נקמה מתוקה

בנות פרק חדש.. טוב, הבנתי שאת התגובה השביעית אני בחיים לא אקבל אז אמרתי בואו נרחם עליכן ולכן הבאתי את הפרק.. אבל אני מצפה לפחות 6 תגובות...

פרק -17-

קלייר צרחה בפחד וירדה במדרגות. היא ראתה את דארק מוטל על הרצפה וקליע של כדור תקוע בחזהו.

היא התקרבה לעברו וראתה שהוא מדמם והוא נושם בכבדות. היא פשטה את חולצתה והניחה אותו על הפצע, מנסה לעצר את הדם.

דארק הסתכל עליה וניסה לחייך, אך היא ראתה שזה מכאיב לו. "קליר, תקשיבי לי," אמר ולקח נשימה עמוקה.

"ששש... דארק, אל תדבר, אתה עלול להחמיר את המצב, בבקשה עוד מעט נטפל בך," אמרה. היא הרגישה את הדמעות זולגות ולא יכלה לעצור אותם.

דארק הרים את ידו והחזיק את ידה של קלייר, "בבקשה, קלייר, אני רוצה שתדעי..." הוא השתעל מעט והיא ראתה שמעט דם יוצא מפיו. "אני רוצה לבקש את סליחתך, אני מצטער שהתנהגתי כמו מניאק, אני מצטער שלא התייחסתי אלייך בכבוד הראוי לך,"

הדמעות זלגו במורד לחייה, היא אחזה חזק בידו של דארק ואמרה, "אתה לא הולך למות, אתה תהיה בסדר, אני מבטיחה."

הוא חייך מעט והמשיך. היא ראתה שהוא מתקשה לנשום, "אני כל כך מצטער, קלייר, אני אוהב אותך."

קלייר חייכה מבעד לדמעות ולחשה, "אני אוהבת אותך, בבקשה אל תמות, אני לא יכולה לסבול את זה, אני לא יכולה לאבד אותך עוד פעם, בבקשה דארק, אני לא חזקה מספיק."

הוא הרים את ידו ונגע בעדינות בלחייה. "את האישה הכי חזקה שפגשתי." הוא נגע בשרשרת המפתח ואמר, "התליון הזה אולי לא שלי אבל המנעול שעל החזה שלי הוא שלך לנצח אני בטוח שאת תמצאי את המפתח הנכון ותפתחי אותו יש בו משהו בשבילך. אני אוהב אותך קלייר ולכן אני רוצה שתבטיחי לי משהו."

היא הנהנה בראשה. "הכל."

"אני רוצה שתבטיחי לי שאחרי שאני אמות תמשיכי בחייך ותמצאי גבר אחר."

"לא, דארק, אני לא מסוגלת," אמרה קלייר בבכי, היא אחזה בידו ואמרה, "אני לא מסוגלת, אתה לא עוזב אותי!"

"קלייר, תבטיחי לי," והסתכל עליה. היא ראתה את זוג העניים היפיפיות מסתכלות עליה באהבה והיא הנהנה בראשה, לא מסוגלת להפסיק לבכות.

הוא חייך ואמר, "אני אוהב אותך." הוא לקח את השרשרת בצורת מנעול שהייתה על צווארו ושם בידה וכעבור רגע ראתה איך עיניו נעצמות וזרעו נשמטת על הרצפה.

קלייר צרחה בשמו והתכופה אליו, מנסה לעשות לו החייאה, אך  זה היה חסר סיכוי והיא ידעה את זה. "אני אוהבת אותך, דארק."

היא התקרה לעבר שפתיו ונישקה אותו. היא התרומה מהרצפה וצרחה, "צא מהחור שלא תהיה בו וולדמיר יא בן זונה מפגר, צא פחדן חסר רגשות."

היא שמעה צחוק קר וכעבור רגע היא ראתה את וולדמיר בפתח המדרגות. היא הסתכלה עליו בזעם ואמרה, "תרפא אותו, תעשה משהו!"

וולדימיר ירד במדרגות בצעדים איטיים ואמר, "אני יכול לרפא אותו אבל יש לי תנאי קטן."

היא הסתכלה עליו בשנאה והוא אמר, "אל תסתכלי עלי ככה, אני יכול לרפא אותו, אבל אני רוצה משהו בתמורה."

"מה אתה רוצה?" סיננה מבין שיניה בזעם עצור.

"את הסרטוט של אבא שלך."

"אני בחיים לא אגיד לך, גם אם הוא היה נמצא מתחת לבלטה שאתה עומד עליה." אמרה בזעם.

הוא חייך חיוך מאופק ואמר, "אז כנראה אני לא אוכל לעזור לחבר שלך וחבל כי הזמן שלו אוזל. אם אני לא אכניס אותו לחדר הניתוחים הוא יהיה מת על בטוח אני בטוח לא תרצי בזה, נכון?"

קלייר הסתכלה על גופתו של דארק ואז פנתה להביט בוולדימיר ואמרה, "בסדר אני מוכנה לעסקה, רק תרפא אותו."

"ידעתי שאפשר לעשות איתך עסקים," הוא נקש באצבעותיו וכעבור רגע הגיעו כמה בחורים עם אלונקה והרימו את דארק על המשטח והעלו אותו החוצה.

"אז איפה הסרטוט?" שאל וולדימיר.

קלייר לא ידעה מה להגיד. היא ידעה שאם תגיד שהיא לא יודעת הוא ישליך את גופתו של דארק לכלבים או גרוע ולשקר, היא גרועה בזה, אבל היא החליטה לנסות ואמרה, "זה נמצא בבית שלי."

"זה לא בבית שלך, סקרנו את כל הדירה," אמר וולדימיר והסתכל עליה במבט חשדני.

קלייר חייכה  חיוך לגלגני מבעד לדמעות ואמרה, "מה נראה לך, ששמתי את זה במקום גלוי בבית שלי?"    

וולדימיר  הנהן בראשו ושאל, "אז איפה זה?"

קלייר ראתה את הלהיטות בעיניו של וולדימיר ואמרה, "לא כל כך מהר, אני קודם כל רוצה לוודות שאתם תרפאו את דארק."

וולדימיר עשה כמה צעדים לעברה ואמר, "קלייר, אני לא חושב שאת בעמדה של  איומים, אני זה שיכול לגרום שדארק ימות ואת לא תרצי בזה, נכון?"

"ואם דארק ימות אתה תוכל לשכוח מהסרטוט."

וולדימיר לקח נשימה עמוקה וקלייר ראתה שהוא מתאמץ להירגע. "בסדר, אני מבטיח שלא אגע באחד משערות ראשו של דארק אחרי שתתני לי את הסרטוט."

"ו-?" המשיכה קלייר.

"ולשחרר אותו ואותך ברגע שהסרטוט יהיה בידכם."

קלייר הנהנה בראשה ואמרה, "אני לא סומכת עלייך, אני מעדיפה לדבר עם ליונל."

וולדימיר נשף בזעם ואמר, "בסדר, נעלה אבל למעלה, המקום הזה מתחיל לעצבן אותו יש כאן ריח מסריח של דם."

הם עלו למעלה ומספר שומרים אחזו בקלייר בגסות ודחפו אותה לעבר המטבח. הם הושיבו אותה על הכיסא סביב השולחן ונעמדו משתי צדדיה. כעבור כה דקות ליונל הגיע והתיישב מולה.

"שמעתי שאת רוצה לדבר איתי," אמר והסתכל עליה.

קלייר לקחה נשימה עמוקה ולחשה בשקט "אני מדברת איתך כי אני סומכת עלייך, אני יודעת שאתה לא עובד בשביל החמור הזה, אני יודעת שאתה בחיים לא תבגוד בדארק, בבקשה תעזור לי,"

ליונל התרחק ממנה מעט ואמר בקשיחות, "אם באת לדבר איתי על עזרה אז תדעי שאני לא מתכוון לחזור לסי האי. אי סבלתי שם מספיק מהיחס המשפיל ומהתנאים המגעילים."

קלייר הסתכלה על המטבח הגדול ושאלה, "כאן אתה מקבל את היחס הרצוי לך?"

"זה יספיק קלייר," אמר ליונל ונעמד. "אם זה מה שאת רוצה לדבר איתי אז את מבזבזת את זמני." והו הסתובב שקלייר אמרה בקול נואש, "רגע."

ליונל הסתובב והתיישב בחזרה. "אי מקווה שזה חשוב."

קלייר הנהנה בראשה ואמרה, "הסרטוט נמצא בבית שלי, ורק אני יודעת איפה נמצא."

ליונל הנהן בראשו ושאל, "איפה?"

"זה אני לא יכולה לספר לכם כי אני לא יודעת להגיד לכם במדויק, אבל אם תיקחו אותי לשם אני אוכל להראות לתת לכם."

ליונל הסתכל עליה בחשדנות ואמר, "אני צריך לדבר עם ולדימיר."

הוא התרומם מהשולחן ושלף את הפלאפון שלו, הוא אמר מספר מילים לטלפון הנהן בראשו מספר פעמים ואז סגר את הפלאפון והחזיר אותו לתוך כיס מכנסיו.

"וולדימיר הסכים אבל הוא אמר שצעד לא נכון ודארק ימות."

קלייר הנהנה בראשה ושאלה, "מתי נצא?"

"הלילה," אמר ליונל. "תהיי מוכנה" והוא עזב את המטבח. השומרים הקימו את קלייר מהכיסא ולקחו אותה לחדרה. ברגע שהייתה בחדרה אמרו, "תחשבי על משהו מטופש ואת תצטערי על זה."

"וולדימיר אסר עליכם להרוג אותי," אמר קלייר מעט בפחד.

השומרים חייכו אחד לשני ואמרו, "נכון, אבל לא אמרו שאנחנו לא יכולים לשבור לך על שתי הרגליים." והם טרקו את הדלת, קלייר שומעת את צחוקם.

קלייר הסתכלה על שעון ידה, השעה הייתה שבע וחצי בערב. היא נשכבה על המיטה ונאנחה. היא חשבה על מה שעומד לקרות, ברגע שוולדימיר יבין שהיא לא יודעת איפה  הסרטוט הוא יהרוג את דארק, המחשבה שדארק ימות הרגה את קלייר מבפנים, כעבור כמה זמן היא שמעה את הדלת נפתחת והשומרים נכנסו, "את מוכנה?"

קלייר הנהנה בראשה והתרוממה מהמיטה, "אבל אני קודם כל רוצה לראות את דארק, לוודות שוולדימיר מקיים את הצד שלו בהבטחה."

לחדר נכנס וולדימיר. "את תראי את דארק ברגע שהסרטוט יהיה בידי. אל תדאגי מיטב הרופאים מטפלים בו,"

קלייר ידעה שעדיף לא להתווכח ואמרה, "אז בואו נלך."

השומרים הובילו אותה החוצה לעבר מכונית לקסוס שחורה. הם הכניסו אותה לתוך המכונית ונכנסו אף הם. אחד השומרים התניע והמכונית פרצה בדהירה מהירה על הכביש לעבר ביתה של קלייר.

הפרק הקודם		הפרק הבא