נבואת הקסם היהודי

בס"ד
מגיבים חדשים! מגיבים חדשים הנה לכאן!
איזה כיף לראות קוראים חדשים כל הזמן. או שאולי אלה קוראים ישנים שפשוט לא הגיבו עד עכשיו. טוב, אחרי שראינו את כל הגיבורים האהובים שלנו (תכלס כולם גיבורים, מי האיש הרע בכל הסיפור הזה?) עושים מלא טעויות, זה הזמן לעוד פרק שיקרב אותנו לעבר הפרק שכולנו הולכים לשנוא. קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

"סכנה! נא לא להאכיל את הת'סטראלים!" נכתב על השלט האדום והגדול. ניר היה אחרי יום של הליכה ברגל. הוא היה עייף, הוא היה רעב, ובעיקר היה לו קר. הכפור שכיסה את הפריחה שסביבו לא עזר במיוחד ורק כיער את הנוף המעט מאיים, והיתרון היחיד שניר מצא בזה היה הפתרון לצמא שלו - אכילת הפרחים האלה המיסה את הקרח שהיה סביבם והרווה את צמאונו. ואז הוא ניצב אל מול השלט הזה שמוה לו להיזהר מפני חיות שהוא כלל לא מסוגל לראות.
ניר חזה בעברו במוות אחד ויחיד - מותו של ענבר, אדן השדה. אבל זה אינו מוות של בן אנוש, ולכן ניר לא יכול לראות ת'סטראלים. אם אכן יש ת'סטראלים שמשוטטים להם בשדה הזה, וזו אינה בדיחה מרושעת, הוא בבעיה רצינית. הת'סטראלים הם חיות פרא, ויש רק עדר מבוית אחד שלהם בעולם כולו - בהוגוורטס. אז איך הוא יעבור דרכם מבלי לראות אותם? לו רק ליטל הייתה איתו... היא ודאי הייתה יודעת מה לעשות. אבל מאז שלקחו להם את התאומים, הם כבר לא מה שהיו פעם. כמעט 15 שנה הם לא מה שהיו פעם.

בניגוד לניר וליטל, איילת והילל הם זוג מהאגדות. מהזוגות שלא רבים אף פעם, שחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה ושרק המוות יפריד ביניהם. לא משנה מה הילל או איילת יאמרו זה לזו, הם לא יצליחו להוציא זו את זה משלוותם. אפילו כשאיילת אמרה להילל, "תשמע, נראה לי שאני אוותר על כוחות הקסם האלה," הוא לא יצא משלוותו. הוא היה עסוק בלהאכיל את עשתורת, בתם התינוקת בת הכמעט שנה, שעדיין לא התרגלה לקונספט המשונה הזה של בני האדם לפיו שעות הפעילות הן ביום, ובלילה נוהגים לישון.
"זו העייפות מדברת ממך, מאמי," הוא ענה לאשתו כשהבליע פיהוק. הם דיברו בלחישות כמובן, כי נוגה, אחותה הגדולה של עשתורת, ישנה לה שנת ישרים באותו הרגע והם חששו להעיר אותה.
"לא, אני חושבת על זה הרבה זמן," היא התעקשה, "כלומר, אני מסתובבת עם כוחות קסם כבר כמה חודשים אבל אני לא מרגישה שאני מתרגלת לזה. זה רק צורם לי יותר ויותר מרגע לרגע, ואני מרגישה חוסר רוגע. חוסר שקט. כאילו כל מה שאני עושה מנוטר, כי אפשר לעקוב אחרי כוחות קסם בסופו של דבר. אני מרגישה כאילו כל פעולה שאני עושה משאירה אחריי שובל של ראיות מפלילות."
"מפלילות? את לא עושה שום דבר לא חוקי," הילל התפלא.
"אני גם מרגישה שאני אדם אחר," איילת המשיכה, "נוגה ועשתורת מתרחקות ממני מאז שזה קרה."
הילל שתק. "טוב, אם זה מה שאת רוצה..." הוא אמר לבסוף, "למרות שאני לא בטוח שהפיהרר יקבל בעין יפה את זה שהחזרנו את המתנה שלו."
"אה, בקשר לזה," איילת נעה באי נוחות בכיסא שלה, "אני לא חושבת שאנחנו צריכים להחזיר לו את זה."
"מה זאת אומרת?" שאל הילל.
"אני חושבת שאולי כדאי שנשמור אצלנו את הקופסה הזאת, אתה יודע, אם יתעורר צורך..." היא ענתה, "אם נמצא שימוש מועיל לזה..."
הילל הביט דרך חלון המטבח בו ישבו לעבר ארמון הפיהרר הנשקף משם. "נו, זה נשמע קצת חתרני," הוא אמר, "מצד שני, אנחנו יודעים מה היחס של הפיהרר לפעילויות חתרניות."
איילת חייכה כשנזכרה באחת הישיבות שלה ושל בעלה עם הפיהרר ועם כמה מבחיריו, ישיבה שדנה במחתרת שקמה בזמנו בחור הגידגד.
"כן, יחס מיוחד," היא אישרה.
"אז מתי את מתכוונת להיפטר מכוחות הקסם שלך ולהחזיר אותם לקוביה השחורה הזאת?" שאל הילל.
"אה, כבר עשיתי את זה," איילת ענתה, "רציתי לספר לך את זה רק אחרי שאאזור די אומץ לעשות את זה בעצמי. אתה יכול לתאר לעצמך שזו לא הייתה החלטה קלה."
הילל הביט בקוביה שנחה על מדף לא רחוק משם, דוממת.
"אם זה מה שעושה לך טוב," הוא ענה לה.
הם הביטו בקוביה בשתיקה, ועשתורת שמה לב שמשהו אינו כשורה. מה יש על המדף שמסקרן כל כך את אבא ואמא? רק משהו כהה ומוזר. אבל היראה בה הם הביטו בחפץ ההוא רק הצית ניצוץ של סקרנות בתוך עשתורת. ואמנם זה במדף גבוה, אבל אם היא תטפס על הספה או על השולחן היא אולי תגיע לשם...

אז מה עושים? נדמה שאף אחד לא יודע. גל חשב שכולם ציפו שזה יהיה יותר מלהיב להתכנס יחד כל יום ולתכנן תכנונים נגד הפיהרר, אבל הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר שאפשר ליישם. בכל יום הם נפגשו וזרקו לחלל האוויר "נהרוג אותו", "ננטרל אותו", "נשתלט לו על המוח" ועוד תוכניות שונות ומשונות, עד שיום אחד אחינועם ניגשה אליו לאחר כמה שעות של סיעור מוחות וירידות הדדיות.
"זה לא עובד ככה," היא אמרה לו, מגניבה מבט לעבר יוני ושאול שהיו עסוקים בלהעליב את שי, קורל שהייתה עסוקה בלנזוף בהם ובמאיה, ובעמנואל וקארין שישבו בצד וקשקשו בלהט וברגש על מי יודע מה.
"מה זאת אומרת לא עובד ככה?" היתמם גל.
"אנחנו כבר שבועות נפגשים פה מדי יום בלי שום רעיון פרקטי," היא אמרה, "בטוח שאין שום מקום בבית המחסה שיש בו מידע שיכול לעזור לנו?"
"מה כבר יש פה?" חשב גל בקול רם, "יש חדרי סתלבט כמו החדר שבו אנחנו נמצאים, יש את חדר האוכל, הסלון המרכזי, המטבחים, כיתות הלימוד, חדרי השינה, המשרד של קרן, המגורים של קרן, האזור האסור והמרתף. זה הכל."
"האזור האסור?" הרימה אחינועם גבה, "באמת? יש לכם פה משהו שנקרא האזור האסור ולא טרחת לציין את זה?"
"טוב, אני לא ממש יודע איפה זה, אני רק שמעתי ביום הראשון שאסור לי להגיע לשם. אבל שוב, אני לא יודע איפה זה. אני רק יודע שזה קיים."
"אתה רוצה לומר לי שאתה לא מכיר את כל המקום שאתה גר בו?" אחינועם לא האמינה.
"אני באמת לא יודע איפה זה," התעקש גל, "ואני מכיר כל חור פה. זה כנראה מוסתר ממש טוב."
"ואתה יודע מה יש שם?" היא שאלה.
"לא."
"ומה לגבי החדרים שבהם קרן חקרה אותי, וכוכבית והגבר ההוא חקרו את מאיה וקארין?"
גל השתתק. "האמת, אני לא יודע איפה זה. דאגו להחביא אותי במרתף כשהגעתן כי..."
אחינועם הביטה בו בסקרנות.
"לא משנה," הוא אמר, "אבל זה בטח באחת הכיתות או החדרים האחרים שציינתי, לא?"
"למה החביאו אותך במרתף?" שאלה אחינועם.
"לא משנה, נו," גל ניסה להתחמק מהמבטים הבוחנים של אחינועם, "אין לך איזה אזור אסור שאת רוצה למצוא?"
"גל, למה החביאו אותך במרתף?"
"נו, תקשיבי, אנחנו כבר מכירים והכל, לא נעים לי להתחיל לרדת עלייך שוב כדי שתרדי ממני..."
"אוי, אתה כזה ג'נטלמן. למה החביאו אותך במרתף?"
ובעצם, למה הוא מתבייש לספר לה? הוא הנמיך את קולו ללחישה ואמר, "בגלל הנבואה, נו..."
גל ראה שאחינועם הופתעה, אם כי היא הסתירה את הבעת פניה המופתעות במהירות. למזלו היא הייתה חכמה מספיק כדי לא לצעוק אלא ללחוש: "איזו נבואה?"
גל הביט לכל עבר. עמנואל וקארין המשיכו לצחקק להם בצד. היה להם ברק מעניין בעיניים. קורל המשיכה לנזוף ביוני, שאול ושי. רק מאיה הסתכלה עליהם, וגל הניח שהיא מקשיבה לכל מילה.
"בואי החוצה, אני אסביר לך שם," הוא אמר בקול כל כך שקט שאפילו הוא לא שמע את עצמו, אבל הוא דיבר ממש לתוך האוזן של אחינועם. הם יצאו מהחדר בדממה, כשאיש מלבד מאיה לא מסתכל.
"נו, עכשיו, מה זה?" היא שאלה.
גל הניד בראשו. "מישהו יכול לעבור פה ולשמוע," הוא אמר כשהניח שמאיה נצמדת אל מאחורי הדלת ומאזינה להם. הוא אחז בידה (אחינועם נשמה בהפתעה) והתחיל ללכת משם יחד איתה. הם הסתובבו קצת בבית המחסה עד שגל הגיע למשרד של קרן, שהיה נעול כמובן.
"בעיקרון אף אחד לא אמור להגיע הנה כי קרן לא כאן, אז זה נראה לי מקום בטוח," הוא אמר.
"אתה לא יכול לפתוח את זה? יש לך שרביט הרי," היא אמרה.
גל הוציא את שרביטו וכיוון אותו לעבר הדלת הנעולה של המשרד. "אה... סומסום היפתח?" הוא ניסה.
אחינועם גילגלה עיניים. "אם הייתם ממשיכים ללמוד בבית הספר, הייתם יודעים שבעבר השתמשו הקוסמים הפרימטיביים בעלי השרביט בלחש 'אלוהומורה' כדי לפתוח את הדלת. לא שאני אומרת שאתם פרימיטיבים, זו תוכנית הלימודים של הפיהרר..."
"אלוהומורה," ניסה גל והדלת נפתחה בקול חלוש.
"רואה? ידע זה כוח," אחינועם אמרה בניצחון. היא וגל נכנסו למשרד של קרן, שהיה מלא אבק, וגל סגר את הדלת אחריו.
בתוך המשרד חיכו להם שולחן, כמה כיסאות, פינת שתייה חמה, כמה תמונות וספרים.
"טוב, עכשיו תדבר," היא אמרה והתיישבה על אחד הכיסאות. גל התיישב על הכיסא מולה, כשהשולחן מפריד ביניהם.
"טוב," גל נשם עמוק, "כשהגעתי הנה יחד עם יוני ושאול, מצאתי מנורה עם ג'יני בתוכה."
"כמו אלאדין," העירה אחינועם.
"כמו מי?" שאל גל.
"לא משנה, תמשיך," היא אמרה.
"טוב, אז הג'יני אמר, 'האחד יתחיל את מה שהשלושה יסיימו, וכאשר האחד יצטרף לשלושה הם יהיו ארבעה. וכשארבעתם ידהרו ויביאו למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות, ידע האחד כי טעה כשהצטרף. ואילו לא יצטרף האחד, ידע הוא מיד שהוא האשם. על האחד לבחור כיצד לסיים את דרכו ואת דרך כולם, וכיצד יביא לכיליון. והאחד.... הוא אתה'. כלומר, הג'יני הצביע עליי."
אחינועם הנהנה ברוב קשב. "וזה אומר שאתה האחד רק כי הג'יני הצביע עליך?"
"זה לא כל הסיפור," אמר גל, "אחר כל קרן הפגישה אותי עם איזה איש אחד שמסתובב פה כל הזמן, שת לוינסקי."
"אה, הוא גם חקר אותנו," זיהתה אחינועם.
"וואלה," הפטיר גל, "והוא אמר שיש איזשהם שלושה אנשים, אי שם, שברגע שאחבור אליהם נגרום למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות."
"סוף העולם, לפי הברית החדשה," הפגינה אחינועם ידע.
"נכון, ארבעת פרשי האפוקליפסה, בלה בלה בלה," גל ענה, "ולכן בכל פעם שאני נפגש לבדי עם קבוצה של שלושה אנשים, אני מתחיל לפחד שסוף העולם הגיע. אתן הגעתן הנה להיחקר והייתן שלוש בנות, אז החביאו אותי כדי למנוע את סוף העולם או משהו כזה."
"אבל אלה לא אנחנו, כי אנחנו נפגשים כל הזמן על בסיס יומי," אחינועם ענתה, "ואם לא תפגוש את השלושה, אתה תהיה האשם או משהו כזה, לפי הנבואה. אז אולי עדיף לך כן לפגוש אותנו. כלומר, את השלושה, מי שלא יהיו."
"כן..." הירהר גל, "למרות שאם הבחירה היא בין סוף העולם לבין זה שאהיה אשם במשהו, אני מעדיף להיות אשם במשהו."
זה היה אצילי אך מטופש לדעתה של אחינועם. במקום להעיר הערה עוקצנית, היא שאלה, "שת אמר לך אולי מאיפה הג'יני הזה הגיע?"
גל הנהן. "זה בא מהפיהרר."
הפעם אחינועם כבר לא טרחה להסוות את ההפתעה, להערכתו של גל.
"לפי מה ששת אמר, יש לפיהרר סוג של כוח שהמקור שלו הוא ביישות אפלה מאוד. הפיהרר הקים עם הכוח את ישראל הקסומה כך שהישות בעלת הכוח נשארת בחוץ. אבל הוא עשה משהו כל כך גדול עם הכוח הזה, שחייב לקרות משהו גדול מאוד ורע מאוד בשביל האיזון. משהו כל כך גדול שחייב להופיע במציאות שלנו בתור נבואת אמת. אז מה ששת עשה היה לאגוד את הנבואה בתוך ג'יני, לאגוד את הג'יני במנורה ולנסות להשמיד את המנורה עם הג'יני. אבל אי אפשר להשמיד את מה שחייב לקרות, ולכן הוא רק החביא את המנורה במקום ש... שאני מצאתי. ואז הנבואה יצאה, אני האחד, ומהרגע שבו יש אחד, יש גם שלושה."
"מאיפה שת יודע את כל זה?" אחינועם שאלה.
"הוא טוען שהוא היה שם," הצטמרר גל.
"מה? אבל הוא לא חלק מחור הגידגד?" שאלה אחינועם.
"אני יודע? אולי הוא סוכן כפול," ענה גל, "אה, ועוד משהו שנזכרתי בו, שת אמר שהכוח הזה הופך את הפיהרר לבלתי מנוצח."
"ואתה ידעת את כל הדברים האלה על הפיהרר ורק עכשיו נזכרת לספר?" אחינועם נעמדה.
"זה לא עלה לי בראש," הודה גל בבושת פנים.
"יש עוד משהו שאתה רוצה להיזכר בו עכשיו?" היא שאלה בכעס.
גל פתח את פיו כדי לענות.
"זו הייתה שאלה רטורית," התעצבנה אחינועם, "בוא, המקום האסור הזה חייב להיות פה איפשהו. בטוח מגיעים אליו מכאן."
היא ניגשה אל הספרייה והחלה להוציא את הספרים בזה אחר זה.
"מה את עושה?" גל שאל.
"לא ראית סרטים, אה?" אחינועם ענתה לו, "תמיד צריך להזיז איזשהו ספר במדף כדי לחשוף פתח סתרים. תמיד."
"אחינועם, נסחפת," הוא אמר, אבל המבט בעיינה גרם לו לקום ולהעיף ספרים גם כן. הנחישות שלה, התעוזה שלה, גל חשב שהיה בזה משהו... מעורר השראה. פתאום הוא התחרט על כל הפלירטוטים והעקיצות הארסיות שאמר לה מאז שנפגשו לראשונה. הוא היה בטוח שבהזדמנות אחרת, במקום אחר, הם היו יכולים להיות זוג נהדר... וזו מחשבה שלא עברה לו בראש כבר חודשים.
מאחד הספרים שהעיף נפלה תמונה של זוג מנופף לשלום, עם שלושה ילדים קטנים. אחינועם הבחינה בתמונה והרימה אותה.
"וואו, זה כמו GIF!" היא התלהבה.
"מה? מה זה? זו תמונה," הוא אמר.
"אבל היא זזה, כמו GIF," חזרה על עצמה אחינועם.
"כן... כל התמונות זזות, את יודעת," הוא אמר בעודו מוותר על לנסות לדעת מה זה GIF.
"לא בישראל הזמזומית," היא ענתה.
"באמת? מוזר," הוא אמר.
"מי אלה?" היא שאלה.
"לא יודע, זה נפל פה מאחד הספרים."
"תראה, היא נראית כמו קורל!"
"מי?"
"הילדה," אמרה אחינועם. בנוסף לזוג, היו בתמונה ילדה ועוד שני ילדים שהיו מעט צעירים ממנה.
"אולי זו באמת קורל. שני הילדים נראים כמו נדב ואייל," גל העיר.
"מאיפה זה הגיע?" היא שאלה וגל הרים מהרצפה ספר דקיק שעל כריכתו נכתב "חור הגידגד: תולדות".
"איזה שם מוזר לספר," הוא העיר, "מה זה הנקודתיים האלה באמצע? שיקראו לזה 'תולדות חור הגידגד' או משהו."
"לך תדע, אולי הם לקחו השראה מספר אחר עם שם דומה. נגיד, 'מחנה פונון: תולדות'," הציעה אחינועם.
גל משך בכתפיו ודפדף בספר במהירות. "תראי, יש בעמוד הזה ריבוע ריק, אולי מכאן נפלה התמונה," הוא אמר, "הנה," הוא הקריא, "רם ויעל פרת, שמופיעים בתמונה עם בתם הבכורה קורל ובניהם התאומים אייל ונדב, יצאו למבצע חשאי מעבר לקווי האויב – הפיהרר, בניסיום לדלות מידע לגבי דרכים להביסו. הם הספיקו לתמסר מידע חיוני טרם-..."

"מה? למה השתתקת?" שאלה אחינועם.

"אוי לא," גל מלמל.

"מה זה?" היא שאלה וחטפה את הספר ממנו וקראה את המשפט במלואו: "הם הספיקו לתמסר מידע חיוני טרם נתפסו בעוון בגידה ונכלאו ללא הגבלת זמן בארבע־אחת־ארבע."

"טוב, לפחות הם חיים," אחינועם אמרה, אבל גל שתק.

"מה? מה קרה?" היא שאלה.

"זה לא ייאמן... קורל מצליחה לשמור על כזה קור רוח, נדב ואייל מתנהגים בצורה הכי קולית שיש... לא הייתי מאמין שזה מה שקרה להורים שלהם..."

"מה יש לך? אתה מדבר כאילו הם מתו," אחינועם ניסתה לעודד אותו בדרכה האגרסיבית.

"את לא מבינה," הוא ענה, "את לא גדלת כאן, כשבכל מקום יש סיפורי זוועה על המתקן הזה, ארבע אחת ארבע. אני גדלתי ברחוב... אני שמעתי דברים... אני ראיתי אנשים שיום בהיר אחד פשוט נעלמו על ידי הממשל למתקן הזה. חלק מהם חזרו בגופם אבל לא בנפשם... מה שהמקום הזה עושה לאנשים זה..."

"מה יש שם?" שאלה אחינועם מסוקרנת, "אולי נכלא שם את הפיהרר."

גל חייך. "זה יכול להיות רעיון נחמד," הוא אמר, "תודה."

"על מה?" שאלה אחינועם בבלבול טהור.

"שאת מנחמת אותי ככה," הוא אמר.

אחינועם לא ענתה. היא ייחסה את התודה המשונה הזאת למה ששמעה מיוני בעבר - שגל באמת נדלק עליה, ואולי הוא מחפש דרך למצוא חן בעיניה ככה.

"בוא נמשיך לקרוא," היא אמרה והמשיכה להקריא, "המידע שהשיגו רם ויעל ברוב גבורתם היה על אודות מבנה ארמון הפיהרר, ובזכותו מצורף לספר השרטוט של ארמונו. מדובר בשרטוט חלקי ביותר, אך גם הוא מנדב לנו מידע רב יותר מאשר יכולנו לתאר לעצמנו. נוסף על כך, נוטה הפיהרר להתבודד בחדר בקומה הגבוהה ביותר עם מי שהוא מכנה כתלמידת שיקויים מחוננת ועדינה, והוא מרבה להתרברב על כך שהוא בן אלמוות. לא נראה כי מישהו ניסה להוכיח את הטיעון הזה. אוי, גל, תראה, כתוב פה תיעון עם ת'!" היא אמרה פתאום.

גל משך בכתפיו. "אני לא חושב ששגיאת כתיב באמת משנה את המשמעות של מה שאנחנו קוראים," הוא אמר.

לאחינועם זה דווקא שינה. נוצר במוחה כבר מושג כלשהו לגבי אותם אנשים המתגוררים בחור הגידגד, אם הם מרשים לעצמם לפרסם ספר שכזה. "בארמון שוכן גם המתקן המפורסם, ארבע אחת ארבע," המשיכה אחינועם להקריא, "שנבנה בצורה כזו שתזוויע כל מי ששוכן שם בדרך ייחודית, מלבד הפיהרר – המתקן תוכנן כך שלא יהווה איום עבורו כלל."

גל הביט בספר בתסכול. "טוב, עוד רעיון הלך. אולי כדאי באמת להוכיח את התיעון, או הטיעון, שאי אפשר להרוג אותו."

אחינועם הפכה את הדף ותלשה את העמוד הבא. "הנה השרטוט שרם ויעל הצליחו להשיג," היא אמרה, "בוא נלמד אותו."

"בואי ניתן לכולם ללמוד אותו," גל אמר.

"כן, אבל קודם, עדיין לא מצאתי את האזור האסור," נזכרה אחינועם והמשיכה להעיף ספרים לכל עבר.

"אוף, אנחנו ממש מבלגנים לקרן את המשרד ואני לא אוהב את זה," גל אמר.

"אתה יודע, אתה ממש שונה מאיך שפגשתי אותך ביום הראשון ללימודים. איפה גל הפלרטטן, זה שהיה שובר את החוקים?" אחינועם ניסתה לודד אותו לנהוג כמוהה.

האמת שגל בהחלט היה כזה פעם, אבל מאז שהגיע לבית המחסה ויצר קשרים עם עוד אנשים מלבד יוני ושאול, פתאום היה לו אכפת מעוד דברים. בעיקר מכך שלאנשים שאיתו יהיה טוב.

"אולי זה לא כאן?" הוא שאל.

לפתע ארון הספרים נחצה לשניים וחשף מסדרון מואר מאחוריו. "למה אתה סתם אומר?" שאלה אחינועם בניצחון לאחר שהזיזה ספר בעל כריכה לבנה שפתח את השער.

"אני בטוחה שזה האזור האסור," היא אמרה, "בוא."

היא נכנסה פנימה וגל נכנס אחריה בלית ברירה. בצד המסדרון היו דלתות לכמה חדרים.

"הנה החדרים בהם נחקרנו!" התלהבה אחינועם כשהציצה לאחד החדרים, "רואה? ידעתי שזה כאן!"

גל נאנח.

המזדרון נגמר בקיר עם מגירות לכל אורכו, מהרצפה עד התקרה.

"מה זה?" שאלה אחינועם ופתחה מגירה אקראית.

"גל, אתה חייב לראות את זה!" היא התלהבה וגל התקרב באי רצון בולט.

המגירה הייתה מלאה שרביטים.

"תראה, זה הדבר הזה שהיה פעם במקום טבעות! נו, זה שיש לך ולשאר החברים שלך במקום הזה! זה שפתחת איתו את הדלת!"

"שרביט?" הציע גל בייאוש.

"כן, זה!" היא התלהבה ופתחה כמה מגירות נוספות. בכולן היו שרביטים. "מדהים! תחשוב על זה, אם לכל אחד מאיתנו יהיו ארבעה או חמישה שרביטים, נהיה בלתי מנוצחים כשנגיע לארמון הפיהרר!"

"את יודעת בכלל איפה ארמון הפיהרר נמצא?" שאל גל, "זה לא הופיע בספר ההוא."

"כן," אחינועם אמרה בניצחון, "באיזו עיר בגוש דן, אני לא ממש זוכרת, ליד רמת גן כזה. למדנו את זה בבית הספר. קארין ומאיה בטוח זוכרות. ועכשיו יש לנו שרטוט, ויש לנו נשק, אני חושבת שאנחנו יכולים לצאת!"

"לצאת?" שאל גל.

"לצאת לארמון הפיהרר ולמרוד! להביס אותו!"

"אנחנו יודעים איך?" הוא שאל.

"נו, בוא, אף אחד לא יכול לעמוד בפני כל כך הרבה שרביטים שמטילים את הקללה ההורגת. גם לא הפיהרר, לא משנה כמה הוא טוען שהוא בלתי מנוצח. אני בטוחה בזה."

"בטוחה בזה?" הוא שאל והיא הנהנה.

"את יכולה לקחת את האחריות אם ניכשל?" הוא שאל.

"עליי, לא ניכשל," היא אמרה בביטחון כזה שגל שקל להאמין לה.

"נשב כולנו, נלמד את המפה טוב, נכין תונכית לגבי מי הולך לאן ואיך נגיע לשם בבטחון, כשנהיה מוכנים נלך לשם כולנו איזה יום אחד אחרי הלימודים שלי, של קארין ושל מאיה, תיק תק שעה שעתיים וסיימנו עם זה! ישראל חופשית!" אחינועם הרימה ידיים בניצחון.

גל לקח ממנה את השרטוט ועיין בו. "הוא די פשוט," הוא אמר, "אני מניח שהארמון יותר מורכב והם פשוט לא סיפקו שרטוט מפורט כי הם נתפסו לפני זה, ואולי השרטוט הזה כבר לא מעודכן והארמון שופץ?"

"נו באמת, הארמון הזה חדש. בן 15 שנה, ממתי שקמה ישראל הקסומה. קשה לי להאמין ששיפצו אותו מאז שהשרטוט הזה נוצר," אחינועם אמרה.

"את חושבת שהשרטוט הזה יספיק?"

"כן."

גל הסתכל בשרטוט שוב. "זה שרטוט ממש פשוט. אני חושב שכולם יוכלו ללמוד אותו בעל פה תוך כמה שעות, ואז נשאר רק להחליט איך נעשה את זה."

"וכמה זמן להערכתך זה ייקח?" זרזה אותו אחינועם.

"אני חושב שגם כמה שעות. במקרה הטוב, נהיה מוכנים עוד היום."

"עוד היום?" שאלה אחינועם.

"כן. כמובן שהשעה כבר מאוחרת אז לא נצא היום, אבל אין לי בעיה לצאת מחר," הוא אמר.

"מחר?" אחינועם פתאום נחרדה.

גל חייך באירוניה. "כן, אמרת שאת לוקחת את האחריות אם ניכשל," הוא לגלג.

"אם נצא מחר, אתה תיקח את האחריות," אחינועם אמרה.

גל הביט בה בשתיקה. הוא ניסה לבחון את הבעת פניה ולהבין מה עובר בראשה. בסופו של דבר הוא החליט שזו דקיאת תיגר, ובתקווה מאוד גדולה שלא יתחרט על זה, הוא אמר, "סגרנו. נצא מחר, ואם ניכשל אני אקח על עצמי את האחריות."

בואו נקווה בשביל גל שהפרק בו הם יצאו לא יהיה הפרק שאתם הולכים לשנוא.

לאחר יומיים של הליכה, בהם החליטו עירית ועידו בינם לבין עצמם שהדרך היעילה ביותר למצוא את הבת שלהם היא למצוא את חיליק ולשאול אותו איפה היא, הם הגיעו לאזור מגודר שבכניסה אליו עמד שלט עליו נכתב "מחנה רעמסס".

"לא הכי מדוייק גיאוגרפית," ציין עידו, כשעירית ניגשה לאדם עוטה גלימה שעמד בכניסה ושאלה אותו, "אתה יודע איך מגיעים לחיליק גולד?"

האיש נלחץ ואמר במבטא רוסי כבד, "אני לא לשמוע אותכם אומרים 'חיליק גולד'. אנחנו לקרוא לו רק פיהרר. זה פקודות מלמעלה."

"טוב, אז איך מגיעים לפיהרר?" שאלה עירית באי רצון.

"אני לא לדעת," הוא ענה לה, "אני רק לשמור. טבעת יש?"

עידו שקל להראות לו את טבעת הזיהוי שלו שענד על פי חוק בכנסת, אבל עירית הרגישה שלא מדובר בטבעת הזאת. "אנחנו רק רוצים להגיע לארמון שלו, אתה יודע איפה זה או איך מגיעים לשם?"

"אולי היא לדעת," ענה האיש עם הגלימה והצביע על בחורה עבת בשר שהעמיסה עגלות לתוך רכב.

עירית ועידו התקדמו לעברה. "שלום," אמר עידו, "אנחנו–"

"–חדשים? קיבלתם טבעת?" שאלה האישה.

"אנחנו רוצים להגיע אל הפיהרר," ענתה עירית.

האישה עיקמה את אפה. "קשה להגיע אליו... קשה, קשה. אם תגיעו לארמון, רק במזל ייתנו לכם להיכנס. אכפת לכם לעזור לי להעמיס את הציוד?"

"מה זה כל הציוד הזה?" שאל עידו.

"ציוד מהמחנה שאני צריכה להחזיר למחסן המלכותי ב–" האישה עצרה את עצמה לרגע, "בארמון של הפיהרר..."

"המחסן נמצא בתוך הארמון? מצוין! תקחי אותנו לשם!" התלהבה עירית.

"אני לא יכולה, אסור לי," האישה הודתה.

"טוב, חבל, דווקא ממש רצינו לעזור לך," אמר עידו, "אבל נראה שאת מסתדרת לבד עם להעמיס את הארגזים הכבדים האלה."

האישה, שנקראה אסנת, הבינה את הרמז. ואם היה משהו שהיא אהבה פחות מאשר את החוקים הטיפשיים של ישראל הקסומה, זה לסחוב דברים כבדים.

"בסדר, בסדר, אני אקח אתכם, רק אל תדברו יותר מדי," היא לחשה, "אבל רק אם תעמיסו הכל בעצמכם."

"שטויות," אמרה עירית, ובזמן שעידו החל להרים את הארגזים שבאמת היו כבדים ולהניח אותם בתא המטען, היא הציגה את עצמם – "אני עירית, וזה עידו, בעלי."

"אני אסנת," הציגה את עצמה אסנת, "ואני עובדת פה בשליחויות של הארמון כלל מחנות הפליטים. באיזה מחנה אתם גרים?"

"אה..." עירית גמגמה.

"אה, אתם לא ממחנה, אה?" אסנת חייכה, "כן, אתם נראים טוב מדי. אתם בטח גרים באזורי הקשרים."

"אזורי הקשרים, כן," עירית ניסתה את מזלה.

"באיזה אזור?" שאלה אסנת.

"ב..." היססה עירית, "בסביון?"

"מה? איפה שהייתה סביון הזמזומית? אבל יש שם את מחנה מוסרות..." אסנת התבלבלה, "או שאת מתכוונת לאזור תשע, שכולם אומרים שהוא כמו סביון מבחינת המעמד הסוציואקונומי."

"כן, כן, אזור תשע," מיהרה עירית לומר.

"אבא שלי גר שם," אסנת ענתה, "לא ראיתי אתכם שם. מוזר. גם בטח ממש קל לכם להגיע לארמון של הפיהרר אם אתם גרים שם. רגע, למה אתם רוצים שאכניס אתכם לארמון בערמה? הרי כל מי שגר באזור תשע יכול להיכנס לארמון חופשי!"

"אה..." גימגמה עירית בשעה שעידו המשיך להעמיס ארגזים כבדים.

"אה, אני יודעת," אסנת אמרה, "בטח אתם חדשים שם ועוד לא הנפיקו לכם את כל האישורים, בגלל זה אתם רוצים להיכנס ככה. אין, אני גאון."

"כן, ממש גאון," עירית צחקקה במבוכה, כשבתוך תוכה נאנחה בהקלה.

"אז איפה גרתם לפני זה?" המשיכה אסנת לחקור, ועירית הבינה ששמחה מוקדם מדי.

"סיימתי להעמיס!" עידו קרא מאי שם.

"הו, יופי, בואו נתחיל לנסוע," האיצה עירית באסנת, וכולם נכנסו לתוך הרכב, כשעירית מקווה בכל ליבה שאסנת לא תבין שהם לא שייכים למקום הזה. לא שייכים בכלל...

לניר היה מזל אחר. הוא הצליח לעבור את אזור הת'סטראלים כששיניים בלתי נראות נגסו לו בגלימה, אבל חוץ מזה הוא יצא בריא ושלם. ואז הוא הגיע לאזור ההיפוגריפים.

הם לליכחו להם עשב בשלווה, אבל נראו מאיימים יותר מאי פעם. ניר ניסה לעקוף אותם בשלווה כשאחד מהם נעמד מולו.

ניר המבוהל נזכר בשיעורי טיפול בחיות הפלא שלמד באילברמורני, וקד בפחד מול ההיפוגריף.

להפתעתו ההיפוגריף קד בחזרה.

ניר ליטף את ההיפוגריף בחשש. "מה הסיכוי שתוכל לקחת אותי לחיליק גולד?" הוא שאל. באופן מפתיע הוא הגיע לאותה מסקנה כמו עירית ועידו.

להפתעתו, ההיפוגריף התכופף, כאילו מסמן לניר שירכב על גבו. וכך ניר עשה. הוא טיפס על גב ההיפוגריף וקיווה לטוב כשזה פרש כנפיים והחל לטוס בפראות דרומה, לעבר גוש דן...

הפרק הקודם		הפרק הבא