אף פעם לא באמת שנאתי אותך

ברוכים/ות השבים/ות לפאנפיק!

הגיע הזמן שאני אעלה פרק חדש, לא? 

תהנו!!

---------------------------------

בשבועות לאחר הפרידה, הרמיוני בקושי דיברה עם בני אדם.

בעבודה, היא ישבה במשרד שלה ומיינה הצעות לשר הקסמים שהיא תעביר לו אחר כך ובהפסקות היא אכלה לבד, ברחובות לונדון המוגלגית, במקום באולם הסעודות של משרד הקסמים.

היא ראתה את דראקו כמה פעמים, אבל לא את הפנים שלו. פעם אחת הוא דיבר עם פאנסי ונראה די מרוצה מכך, בפעם נוספת הוא דיבר עם קינגסלי ובפעם אחרת הוא דיבר עם בלייז זאביני, שהיה חברו מבית סלית'רין. היא הרגישה שהוא לא רצה לראות אותה, אולי עדיין כעס עליה ולא רצה לדבר על זה.

למען האמת, היא הייתה די עצובה מכך. היא התגעגעה אליו מאוד, ללילות שבהם היו הולכים לישון מחובקים, לבדיחות הקטנות שלהם, לתחושה הנעימה שהתפשטה לה בלב כל פעם שהיא ראתה אותו.

הוא לא נתן לה זמן להבהיר את עצמה, אלא רק היה שקוע בעצבים של עצמו.

"הרמיוני, את חושבת שהוורדים של נער הטבעות צריכים להיות כסופים כמו כל פרח אחר בחתונה או שכדאי לנו לבחור ורדים אדומים?" שאלה אותה ג'יני באחד הסידורים האחרונים לפני החתונה.

הן היו באחת החזרות לטקס והרמיוני התחילה לחלום בהקיץ, הרגל שהפך לנפוץ מאוד אצלה לאחרונה.

"הא?" היא שאלה בהיסח הדעת. ג'יני חזרה על השאלה.

"או... אני לא יודעת. אולי כסופים." אמרה הרמיוני ופנתה להתבונן בגן האירועים המקושט למחצה.

"אני דווקא ממליצה על אדומים, שיהוו ניגוד לכסופים. מה אתן אומרות?" שאלה לונה ובטפיחה קלה בשרביטה הפכה את זר הוורדים בידיה לאדום.

"זה ממש יפה לונה, אבל אני חושבת שעדיף לשמור על כל הקישוטים זהים פחות או יותר..." אמרה ג'יני בחיוך. "תודה לכן על החזרה הזאת היום, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי אחריה!" וג'יני הסתובבה אל כיוון הארי ומיהרה לעברו, כנראה רוצה להגיד לו משהו חשוב.[

"רוצה ללכת איתי לשתות מי גילי או מה שתרצי איפשהו?" שאלה אותה לפתע לונה. "בשלושת המטאטאים, אחרי החזרה הזאת. נגמרו לי כל הכוחות."

"אני אשמח, לונה. אני צריכה קצת הסחות דעת. אבל אולי ניפגש מאוחר יותר, נגיד – בשבע זה בסדר?" אמרה הרמיוני, שהייתה מותשת אחרי שבוע ארוך שהיה מלא בהכנות לחתונה המתקרבת ובאה ועבודה קשה במשרד.

בערב הרמיוני רצתה לזהור קצת. היא הייתה מאוד מדוכדכת לאחרונה, אז היא סברה, כמו רבות אחרות, שבגד מנצנץ ישפר את מצב רוחה.

היא לבשה שמלה שחורה ומנצנצת ומעליה ג'קט ג'ינס מוגלגי. היא לא אספה את שיערה הפרוע ונתנה לרוח לתת לה תסרוקת חדשה.

כשהיא נכנסה לפונדק היא ראתה את לונה יושבת ליד בחורה אחרת, שנראתה להרמיוני קצת מוכרת, והייתה לה הרגשה שהן לא הכירו בנסיבות חביבות.

"היי לונה!" היא קראה כשעמדה מאחוריהן, קיוותה שלונה פשוט תציג את הבחורה כדי למנוע מצבים מביכים.

"או, היי הרמיוני. יצא לי קצת להקדים הפעם, אז פגשתי את מיליסנט!"

"מיליסנט?" שאלה הרמיוני. לאחר כמה רגעים היא נזכרה באותה נערה גדולה שחנקה אותה במועדון הדו קרב של הדביל לוקהרט ולאחר מכן הרמיוני הפכה לחצי-חתול אחרי שהתבלבלה בין שערת אדם לשערת החתול של מיליסנט.

מיליסנט בלסטרוד כנראה הבחינה במבט המעט עוין של הרמיוני, והיא התכווצה במקומה.

"אמממ... הרמיוני, אני יודעת שלא נפגשנו בנסיבות הכי טובות בעולם, אבל אני רק רוצה להגיד שלעולם לא תמכתי בזה שאין לנקוב בשמו-"

"וולדמורט," הרמיוני קטעה אותה. "סליחה, הרגל אוטומטי. הוא כבר מת, אז עדיף לקרוא לו פשוט וולדמורט, נכון?"

"כן, את צודקת." הסכימה איתה מיליסנט וביטחונה גדל במקצת כשראתה את מבטה של הרמיוני מתרכך. "בכל אופן, ניסיתי להגיד שלעולם לא תמכתי בדעות של ו-וולדמורט, למרות שלמראית עין זה נראה כך, זאת פשוט הייתה אשליה של שאר בית הספר על בית סלית'רין."

"אוקיי מיליסנט." אמרה הרמיוני במעט שיעמום. היא שמעה אינספור נאומים כאלה מפי סלית'רינים. "הכל בסדר, באמת. אני שמחה שאת אחת משלנו!"

מיליסנט נשמה לרווחה.

"אז... שנזמין לנו משקאות?" שאלה לונה ונפנפה בידה אל מדאם רוזמרטה הברמנית, שלמרות כל השנים שעברו, עדיין נראתה בשנות העשרים המוקדמות שלה.

לונה הזמינה את מי הגילי החביבים שלה, הרמיוני בחרה בבירצפת ומיליסנט העדיפה קוקטייל וויסקי אש, יין דבש, ליקר דלעת ודובדבנים, או בקיצור – 'וויילד' [הערת המחברת- wild באנגלית זה פרוע], המשקה החדש והפופולרי בקרב הקוסמים.

"אז – מה את עושה בימים אלו, מיליסנט?" שאלה הרמיוני בזמן ששלושתן חיכו למשקאות שלהן.

"אני עובדת בגרינגוטס, אני אחראית על אגף הכספות העתיקות ועל מחלקת יצורי הפלא שם." מיליסנט ענתה בגאווה ולקחה זית אחד מהקערית שלידה.

"יש אגף יצורי פלא בגרינגוטס?" שאלה לונה בתמיהה. "לא ידעתי. מה יש בו?"

"מסתבר שיש משפחות קוסמים שחושבות שזה בסדר להפקיד חיות בכספת שלהן, כמו אוצרות וכסף. אנחנו אחראים שזה לא יקרה ואנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם משרד הקסמים." מיליסנט נראתה כעוסה מאוד כשהוזכר עניין החיות.

"מרתק. אני עבדתי במחלקה לרישוי ופיקוח על יצורי הפלא עד לא מזמן..." הרמיוני הפסיקה כשהיא נזכרה ביום ההוא שבו היא נפלה לזרועותיו של מאלפוי והיא איבדה את חוט המחשבה.

היא שקעה במחשבות כבדות והמשיכה להיות מנותקת, גם כשהמשקאות שלהן הגיעו. לונה ומיליסנט המשיכו לפטפט בענייניות וכבר שתו חצי מהמשקה שלהן.

"אז הרמיוני, אפשר בבקשה הסבר ממקור ראשון על מה שהיה כתוב במדור הרכילות בנביא היומי לפני שבועיים?" שאלה מיליסנט בעניין והרמיוני קפצה בבהלה. היא לא ציפתה שיפנו אליה והיא הייתה שקועה עמוק בתוך מחשבה מדכאת על דראקו.

"אמממ..." הרמיוני לא ידעה בדיוק מה לענות. "לא היה שום דבר ביני לבין רון וויזלי. הוא דביל דוחה ותחמן ואני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים."

"או,"

"כן, זה לא אומר לך הרבה אבל הוא לא התגבר על הפרידה שלנו לפני שנה והמעשים שלו נבעו מכך."

הרמיוני לגמה את הבירצפת שלה לאט, מנסה להתחמק מהמשך השיחה, אבל מיליסנט לא הבינה את הרמז.

"ומה עם דראקו? איך הוא הגיב לכך? יש תמונה די מלחיצה בנביא שבה רואים אותו עם כוס מנופצת ביד ומבט של מוות בעיניים," המשיכה מיליסנט בנחת. "תאמיני לי, הכרתי את דראקו בתיכון טוב מאוד והמבט הזה היה מלחיץ אפילו את סנייפ, למרות שהוא לא הראה את זה."

לונה הסתכלה על הרמיוני בחשש, כנראה מבינה את אי הנוחות בסיטואציה.

"נפרדנו." אמרה הרמיוני ולא הוסיפה יותר.

הרמיוני לא מצאה את השיחה מעניינת יותר ובמקום להשתתף בה היא בהתה בנקודה זעירה על הקיר מאחורי ראשה של לונה.

"שמעתי מפאנסי שדראקו והיא נהיו מאוד קרובים," אמרה מיליסנט לפתע. "אני לא סובלת את החזירה הזאת. עסוקה בלהראות לעולם כמה היא מוכשרת. במקומה הייתי מזמינה לעצמי מיטה בקדוש מנגו במחלקה לנזקי קסם וחוסכת נזקים עתידיים!"

הרמיוני לא הקשיבה להמשך המשפט, אבל האזכור על דראקו גרם לה לקפוא בכיסא שלה.

"קרובים? למה את מתכוונת?" שאלה לונה. הרמיוני הודתה לה על כך שחסכה ממנה שאלות מעוררות חשד.

"את יודעת, יוצאים לפעמים וכל זה. נפגשים במשרד, מלווים אחד את השני הביתה ודברים בסגנון. היא אומרת שהם די רשמיים." אמרה מיליסנט. "אבל לא הייתי מאמינה לכל דבר שפרקינסון אומרת."

"או," אמרה לונה ולגמה ממי הגילי שלה את מה שנשאר מהם.

במוחה של הרמיוני רצו מחשבות טורדניות רבות.

ככה היא וויתרה על דראקו? היא אפילו לא נלחמה עבורו. היא פשוט נתנה לקסם הטיפשי והילדותי שלו לקחת אותה הביתה דרך האח.

ומה קורה עכשיו? בגלל רון המגעיל הזה, שאגב היא לא תדבר איתו יותר לעולם, פאנסי פרקינסון המטורפת הזאת מקבלת את דראקו לזרועותיה.

הרמיוני הייתה בטוחה לגמרי שדראקו לא מעוניין בפאנסי. לפחות ככה הוא אמר לה.

היא קיוותה שהוא אמר לה דברי אמת בלבד.

"לצערי הרב, אני חייבת ללכת." אמרה הרמיוני אחרי שהיא הבינה שכבר מאוחר ומחר מחכה לה יום ארוך- חזרה נוספת לחתונה של ג'יני והארי וסידור פרטים אחרונים, בצירוף יום ארוך במשרד ופגישה עם קינגסלי, הארי ופרסי וויזלי.

"היה נחמד לפגוש אותך, הרמיוני." אמרה מיליסנט בחביבות ונופפה לה לשלום.

"גם אותך," שיקרה הרמיוני. מיליסנט הייתה רכלנית ודברנית מידי לטעמה. "ביי, לונה. נתראה מחר!"

הרמיוני יצאה מפתח שלושת המטאטאים וחיפשה אחר הג'קט שלה בתוך ארנק הפאייטים הישן. לצערה, היו בו יותר מידי מסמכים, ספרים ועיתונים כך שהיה לה מאוד קשה למצוא אותו.

היא מעדה במדרגת הכניסה לבר ואיבדה את שיווי המשקל. הנעליים שלה לא עזרו במיוחד ליציבותה.

ידיים חזקות תפסו בה ומנעו ממנה להתרסק על אדמת הרחוב הראשי של הוגסמיד. היא קיוותה בכל מאודה שאלו לא הידיים של בן האדם שהיא הכי פחות רצתה לפגוש עכשיו, אך בו זמנית היא דווקא הייתה סקרנית לדעת אם מיליסנט צדקה לגביו ולגבי פאנסי.

היא אפילו לא הייתה צריכה לפקוח את עיניה כדי להבין שהתפילות החרישיות שלה לא נענו. הריח של הבושם המשכר של דראקו מאלפוי הסגיר אותו.

היא פקחה את עיניה לאט, מקווה שהיא לא תראה את פאנסי פרקינסון איתו.

היא התאכזבה, שוב. פאנסי פרקינסון עמדה לצידו של דראקו ונעצה בה מבט לא נעים בכלל.

"שימי לב לאן את הולכת, הר- גריינג'ר." אמר דראקו בכעס. עיניו האפורות (והיפות!) מנצנצות בחושך ברוגז.

"מסכימה עם כל מילה!" קראה פאנסי בקול המאנפף הרגיל שלה.

הרמיוני עיוותה את פניה אל כיוון שניהם, מנסה להסתיר את עיניה הבורקות מדמעות בעזרת השיער שלה.

"אוי, סליחה על ההפרעה. אני אנסה לא ליפול בפעם הבאה." היא אמרה בזלזול והתעתקה משם. שנייה אחת לפני שהיא התעתקה, היא הספיקה לראות את הפרצוף המופתע של דראקו. היא קיוותה מאוד שהיא זיהתה עצב קל בעיניו.

כשהיא הגיעה הביתה כמה רגעים אחר כך, היא זרקה את ארנק הפאייטים שלה בכל הכוח לצד השני של החדר, הטילה על עצמה לחש מנקה כי לא היה לה כוח להתקלח, זרקה את עצמה על המיטה ובכתה כל כך חזק כך שהיא לא שמעה שום דבר חוץ מהבכי שלה, ובטח שלא שמה לב שניקולס החתול נכנס אל החדר והצטרף אליה על המיטה.

למה שום דבר לא יכול היה להיות פשוט יותר.

-------------------

אגב, אני כותבת עכשיו פיקצר בשיפ הארי\ג'יני. אני אעדכן פה כדי שתוכלו לקרוא אותו אם תהיו מעוניינים.

הפרק הקודם		הפרק הבא