Rabbit Heart

תודה על ההערה על התרגום, תיקנתי =]

                                                                                                            פרק 18
                                                                                                             קריקט

                                                                                             "...'תשחקי קריקט עם המלכה היום'?"
 
                                                                                             (לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

 
אף אחד מבני משפחתה של ג'יני לא קיבל היטב את הצהרת כוונתה לחזור להוגוורטס בסוף החופשה. ההצהרה זעזעה אותם כל כך שהם בקושי כעסו על ששמרה מהם את עובדת עזיבתו המחודשת של רון. אימה פרצה מייד בהרצאה חנוקה על הסכנה שבמעשה, בעוד אביה יושב בצד בהבעה מוטרדת ומהורהרת. ביל ניסה לדבר אליה בהיגיון, גם כשצ'ארלי נטש את דרך הפעולה הזו ועבר לדגול בקביעה לפיה היא פשוט לא תחזור לשם, והתיאומים פשוט הגיבו לכל העניין בשתיקה כבדה ולא אופיינית. ג'יני הופתעה לרעה מחוסר התמיכה של אחיה בה, אך שאבה חיזוק מנוכחותו השלווה והדוממת של רמוס לופין בחדר, ונותרה בעמדתה לכל אורך הדיון.

טונקס לא הביעה עמדה במהלך הוויכוח, אך באותו הלילה, שהיה הלילה הלפני- אחרון שלה בבית אחיה וגיסתה, האישה ההרה טיפסה אל החדר שבעליית הגג עם מכשיר רדיו מוגלגי ישן.

"הוא של אבא שלי," היא הסבירה למראה השאלה על פניה של ג'יני, מתיישבת לצידה על המיטה שהייתה של רון. "אני משתמשת בו בשביל להקשיב לשידורים של 'מבט לפוטר', אבל אני חושבת שאת תזדקקי לו יותר ממני או מאבא שלי. הוא בורח מהמשרד- יליד מוגלגים, את יודעת. בכל אופן, הוא חולק עם אבא שלך את האהבה לצעצועים מוגלגיים, והוא שכלל את המכשיר הזה עם כמה כישופים. הוא אמור להיות מסוגל לעבוד בהוגוורטס, אבל הוא לא חפץ קסום, אז אוכלי המוות לא ישימו לב אליו. ככה את והחברים שלך תוכלו להתעדכן בכל החדשות הכי חמות, מהפה הכי אמין."

"תודה," אמרה ג'יני ולקחה את המכשיר. טונקס הייתה כמו אחותה הגדולה, כך שהיא לא הופתעה לקבל ממנה חפצים חיוניים שההורים שלה לא רצו שיהיו ברשותה, אך היא התפלאה לאור העובדה שהיא עושה זאת מאחורי הגב של הוריה. טונקס אף פעם לא הייתה שומרת את דעותיה בסוד.

"אבל לא קיבלת אותו ממני, בסדר?" אמרה טונקס בקריצה וקמה באנחה. היא ליטפה את ביטנה בהערכה. "לעזאזל איתך, אתה נהיה כבד..."

"למה את לא רוצה שההורים שלי ידעו?"

טונקס הסתכלה עליה כאילו יצאה מדעתה. "את צוחקת? תראי- כמה את אומרת שהמכשיר הזה מעודד אותך לחזור להוגוורטס ולהילחם?"

"אה... מאד?"

"בדיוק. ההורים שלך חושבים שעוד יש סיכוי שהם יגרמו לך להישאר כאן. הם ישתגעו מדאגה כשתלכי..." טונקס חייכה חיוך עצוב אל בטנה וליטפה אותה. "וזו תחושה איומה. אני יודעת את זה עכשיו. לילדים אסור להעמיד את עצמם בסכנה, גם אם רק בשביל שלוות הנפש של ההורים שלהם."

"אבל אני חייבת ללכת..."

"אני יודעת. לפעמים יש דברים שאנחנו חייבים לעשות." פתאום טונקס הזכירה לג'יני את בעלה באופן מטריד- מבוגרת ועצובה. היא קרצה לה, אך זה עדיין לא היה כמו לקבל בחזרה את טונקס העליזה וחסרת הדאגות של פעם. "לילה טוב."

באותו הלילה המחשבה על השינוי העצום שחל באופייה של טונקס הטרידה את שנתה של ג'יני, ויותר מכך- המחשבה על השינוי שחל בה עצמה. גם היא, כמו טונקס, עברה שינוי חד באופייה מאז תחילת המלחמה. היא הפכה מילדה מלאת להט וצחקנית לנערה מרירה, עיקשת וחסרת פשרות.

ולאחרונה חשה שחל בה שינוי נוסף; כמו תלמידי בית הספר הכנועים אותם גינתה בסתר ליבה, היא הפכה ליותר ויותר מתפשרת, לוחמנית לא פחות אך מלאת ייאוש הרבה יותר. בתחילת השנה הייתה נאבקת בכל חוסר צדק קטן- עכשיו הייתה נכנעת לכל כוח שהופעל עליה כמעט מייד, בולעת את הכעס בחוסר אונים, כאילו הייתה כבר שבורה כל כך שלא יכולה הייתה לשאת עוד שום כובד.

היא שנאה את ההשפעה שיש למלחמה עליה, ובאפלת השעה החשוכה ביותר של הלילה, החליטה להרכיב את עצמה מחדש ולחזור להיות ג'יני העקשנית שהייתה פעם. היא תחזור להוגוורטס ותילחם, היא קבעה, תאמץ את הפחד הזה אל ליבה כפי שאימצה את הפחד מפני החשכה בילדותה, או את הפחד מפני חדר הסודות או אהבתו האינטנסיבית של הארי, וכך היא תתגבר עליו- תלגום את הרעל על מנת להתחסן מולו- כפי שעשתה תמיד. היא לא תשוכנע לכניעה ולנטישת חבריה, כפי שקרה בתחילת החופשה.

את היום האחרון של החופשה בילתה בוויכוחים אין סופיים עם אימה. הם הזכירו לה מדוע כעסה עליה בתחילת השנה. אך הפעם, היא החליטה, לא תתמודד עם הבעיה כילדה נזופה, אלא כאדם בוגר. היא נותרה בעמדתה בשתיקה מתמשכת ונוקשה, לא מנסה לפתל ולהעצים את עמדתה, אלא קובעת אותה כעובדה. עד הערב, שהיה גשום וסוער, אימה נכנעה בחוסר רצון, ואיתה כל בני המשפחה.

באותו הערב ג'יני כרעה על רצפת העץ והכניסה בגדים למזוודה שלה בנחישות של חייל המתכונן למלחמה. מנורת השולחן שלה החלה להיחלש ולהבהב קלות, מתקרבת לסוף חייה יחד עם סוף שהותה של ג'יני בחדר. בחוץ גשם זלעפות פראי הכה על החלון, והרוח הקרה שאגה בדרישה להכניע את מסגרת החלון הרופפת ולהיכנס פנימה, אל החום.

ג'יני הייתה שקועה בנחישותה כשהרגישה בערה נוגעת בידה. היא חיטטה בין הבגדים ומצאה את מטבע האוניה המזויף של צ"ד; היא כמעט שכחה מקיומו, אחרי חודשים של חוסר אונים מול אויביהם. היא הפכה אותו על מנת לקרוא את המסר שנחרט עליו באותיות קטנטנות.

'אנחנו עומדים לוותר?'

היא חשה רוח קרב ממלאת אותה- רוח שהבטיחה לה שיהיה כאב, הרבה ממנו, אבל היא תוכל לעמוד בו למען המטרה, ולמען האדם ששלח לה את ההודעה הזו.

כל אחד יכול היה לכתוב את המסר הזה; לונה בכלאה המסתורי, דין במהלך מנוסתו אל בית המבטחים הבלתי- ידוע, שיימוס או נוויל ששוחררו מכלא הקרח שלהם, או כל חבר צ"ד אחר, בהוגוורטס או מחוץ לה, שישב בביתו והתחבט גם הוא בשאלה שטרדה את ג'יני בחשאי עד אותה החופשה- האם יש טעם להמשיך להילחם?

והיא כתבה: 'לעולם לא'.

בבוקר המחרת הייתה שוב על 'ההוגוורטס- אקספרס', בדרכה חזרה אל בית הספר.

אביה העיר אותה מוקדם בבוקר על מנת לתת לה חיבוק פרידה כשעוד הייתה במיטתה, ואז הלך בפנים קודרות אל עבודתו במשרד הקסמים. אימה נפרדה ממנה בפתח הבית בעניים נפוחות, ואחיה חיבקו אותה בקודרות מוזרה שהם התאמצו, ללא הצלחה, להסוות מאחורי אופטימיות. רק טונקס חייכה אליה חיוך אמיתי ולחשה לה, "בהצלחה." כשחיבקה אותה.

צ'ארלי ורמוס ליווה אותה לתחנת הרכבת והתחננו שתשמור על עצמה כשנפרדה מהם ברציף. היא עלתה על הרכבת, ודחקה תחושה שהיא הולכת לדרכה האחרונה.

להפתעתה העצומה, בעודה מחפשת תא ברכבת, נראה שאותו מספר תלמידים שעזב את בית הספר חוזר אליו עם סוף החופשה. כשם שהתלמידים קיבלו את עובדת חילופי המנהל בבית הספר, ולא התכוונו אפילו לנסות להתנגד לו- מתוך הסכמה איתו, או סביר יותר, מתוך פחד שהוטבע בעומק נפשם על ידי יד מיומנת.

כולם עדיין תקעו בה מבטים. כשחלפה על פני ארני מקמילן במסדרון הוא פתח את פיו כרוצה לומר לה משהו, אך ברגע האחרון הבחין בקבוצת תלמידים רעשנית שישבה בתא סמוך והמשיך בדרכו כאילו לא הכיר אותה. היא הבינה מייד את מטרת ההתנהגות הזו, ולא פנתה אל אף חבר צ"ד אחר שראתה במהלך חיפושיה.

הרכבת כבר החלה לנוע כשחלפה על פני התא בו ישבה בדרך הלוך. הנערה הגברית ישבה שם, במקום בו ג'יני ישבה שבועיים קודם לכן, קוראת ספר חדש. ג'יני לא הייתה בטוחה מדוע היא עושה זאת, ובכל זאת, היא נכנסה פנימה.

הנערה עקבה אחריה במבט אינטנסיבי בעודה מרימה את המזוודה שלה אל המדף שמעל המושב. ג'יני סבלה אותו במשך כמה רגעים, אך נשברה לבסוף והשיבה אותו. הנערה הסיטה את מבטה מייד.

"אני מקווה שזה בסדר שאני יושבת פה," אמרה ג'יני, משכנעת את עצמה שזאת הסיבה למבט המוזר.

הנערה הנהנה וחזרה לספרה. הן ישבו בשתיקה במשך זמן מה, כמו בנסיעה הראשונה, עד שהנערה דיברה בהפתעה. ג'יני, שהייתה שקועה עמוק בהגיגיה, פספסה את דבריה.

"סליחה- מה?"

"הפנים שלך. אמרתי שהן החלימו יפה."

"אה, תודה," פלטה ג'יני, לא בטוחה כיצד להגיב לגילוי האמפטיה הזה. "לצערי, הידיים שלי עוד לא החלימו..."

"פציעה קסומה. מרפא בדק אותן?"

"אפשר לומר." היה מסוכן לצאת לבית החולים, אבל לרמוס היה מעט ידע בקסמי ריפוי. "הוא נתן לי שיקוי. זה אמור לעבור כשהאקלים יתחמם."

"הגיוני." הנערה שוב הביטה בה. היו לה עניים בהירות- לא מהסוג היפה והמהפנט, אלא מהסוג הדלוח והמערער. הן היו קטנות, קרובות זו לזו, ועם זאת, הייתה בהן תבונה שלא ניתן היה לפספס.

"אה... אני לא חושבת שראיתי אותך בבית הספר אי פעם. את-"

"אני לא חדשה. אנשים פשוט נוטים לפספס אותי בקהל."

"אני מבינה..."

"שנה רביעית. קוראים לי אורסולה."

"נעים להכיר. אני-"

"ג'יני וויזלי. אני יודעת."

ג'יני לא הייתה צריכה לשאול אותה איך. עכשיו היא הבינה איך הארי מרגיש לפעמים.

"באיזה-"

"סלית'רין."

ג'יני הרגישה רתיעה פתאומית. ברושם ראשוני, היא ראתה את אורסולה הזו כתלמידת רייבנקלו מובהקת.

"אני מקווה שזה לא ישפיע על היחסים בינינו," המשיכה אורסולה בצורת דיבורה השוטפת והקרירה משהו. "אנשים לא מדברים איתי לעיתים קרובות. את בוודאי מבינה למה."

הצהרה זו שמה את ג'יני במקום לא נעים. היא מצאה את עצמה עושה משהו שהיא לא עשתה כבר כמה שנים ארוכות- היא גמגמה.

"אני לא תומכת באדון האופל, אם זה עוזר לך." אורסולה התעלמה מחוסר הנעימות שלה לחלוטין, ודפדפה בספר בעודה מדברת. "למעשה, רוב תלמידי סלית'רין לא תומכים בו- לא באמת. נכון לעכשיו, יש אותו מספר תומכים מזויפים של זה- שאין- לנקוב- בשמו בסלית'רין כמו בכל בית אחר. לא שאפשר להאשים אותם, לאור הנסיבות."

"איך את יודעת את זה?..."

"יש לי עניים ואוזניים."

"גם לי, אבל-"

"היות ואני לא סובלת מהסחות דעת בדמות חברים או אהבות, אני רוכשת שימוש יעיל יותר ביכולות כגון ראייה ושמיעה."

ג'יני הופתעה שוב מהכנות והדיוק של דברי בת שיחתה המחודדת. "אני... אה..."

"את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך. רוב האנשים הם כמוך. הייתי מתחלפת איתך בכל יום."

ג'יני פלטה גיחוך מריר. "לא היית רוצה לעשות את זה."

אורסולה תקעה בה מבט שערער אותה. ג'יני החליטה שבקרוב תבקש את סליחתה ותיקח הפסקה מהדו- שיח המטריד הזה בשירותים.

"הו, דווקא כן. רוצה לשמוע למה?"

"אני... צריכה להתפנות. תסלחי לי."

"כמובן. זה מובן לחלוטין. אני אהיה שקועה עמוק בספרי כשתחזרי. ספר מרתק."

ג'יני יצאה מהתא ומיהרה לשירותים, שם נשארה זמן ארוך מהנחוץ. היא חשה צמרמורת בכל פעם שחשבה על ענייה המוזרות וקולה הנמוך של אורסולה מסלית'רין.

לשמחתה, הנערה השנייה לא ניסתה לדבר איתה שוב במהלך הנסיעה, והן עלו לטירה במרכבות שונות באור הדמדומים הכבד. סוהרסנים עטויים ברדסים שחורים קיבלו את פניהם בשער הטירה, צופים אחריהם מתוך האפלה שתחת ברדסהם. ג'יני לא התגעגעה לתחושת הבחילה הקרה שעוררו בה, ולזיכרונות חדר הסודות שהעלו בה.

עד שהכרכרות עצרו בטירה, חשכה מוחלטת כבר שלטה בכל, ושלג ירד. שלג ישן ופריך נמעך תחת רגלי התלמידים הגוררים את מזוודותיהם במעלה המדרגות אל האור המזמין של הטירה- נמשכים אליה כמו זבובים אל מלכודת אש.

פסלי הקרח חסרו באולם הכניסה. ג'יני רצתה לקבל זאת כסימן טוב, אך התקשתה לעשות זאת תחת מבטו השחור של סנייפ, שפיקח על התלמידים החוזרים אל כלוב השעשועים שלו מהכניסה לאולם הגדול. היא חשה את מבטו עליה, והפנתה לו את גבה בעודה מטפסת אל מגדל גריפינדור בבדידות.

היא לא מצאה את נוויל ושיימוס, וגם לא את בטי, בחדר המועדון. במגורים שלה היו רק שתי בנות שישבו על מיטתה של אחת ודיברו בקולות מהוסים ורציניים. הן הביטו בג'יני כשנכנסה.

"ראיתן את בטי?" היא שאלה, מתנשפת קלות מגרירת המזוודה במדרגות.

הן תקעו בה מבטים רעי מזג והתעלמו משאלתה.

ג'יני תירצה את ההתנהגות כקשורה לשמועות חדשות שסבבו סביבה, או סתם סנוביות שגרתית, והלכה אל חדרם של הבנים בשנה השביעית. היא שמחה למצוא את נוויל שם, יושב על מיטתו ומעיין בספר בקודרות. למשמע כניסתה הוא הרים פנים חיוורות ועניים מצועפות.

"הי-" הוא בקושי הצליח להוציא הברה מפיו, והיא כבר הייתה תלויה סביבה צווארו בחיבוק שהיה מפיל אותו לאחור אם לא היה תומך בעצמו. הוא צחק, והיא הבחינה שהוא נשמע מצונן מאד. היא חשה, בכנות, שהיא מצטערת מעומק ליבה על כל גילוי של חוסר סבלנות או לעג, הקטן שבקטנים, שאי פעם הפגינה כלפי תמימותו וטוב ליבו, או כלפי חיבתו אליה.

"לא רציתי לעזוב," היא נשבעה לו בלהט כשהתנתקה ממנו. "אבל הם הכריחו אותי ללכת ביחד עם כולם. לא רציתי להשאיר אתכם לבד איתם- איפה שיימוס? בטי?"

"אני יודע שלא היית משאירה אותנו מאחור אם הייתה לך ברירה," הוא אמר בקול צרוד מאד, אבל ברכות אדירה. ג'יני התכוונה לשאול אותו האם היה מסוגל לראות, לשמוע או להרגיש אותה כשהיה כלוא בכפור, אך הוא המשיך לדבר, "שיימוס עדיין במרפאה- מצבו היה יותר גרוע משלי. הוא לא הפסיק לנסות להשתחרר, בזמן שאני פשוט חיכיתי שהקרח יפשיר... זו הייתה תחושה מוזרה, להיות כלוא שם. הרגשתי כל שנייה שעברה, ועם זאת, לא הרגשתי אף רגע. כאילו זה היה חלום, אבל לא בדיוק... והיה קר כל כך..."

היא חיבקה אותו שוב. "רציתי לעזור לך," היא אמרה לכתפו.

"אני יודע. ראיתי הכל."

"זה לא יעבור להם בשתיקה, נוויל. אנחנו נילחם. נאסוף את צ"ד. אנחנו נהיה חזקים יותר עכשיו, מאורגנים יותר..." היא סיפרה לו על 'תצפית- פוטר', ועל התמיכה של רמוס וטונקס ורון, שהגיח לרגע מההרפתקה המסתורית שלו עם הארי והרמיוני.

"בדיוק! זה מה שרציתי שנעשה מההתחלה," אמר נוויל בהתלהבות. לא הייתה האשמה בקולו, רק להט לפעול. "מתי השידור הבא? אני רוצה לשמוע על כל מה שקורה..."

בפעם השנייה באותה שנה, ג'יני העבירה את חפציה אל החדר של הבנים. מעכשיו יהיה חיוני שתישן שם- זאת עתידה הייתה להיות המפקדה שלהם.

הם וויתרו על ארוחת הערב למען דיון נלהב על פעולותיהם העתידיות. לא היה אכפת להם שסביר היה שסנייפ או לסטריינג' מעמידים את התלמידים האחרים מול השולחנות כניצבים ושוטפים את מוחם, מפחידים אותם, בעוד הם יושבים זה מול זו בפיג'מות על מיטתו הישנה של הארי.

"היה נורא כאן במהלך החג?" שאלה ג'יני על רקע קרקור מכשיר הרדיו שטונקס העניקה לה, שנותר דלוק ביניהם בציפייה מעורפלת לדיווח של 'מבט לפוטר'.

"זה לא היה החג העליז ביותר שהיה לי," אמר נוויל בחיוך מריר מאד. "אחרי שהפשרנו הם עזבו אותנו לנפשנו רוב הזמן- כולנו היינו במרפאה. רובם עדיין שם, סובלים מדלקת ריאות- אני יצאתי בזול, רק עם צינון. רק בימים האחרונים קראו התחילו לבקר בחדרי המועדון שלנו מידי פעם, בעיקר כשהשתעממו והתחשק להם להשתעשע בקללות... אבל אני חושב שכולם בסדר. הם משתעממים די מהר כשאין עוד אוכלי מוות בסביבה שצוחקים כמו מטומטמים. טוב, לסטריינג' הוא סיפור אחר..."

"לסטריינג'?" פלטה ג'יני בדריכות.

נוויל הביט בה בצער. "הוא... תפס את בטי במהלך אחת הארוחות. היא החווירה כל כך שלרגע חשבתי שהיא עומדת להפוך לקרח שוב. והוא היה מרוצה כל כך, השמוק המגעיל הזה... זה היה לפני ארבעה ימים. לא ראיתי אותה מאז."

הפרק הקודם		הפרק הבא