חלום, כמובן. זה לא יכול להיות אמיתי. אבל אני מרגישה אותו, ואת שפתיו הרכות. תחושה מוכרת, תחושה מרגיעה וחמימה.

ואז אני מתעוררת, הכרית רטובה; וודאי בכיתי. אני לא יודעת למה, מה יש במאלפוי שכל כך מרגיע אותי. שמשהו רע קורה, הוא מחבק אותי. שוטף שרידים של פשע. גורם לי להרגיש חם ונעים. אפילו שהלב שלי פועם מהר כל כך, מאיים לצאת, לי לא אכפת. העיקר שארגיש אותו, את עורו החלק מתחכך בשלי. אין גרוע כשמפסיקים את זה. שמונעים ממך להרגיש... אהבה. אז ככה זה נקרא.

על הקיר כתוב רוז וויזלי. אני לא יודעת מי כתב את זה והאמת שלא כל כך מעניין אותי. יש לי ניחוש אבל אני לא בטוחה. 

אני מדליקה את הטלפון. סוללה: 100. כמה טוב. בטח הטלפון מרגיש טוב שהוא כל כך אנרגטי, מרגיש טוב ואין שום דבר שיטריד אותו. ועכשיו זה 99.

טוב, שום דבר לא מושלם.

אני מרגישה מועקה בליבי. 'כמה רע זה כבר יכול להרגיש?', תמיד שאלתי את עצמי. 'הרי הלב לא יכול להישבר באמת. אז זה לא כזה נורא'.

הנה לך, ג'ינג'ית. עכשיו למדת לקח. זה הכי כואב שיש. יותר כואב מליפול מסקייטבורד, יותר גרוע מאי חשק לקרוא ספר.

אני מתיישבת בכיסא הספרייה. מתחילה לכתוב במחברת את כל מה שמעיק לי, מה שמציק לי. זה לא כל כך נוח לכתוב בכתב יד. אני שומעת משהו מתחת למיטה. אני כורעת ברך ומסיטה את קצוות השמיכה מהרצפה. 

מכונת כתיבה. מכונת כתיבה מאובקת וישנה. אני מנקה אותה עם קצוות השמיכה, לוקחת דף ומתחילה להקליד. מפתיע אותי שהיא בכלל עובדת, כזאת ישנה. שמעתי עליה רק מסיפורים.

אני מתחילה להקליד כל שעל ליבי. על מאלפוי ועל לילית'. על נקודת מבטו של אבא, שוודאי כה מאוכזב מכך שאני מאוהבת בטהור דם; ועוד סקורפיוס מאלפוי.

אני מתחילה לחשוב איך זה לאהוב מישהו. כנראה שלא כל כך ניסיתי את זה. רק יום וחצי. אפילו יום ורבע. וגם אני, שלא תחשבו, מאוכזבת. לא יכולתי להתאהב במישהו אחר?

אולי בנער הזה, הנרי וורטון. שיערו בלונדיני כהה, הוא מנומש מעט, הפלפאפי מלידה. נחמד, סקרן. דיברתי איתו בשנתי השלישית. מאלפוי הראה לי תמונה שלו. עכשיו הוא גבוה, צעיר, עדיין מנומש ויפה תואר. עיניו ירוקות, שפתיו דקות אך מושלמות. אימו בת מוגלגים, אביו חצוי דם. יש לו שני אחים. לוק הקטן, שמוין להפלפאף לפני שנה. שיערו בלונדיני כהה כמו אחיו, עיניו חומות כאדמה שטרם הושקתה, נוצצות. וכמובן, יש את תיאו. תיאו - שיערו שחרחר ועיניו כחולות. צלולות, עזות כמו מפל מים גבוה. הוא מוין לגריפינדור ממש כאשר התחלנו לדבר, אני והנרי. אך הרבנו לדבר איתו, לעזור לו בשיעורי הבית. הנרי, אני חייבת להודות, די חכם. אך לא כמו מאלפוי. אני מוכרחה לחשוב שהנרי יפה יותר ממאלפוי. אבל מאלפוי אותו הדבר.

עיניו כסופות, שיערו בלונדיני כהה עם השנים. עיניו יפות כל כך שבא לך לטבוע בהן. להרגיש אותן, ממש במציאות.

אני מסיימת לכתוב, נושפת בבוז. כל כך פתטי, לכתוב רגשות על דף. אנשים אומרים שזה מה שעושה אמנים לכאלה; שהם כותבים בצורה כל כך עדינה, יפה. הכל מנוסח היטב. הכתוב פונה לקורא בצורה עקיפה - ועם זאת, כל כך ישירה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא