האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


העיניים הן ראי הנפש

הארי לא ידע מה הם. הוא ידע שהם לא רגילים, לא לגמרי אנושיים. שהם שבורים, במיוחד ירוק העיניים.
הוא ידע שהם נקראים חצויים, ושהם מסוכנים.
[PJ+HP, גמור]



כותב: albatraoz
הגולש כתב 12 פאנפיקים.
פרק מספר 17 - צפיות: 37805
5 כוכבים (4.962) 52 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: הארי פוטר, פרסי ג'קסון. - זאנר: מסתורין, דרמה, חברות, אנגסט. - שיפ: הארי/ג'יני, רון/הרמיוני, פרסי/אנבת'. - פורסם ב: 19.05.2017 - עודכן: 31.12.2023 המלץ! המלץ! ID : 8643
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

 

I can't help, I can't stop

You should be careful

Innocent, in your heart

It's growing faithful

Curious, sweetest lips

You try to change me 

Like it's so easy

Bad News Baby, Alma

 


פרק 16 - עיניים נפקחות



רון העיף מבט אחד בפניו של הארי ומיד זנח את הספר שנח בינו ובין הרמיוני. "מה קרה?"

הארי משך כיסא אקראי אל השולחן של שניהם והתיישב מולם ברצף תנועות מהיר. הוא התעלם מהספרים המפוזרים סביבם ונעץ את עיניו בחבריו, משעין את ידיו על השולחן משני צדדיו. "אנחנו צריכים לדבר."

רון והרמיוני החליפו מבטים. הארי הידק את שפתיו, מאלץ את עצמו לחכות, לעצור את מה שהרגיש כמו סערה המתערבלת בתוכו מלפרוץ החוצה. ואז שני חבריו ניתקו את מבטיהם זה מזו ללא מילים וסגרו את הספר, מרימים אליו את עיניהם בסנכרון.

"מה העניין, הארי?" שאלה הרמיוני בקול רגוע ומרגיע, ההבעה הקשובה על פניה זהה לזו של רון. הארי נשם עמוק.

"בדיוק חזרתי משיחה מבלבלת במיוחד עם פרסי. הוא היה מסתורי ושתקן כרגיל, אבל גם מפוחד, ואני חושב שאני מבין מה קורה כאן." הארי עצר לרגע, שוקל את מילותיו, מוודא שוב שהוא בטוח במה שהוא רוצה להגיד, כי אם לא עדיף שהוא פשוט ישאר בשקט. 

אבל הוא סמך על תחושת הבטן שלו. הוא נעץ בחבריו מבט נחוש. "אני חושב שפרסי לא נמצא כאן מרצונו."

רון והרמיוני נעצו בו מבטים חסרי הבעה למשך רגע אחד דומם. ואז הרמיוני קימטה את מצחה ורון הרים את גבותיו.

"אמ, הארי. דה," אמר הג'ינג'י בחיוך מבולבל. "ברור שהוא לא רוצה להיות בצינוק, מי היה רוצה?"

הארי רכן קדימה, חסר סבלנות. "אני לא מדבר על הצינוק, אני מדבר על כאן בכלל - בכיפה, ביער הזה, בכל המקום הזה. במצב הזה. הוא לא רוצה להיות כאן. הוא לא רצה לתקוף."

הרמיוני הזדקפה בחדות. "על מה אתה מדבר?"

"אני לא אומר שזאת עובדה, או שאני בטוח בעצמי, אבל אני חושב שזאת אפשרות. אפשרות הגיונית. אולי פרסי עשה את מה שהוא עשה נגד רצונו. אולי מישהו מפעיל אותו."

"רגע, רגע, הארי," עצר אותו רון בבילבול. "רגע, אנחנו לא עוקבים. תחזור אחורה. על מה אתה ופרסי דיברתם?"

הארי נשף בחוסר סבלנות, אבל רכן בחזרה אחורה בכסאו וציית. "ניסיתי לשאול אותו על ניקודאמוס, אבל ברגע שאמרתי את השם שלו פרסי קפא לגמרי. הוא ממש התחנן שאני אפסיק לשאול עליו. הסכמתי, בתמורה לכך שפרסי יענה לי על שאלה אחרת במקום."

הגבות של רון טיפסו במעלה מצחו. "והוא הסכים?"

הארי הנהן. "הוא לא רצה, אבל כנראה שהוא רצה עוד פחות לדבר על ניקודאמוס. שאלתי אותו על משהו לא מובן שהוא אמר בתחילת השיחה. ההסבר שהוא נתן לי היה מובן עוד פחות - משהו לגבי זה שהכל צריך לקרות כמו שהוא קורה עכשיו, ושאסור לו לדבר, ושאני צריך להמשיך לחלום. שכל זה יוביל לתבוסה הסופית, מה שזה לא אומר. אני באמת לא יודע על מה הוא דיבר, אבל זאת לא הנקודה."

הארי שאף אוויר, מנסה להתייצב, להתרכז. "תראו. פרסי אף פעם לא נראה שמח. אנחנו מפסידים במאבק הזה, מאבדים עוד ועוד חומות, ופרסי אף פעם לא נראה מרוצה. גם כשהוא מסרב לענות על שאלות, ואומר בביטחון מוחלט שאנחנו הולכים להפסיד, הוא לא מתנהג כאילו זה מסב לו סיפוק בשום צורה. אם כבר, הוא רק נראה אומלל יותר. שמתם לב לזה, נכון?"

הרמיוני הביטה בו בהיסוס. "נכון, אבל..."

"וזה לא נראה לכם מוזר?" הארי לחץ.

"ברור שזה נראה לנו מוזר," ענה רון, מצחו מקומט. "אבל זה לא שיש לנו מושג מה קורה כאן, נכון? עד כמה שידוע לנו, יכול להיות שהוא עובד עלינו, שהכל הצגה אחת גדולה. אנחנו לא יכולים להסיק שהוא כאן נגד רצונו רק על סמך ההתנהגות שלו."

"ואני לא אומר שאנחנו צריכים להסיק שום דבר! אני אומר שאנחנו יכולים לשער, לא להסיק," אמר הארי בתקיפות. "אני אומר שמשהו כאן בוודאות מסריח, ואתם חייבים להודות בזה. אני לא מדמיין."

רון הביט בו בחוסר הבנה. "זה לא אומר ש -"

"זה מוזר וזה לא תקין, רון," קטע אותו הארי, כמעט בתוקפנות, כמעט בייאוש. "תודו בזה. אני לא מדמיין."

"הארי," אמרה הרמיוני, קולה השקט גורם לו לעצור ולהתמקד בה. "מה העניין? מה גרם לך להגיד את זה פתאום?"

הארי נאנח והשפיל את ראשו, בקושי עוצר את עצמו מלהליט את פניו בידיו. הוא הרגיש עייף, מבולבל וחסר אונים ועייף, ולהילחם בתחושות האלה רק עייף אותו עוד יותר. "אני לא יודע, אוקיי? משהו ב… כל הסיטואציה הזאת. כל הפעמים שפרסי התחיל להגיד משהו ואז היסס ועצר והתחרט, כאילו הוא לא בטוח כמה מותר לו לחשוף. כל הפעמים שהוא נראה כל כך מפוחד פתאום, בלי שום קשר אלינו או להיותו אסיר - מפוחד ממשהו אחר, מבועת אפילו." הארי הרים את עיניו אל חבריו, אובד עצות. "הוא בדיוק אמר לי שזה לא משנה שאני אגלה בחלומות את כל מה שהוא מסרב להגיד לנו, כי זה יהיה מאוחר מידי בכל מקרה. אנחנו נפסיד בכל מקרה. ואתם יודעים מה? הוא נראה שבור כשהוא אמר את זה. כאילו התקווה האחרונה שלו נלקחה ממנו. מה אני אמור להבין מזה?"

רון נראה מודאג. "מה אתה מבין מזה, באמת?"

הארי ניענע בראשו בהחלטיות. "שום דבר. אנחנו הרי לא יכולים לסמוך עליו, לא? אבל אני יכול לחשוד. אני יכול לחשוב, היי, זה לא הגיוני. היי, זה כמעט כאילו פרסי לא רוצה שהחצויים יביסו אותנו, אלא ההפך."

עיניה של הרמיוני הביטו בו באותם שקט ורוגע שהיו בקולה. "זאת לא הפעם הראשונה שאתה חושב על זה." 

זאת לא הייתה שאלה, אבל הארי הינהן. "התחלתי לחשוד עוד קודם. גם כמעט אמרתי לכם, אתמול, כשהצטרפתי אליכם בספריה. אבל לא רציתי להגיד שום דבר עד שיהיו לי הוכחות."

"יש לך הוכחות?" שאל רון, גבותיו מתרוממות בספקנות גלויה. הארי הזעיף אליו את פניו.

"הייתי אומר לכם אם היו לי. אבל… אני לא יודע, זה כבר מרגיש גדול מכדי שאני אשאיר את זה לעצמי. בכל השיחה שהייתה לי איתו עכשיו - הרגשתי כאילו הוא מסכים איתי. אפילו כשהוא דיבר או התנהג כאילו אנחנו לא יכולים להיות רחוקים יותר על המתרס. כל ההתנגדויות, ההתגרויות - כל זה מרגיש… מזויף. זאת הסיבה שהוא כבר לא מעצבן אותי, שאין לי בעיה להעביר שיחות שלמות איתו תוך כדי שהוא מזכיר לי שוב ושוב שאנחנו הולכים להפסיד. כי זה נשמע כאילו הוא מזכיר את זה גם לעצמו. כאילו הוא היה מעדיף להסכים איתי, אם הוא רק היה יכול."

"אז אתה חושב שהוא לא יכול," סיכמה הרמיוני, מבט מהורהר על פניה.

"אני חושב שהוא חושב שהוא לא יכול," תיקן הארי. הוא הביט בשני חבריו. "אני לא באמת יודע. אלה רק השערות. אבל אולי… אולי מישהו מכריח אותו לעשות את מה שהוא עושה. אולי מישהו מכריח את כל החצויים לעשות את מה שהם עושים."

"זה צריך להיות מישהו חזק, אם הוא מסוגל לגרום לילדים של אלים לפעול נגד רצונם," אמר רון בפקפוק. הארי רצה לתת לעצמו להתרגז, אבל הכריח את עצמו להרים את ידיו במחוות כניעה.

"אני יודע, אוקיי? אני יודע שזה לא סביר, ושאי אפשר לתת לזה להשפיע על אופן ההתנהגות שלנו בחקירה הזאת, ושבעצם כל עוד אין לנו הוכחות זה דיון חסר תועלת. אבל רציתי שתדעו. אני זה שבילה עם פרסי הכי הרבה זמן. שקלתי את זה כמה פעמים, מכל הכיוונים שמצאתי. אני לא אומר את זה סתם."

הספק בפניו של רון התעמעם, אבל הוא עדיין נראה מוטרד. "אני לא יודע, הארי. זה שהיית איתו הכי הרבה זמן אומר שגם היית נתון להשפעה שלו הכי הרבה זמן. מה אם הוא… אני לא יודע, משחק בך איכשהו? מה אם הוא מנסה לגרום לך להרגיש סימפטיה כלפיו?"

זה היה חשש מוצדק. הארי כבר חשב עליו בעצמו, כמה פעמים, אבל לשמוע אותו בקול רם - ממישהו אחר - גרם לו לבלוע רוק. הוא לא רצה לתת למחשבות שלו להוביל אותו למקומות מסוכנים. הוא לא רצה לטעות, לא משנה עד כמה זה הרגיש נכון.

כי זה היה סוג של עליית מדרגה, לדבר על זה עם רון והרמיוני. לבטא את החשדות שלו בקול, לשתף בהן אנשים אחרים. עד עכשיו הוא בקושי נתן לעצמו לחשוב על העניין הזה, אפילו כשהוא הציק לו כמו עיקצוץ שאי אפשר לגרד. לא נתן לעצמו לשקול את זה ברצינות, במיוחד לא כשהוא היה בחברת פרסי. הוא פחד שכושר השיפוט שלו יוטה. 

אבל עכשיו… עכשיו העניין הזה לא היה רק שלו. עכשיו זה יצא לאוויר העולם, והארי כבר לא יכל להתכחש לזה, ואם הוא לא יזהר - הוא עלול להחליק. והמדרון הזה הולך להיות מסוכן. מצבם במערכה נגד החצויים היה רחוק-ממזהיר בכל מקרה. הארי הצטמרר מהמחשבה על איך הוא יוכל להפוך את המצב להרבה יותר גרוע, אם הוא באמת ייפול בפח שפרסי אולי טומן לו.

למרבה המזל, לשתף אחרים בחשדות שלו כלל גם צדדים חיוביים. במיוחד כשאותם אחרים הם שני החברים הטובים ביותר שלו.

הוא רכן קדימה. "אני לא מתכוון לעשות שום דבר בלי לדבר איתכם קודם. בסדר? אולי אני מושפע ואולי אני לא, אבל בכל מקרה אתם תהיו שם לעצור אותי. גם אם זאת באמת מלכודת - אני לא הולך ליפול בה, כי אני לא עושה כלום בלי האישור שלכם."

רון והרמיוני הביטו זה בזה, ושוב בהארי, ואז הינהנו. הקמטים הוחלקו ממצחו של רון. 

"בסדר, הארי," אמרה הרמיוני, הביטחון שבקולה מרגיע. "לא ניתן לשום דבר לקרות. אנחנו ביחד בזה."

הארי הינהן, מרגיש כאילו משקל שהוא כלל לא היה מודע אליו ירד מכתפיו. "יופי. זה טוב." עיניו ננעצו בספר שנח על השולחן בין חבריו, עדיין פתוח, והארי חש סקרנות מבצבצת בו, עכשיו כשהוא לא היה ממוקד כולו בנושא שהכביד עליו עוד מאז שדיבר עם פרסי בצינוק. "מה אתם קוראים?"

"מה הפרעת לנו לקרוא, אתה מתכוון," אמר רון בגיחוך משועשע. הארי גילגל את עיניו. "משהו חשוב, למען האמת. מצאנו עוד קטעים שקשורים לחיים של הכותב. הם משאב נדיר, בין ערימות המחקרים האקראיים שהוא ערך ותיעד בספרים שלו."

"הנה," אמרה הרמיוני, מסובבת את הספר בעדינות על השולחן כך שיהיה מופנה כלפי הארי. "נראה שבדיוק הגענו לחלק המעניין. תקרא."

הארי קירב אליו את הספר, עיניו מתמקדות באותיות העשן הכסופות שריחפו מעל דפיו.



"...נדמה כי היו אלה ימים שלמים של מסע במעלה התעלה, שיטוטים שארכו זמן רב ודרשו יותר משגופי מסוגל לסבול בגילי המופלג. אך ברור כשמש היה במוחי כי לא אחדל ולא אנוח עד כי אמצא את שורש הקרוטון האדום. גאבו לא יתאושש ממחלתו בלי מרפא הקרוטון, ואין אני מוכן לאבד אף אותו.

בעת חיפושיי לא הייתה בסביבתי חברה נוספת מלבד מחשבותיי שלי, ובמהרה מצאתי עצמי מהרהר במשפחתי ובאנשיי, שמצאו את סופם בעוונותיי. יקירתי המנוחה ודאי הייתה מוצאת את צמח דם הדרקון ואף רוקחת ממנו שיקוי מרפא במהירות כפולה משלי. ראיתי אותה בעיני רוחי, מטיילת איתי בתעלה ומעירה הערות שונות על הצמחים סביבנו, ולא ידעתי אם האשליה גורמת לי יותר שמחה או כאב לב. בכל מקרה נאחזתי בדמותה כל עוד יכולתי, בניסיון בו זמני להקל על ליבי הכבד ולהכביד את משקלו בתוכי עוד יותר. 

לעולם  לא אשכח את מחירן של שגיאותיי. נדמה כי הרוצח הלבן לקח ממני הכל, את ביתי ואת בני ביתי ואת שלוות נפשי, כעונש על כך שברחמיי המוטעים הנחתי לו להידרדר בדרך רעה. אף בזמן שנלחמתי בו על חיי, המשכתי לנסות לשדלו לחזור מטעויותיו, לבקש מחילה ולהתאחד מחדש עם אנשינו. חדלתי מתחנוניי רק כאשר הוא גזל את חייה של יקירתי גוונדולין, אהבת נפשי, וצרב למוחי את תמונת אור עיניה היפה נמוג ונעלם.

צפיתי בו גדל כילד וכנער, דם האלים הזורם בעורקיו מבדיל אותו משאר בני ביתי עוד משחר ילדותו. ראיתי כיצד הפך מעלם כשרוני ונלהב לבגיר חד כתער ומלא שאיפות. שאיפות אלו הובילו אותו בסופו של עניין למעשים בלתי יתוארו, ואף שידעתי שיש לעוצרו, הנחתי לרחשי האהבה שחשתי לו לרכך את ליבי. ריחמתי על הנער שבדידות נצחית ודחייה ליוו אותו, והתעלמתי מהבגיר אליו גדל, שאפלה ותאווה הולכת וגדלה לנקמה הנחו אותו. אך חסדי המוטעה התנקם בי.

כשחושב אני על הכאב והסבל שהעלמת עיני ממעשיו של הרוצח הלבן הובילה אליהם, אמרה אחת ויחידה מהדהדת בראשי. קראתי אותה בכתבי מלומדים בעבר אך לא הפנמתיה עד כי חוויתיה על בשרי. 'המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים'."



הארי הרים את ראשו אל חבריו, עיניו רחבות. דבר אחד בלט לו בקטע במיוחד. "זה… דם אלים?"

הרמיוני הינהנה, מושכת את הספר בחזרה אליה ומדפדפת בו. "נראה שהרוצח הלבן הזה הוא צאצא של אחד מהם. אולי הוא אפילו חצוי."

"והוא הרג את אשתו של הכותב. אשתו של ניקודאמוס," הבהיר הארי.

"כך זה נראה," ענה רון. 

הארי קימט את מצחו. "אני… לא, אני מבולבל. בואו נעשה סדר. מה בדיוק אנחנו יודעים עד עכשיו?"

"בדיוק בשביל זה," הכריז רון בחגיגיות, מעלה חיוך על פניה של הרמיוני על אף שכבר הייתה מרוכזת לגמרי בספר, "הכנו את זה." הוא הניח לפני הארי פיסת קלף בגודל כף יד, מלאה בכתב ידה הקטן והמסודר של הרמיוני. "כל מה שאנחנו יודעים עד עכשיו. תהנה."

הארי הרים את הקלף וקירב אותו אל פניו, מרפרף בו בעיניו. 



על פי הספרים בכיפה: 

- הכותב של הספרים היה קוסם, חי לפני בערך אלפיים שנה. 

- יש מישהו המכונה 'האדון הלבן' או 'הרוצח הלבן' שכנראה היה קרוב אל הכותב (לפחות בהתחלה). הוא היה קשור לאלים איכשהו (חצוי?).

- הוא יצא משליטה ובסופו של דבר הרג אנשים (לדוגמא: דאריוס וטורנוס). מטרתו הסופית - נקמה באלים. (על מה?)

- הכותב לא מיהר לעצור אותו בגלל הקרבה ביניהם, מה שגרם לאנשים נוספים להיפגע. (הבסטונה?) בסופו של דבר הם נלחמו. 

- במלחמה נהרגה כל משפחתו של הכותב והוא נותר לבדו עם הדרקון שלו. (לא נכתב מה קרה לרוצח הלבן.)

- הגבירים הלבנים - לברר מי אלה.


מידע נוסף, על פי החלומות של הארי (זכרונות של פרסי): 

- שמו של הכותב הוא ניקודאמוס. 

- הוא ניסה לעצור בעד הרוצח הלבן מלהשתלט על האולימפוס.

- אחרי שהרוצח הלבן הרג את כל משפחתו של ניקודאמוס, הוא כלא אותו. (שם ניקודאמוס נמצא עד שקרא לחצויים?) 

- ניקודאמוס קרא לפרסי ולחצויים האחרים שיבואו לחלץ אותו. (עדיין לא ידוע אם הם הצליחו בכך או לא.)

- הרוצח הלבן עדיין חי וכנראה מתחיל לאזור כוחות על מנת לתקוף את האלים שוב. (?)

- החצויים מכירים את הבסטונה (גם היא עדיין חיה אחרי אלפיים שנה?). היא נתנה להם מגילות שקשורות לאבן הבראשיתית אך אמרה שלא תעזור להם. (מה זה אומר?) 



"אהבת?" שאל רון, מביט בהארי קורא עם חיוך עקום על פניו. "זה מבולבל, אבל אנחנו מתקדמים. עט הנוצה של הרמיוני יאפשר לנו לשכתב את זה בלי בעיה ברגע שיהיה מידע חדש."

הארי הינהן, מרים את עיניו מהקלף. "רעיון טוב, לכתוב את הסיכום הזה. למה התכוונתם פה, הגבירים הלבנים?"

"אה, זה." רון ניענע בראשו. "אנחנו לא בטוחים, למען האמת. נשמע שזה היה חבורה של כמה אנשים מאוד חזקים. כנראה שהרוצח הלבן הוא אחד מהם - בכל זאת, הגבירים הלבנים - אבל לא מצאנו מידע נוסף עליהם. חוץ מזה שהם מתים או נעדרים או משהו כזה."

הארי קימט את מצחו. "בחיים לא שמעתי עליהם."

"גם אני לא. יכול להיות שהם אפילו לא חשובים לכל מה שקורה כאן, אבל עדיף לכתוב ולמחוק אחר כך מאשר לשכוח ולהתחרט."

"ומה לגבי זה?" הוסיף הארי, מצביע על אחת מהשורות הצפופות על הקלף. "מטרתו הסופית - נקמה באלים. זה משהו שניקודאמוס אמר לפרסי בחלום שלו, שהרוצח הלבן רוצה לפגוע באלים. ראיתם את זה גם בספרים?"

רון הינהן. "הכותב של הספרים, ניקודאמוס הזה - הוא לא מרבה בהסברים, למרבה העצבים. הוא לא הרחיב, רק ציין איפשהו שהרוצח הלבן התחיל את מסע הרציחות שלו במטרה לכבוש את האולימפוס ולנקום באלים בסופו של דבר."

"לנקום," ציין הארי. "כאילו הם כבר פגעו בו בעבר."

"נשמע ככה. אבל זאת הייתה רק הערת אגב, בלי פירוט. אני מקווה שהנושא הזה יעלה שוב בקרוב; זה נראה כמו חלק חשוב בפאזל."

הרמיוני התנשפה פתאום, גוררת אליה את תשומת ליבם. עיניה שהיו נעוצות בספר היו פעורות בתדהמה.

"הרמיוני? מה העניין?" שאל הארי.

היא הצביעה על הספר בדחיפות מבלי להרים ממנו את עיניה. "כתוב כאן… אבל…"

"מה, מה יש?"

היא הישירה אליהם את מבטה סוף סוף. פניה שידרו הפתעה גמורה, אבל קולה התייצב שוב. "תקשיבו לזה." היא הזדקפה במושבה, היטיבה את אחיזתה בספר והחלה להקריא. 



"על אף כל אשר עשה, העוונות וההרס והמוות, לא הצלחתי להביא את עצמי להרוג את הרוצח הלבן כשגברתי עליו. גופות משפחתי היו מפוזרות סביבי לרוחב החורבה שנהגתי לקרוא לה בית, הרוצח הלבן היה לרגליי, ולא היה דבר שיעצור אותי מלעשות צדק. אך לא הצלחתי להביא את עצמי לכך. עדיין זכרתי לו חסד נעורים. זכרתי את אותו ילד אבוד שהיה, שאיני מסוגל להעלות במחשבותיי היום מבלי לחוש ברע.

"זהו ניצחונו של האדון הלבן עליי, על אף תבוסתו הפיזית. מאז יצא הוא לדרך רעה נמנע אני מלבטא את שמו האמיתי ומכנה אותו אך ורק בכינוי שהוא נתן לעצמו, אפילו על הכתב. אך הפעם אשנה ממנהגי, על מנת להדגיש את העניין פעם אחת ולתמיד.

"אף אם נכשל בכל דבר אחר, ניקודאמוס בן לוריה ומורפיאוס נחל הצלחה מלאה בדבר אחד בלבד - לקרוע את ליבי לגזרים."



עיניו של הארי נפערו. הרמיוני הביטה בו וברון, ידיה לופתות את הספר בצורה שלא נראתה מודעת. "אתם - אתם מבינים מה זה אומר?"

"מה לכל הרוחות זה אומר," הדגיש רון, הגבות שלו כמעט נושקות לקו השיער שלו.

הארי ניענע בראשו. "זה לא מסתדר. השם של הרוצח הלבן - הוא ניקודאמוס? מה?"

הרמיוני הביטה שוב בספר, עיניה רצות על אותן השורות שוב ושוב כאילו היא מנסה לוודא שקראה נכון. "ככה זה נראה. ניקודאמוס בן לוריה ומורפיאוס. זה השם שלו."

"מה שאומר ש… או שלרוצח הלבן ולכותב יש את אותו שם," אמר רון בזהירות. "או ש…"

"או שזה לא השם של הכותב," המשיך אותו הארי, חסר תחושה. "ומי שדיבר עם פרסי בחלומות שלו, שקרא לעצמו ניקודאמוס - זה לא היה הכותב."

"זה היה הרוצח הלבן," השלימה הרמיוני.

שתיקה המומה השתררה ביניהם. ראשו של הארי הסתחרר. 

אתה רוצה שאני אשחרר אותך, פרסי אמר אז, למי שזימן אותו בחלומו. והקול הרועם ענה, זוהי כוונתי, ידידי. זוהי תקוותנו האחרונה במערכה נגד האדון הלבן.

"הוא רצה שהחצויים ישחררו אותו מהכלא שלו," הארי אמר. הוא מצמץ אל חבריו, מנסה לעכל את המהפך הדרמטי במה שהוא חשב שהוא יודע. "הוא העמיד פנים שהוא רוצה לעצור את הרוצח הלבן אחרי שהרוצח הלבן הרג את המשפחה שלו. הוא העמיד פנים שהוא הכותב." 

"כדי לגרום לחצויים לבוא לעזרתו, לשחרר אותו מהכלא שלו," המשיכה הרמיוני את קו המחשבה. "הכלא ש… כנראה שהכותב בעצמו כלא אותו בו."

"את חושבת?" שאל רון. 

הרמיוני ניענעה בראשה בדאגה. "אי אפשר באמת לדעת, לא עד שנמשיך לקרוא ונמצא את התשובות בספרים. אבל ככה זה נראה. הכותב הרי אומר כאן בפירוש שהוא לא הרג את הרוצח הלבן, לא היה מסוגל. הדבר ההגיוני הבא לעשות הוא לכלוא אותו."

"אבל החצויים לא ידעו על זה," אמר הארי. גופו הרגיש משותק. "לא היה להם מושג. עם איך שניקודאמוס הציג את זה לפרסי, הם בטח יצאו מיד בכוונה מלאה לשחרר אותו, בלי שיהיה להם מושג ש…"

הארי עצר. ומיצמץ. הגרון שלו הרגיש יבש. תחושה לא נעימה הזדחלה בקיבתו, כמו התחלה של כאב בטן, כמו התגבשות של לחץ. הוא נזכר בפרסי, בדרך בה הוא קפץ ואיבד שיווי משקל והתחנן שהארי רק יעזוב את הנושא הזה, הסכים לענות לו על שאלה אם הארי רק יפסיק להגיד את השם ניקודאמוס.

"שזאת הייתה מלכודת."



הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייייי · 12.05.2020 · פורסם על ידי :גליה גולדברג
תקשיבי אני עוקבת אחרי הפאנפיק הזה מאז שאני רשומה לאתר אני רשמית מכורה. אני לא יודעת מה הוא עושה לי בפנים אני רק יודעת שהוא לבד משנה אותי, ואני לא יודעת אם בקטע טוב או רע, אני רק יודעת שאני חייבת לראות את ההמשך. עד כדי כך חזקה השפעתו של הפאנפיק עלי.
בבקשה תמשיכי וכבוד בשבילי להגיב ראשונה.
גליה גולדברג

לגמרי חיממת לי את הלב · 12.05.2020 · פורסם על ידי :albatraoz (כותב הפאנפיק)
התגובה הזאת זהב. אין כמוך. תודה רבה 3>

תמשיכי!!!!!! · 12.05.2020 · פורסם על ידי :Danger magic
זה ממש טוב!
אבל מה שיש לי להגיד הוא:
המשךךךךךךךךךךךךךךךך!
המשךךךךךךךךךךךךךךךך!
המשךךךךךךךךךךךךךךךך!

וואו · 12.05.2020 · פורסם על ידי :נוב ותיק
אוקיי,קצת הסתבכתי בקטע של כן-ניקודאמוס לא-ניקודאמוס אבל אני מניח שזו הייתה הכוונה:)
זה פרק מדהים ומשום מה יש לי הרגשה שלרוצח הלבן/ניקודאמוס יש פיצול אישיות חזק, כמו ג'קיל והייד...
טוב,מחכה ממש להמשך(ייקח כמה זמן שייקח,העיקר שיגיע)
וכבר אמרתי שאני ממש אוהב את צורת הכתיבה שלך?

אגב,תתחדשי על הסמל"ש!(למרות שזה לא כל כך קשור לתגובה)

תודה רבה! · 12.05.2020 · פורסם על ידי :albatraoz (כותב הפאנפיק)
האמת שלא הייתה לי כוונה לבלבל, אבל אני בטוחה שהכל יתבהר בפרקים הבאים, אז אל דאגה :)
ותודה שוב! גם על המחמאה וגם על הסמל"ש. העלת לי חיוך ;)
המשך בקרוב, אני מקווה...

בבקשה תמשיכי · 13.05.2020 · פורסם על ידי :בנו של אל הים
אני ממש אוהב את הפאנפיק הזה
ובסמולוויל עונה 1 פרק 15 יש פרח בשם ניקודאמוס
האם זה קשור בדרך כלשהי?

לא ראיתי סמולוויל · 14.05.2020 · פורסם על ידי :albatraoz (כותב הפאנפיק)
התשובה היא לא, אבל ניסיון יפה :) ותודה!

המשךךךךךך · 18.05.2020 · פורסם על ידי :מריפופינס
זה דורש המשך
פאנפיק מדהים

אני · 30.05.2020 · פורסם על ידי :גליה גולדברג
אני ממש מצטערת שאני חופרת,
אבל כבר אמרתי שאני לא יכולה נפשית בלי הפאנפיק הזה.
זה נשמע קצת חסר חיים, אבל ככה זה.
בבקשה תמשיכי מהר!
בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה!!
גליה גולדברג.

תודה! · 30.05.2020 · פורסם על ידי :albatraoz (כותב הפאנפיק)
אני באמת משתדלת, אבל לצערי אני שקועה עכשיו בעומס לימודי לא נורמלי. מקווה להספיק לכתוב את הפרק הבא בקרוב בכל זאת!

לא הגבתי כבר כמעט שעה · 28.08.2023 · פורסם על ידי :משתמש אחד
אז תגובה נוספת!
- הפאנפיק ממש מעולה. קראתי אותו פחות או יותר ברצף מאז התגובות הקודמות.
- ניקודאמוס... וואו. טריק יפהפה, ההתחזות הזו. אם כי התיאוריה הסודית שלי כרגע היא שהמסקנה שלהם שגויה ואחרי שהכותב הביס את הרוצח הלבן ושחרר אותו התהפכו היוצרות, ומי שנכלא הוא אכן הכותב. לא יודע אם זה נכון (אני מנחש שאדע בעוד שעה) אבל זאת התיאוריה שלי כרגע.
אני מסתכל על רשימת הפרקים ואני מתפלא. 16 פרקים חלקי חמישה חצויים זה בערך שלושה פרקים פר חצוי, זה מותיר עוד 6 פרקים לסוף בקושי, ויש לי עוד 22. זה כולל גם את סיפור ההמשך? עד עכשיו הסיפור נתן לי הרגשה כאילו הסוף חייב להיות ממש קרוב, לכאן או לכאן... אני מניח שאצטרך לקרוא ולגלות...

תודה! · 02.09.2023 · פורסם על ידי :albatraoz (כותב הפאנפיק)
אני שמחה שאתה נהנה, בהחלט מעודד לקבל תגובה מפורטת שכזו :) תמיד כיף לשמוע תאוריות ולראות לרגע את הסיפור מהעיניים של מישהו שלא יודע מה עומד לבוא בהמשך. מקווה שתמשיך להנות!
ונכון, החישוב שלך לא טועה; מה שקרה הוא שבערך בשלב הזה הסיפור יצר לעצמו רגליים וברח ממני אל עבר האינסוף XD הזמן מתחיל לזוז לאט יותר וקצב ההתרחשויות מתגבר - כמות הזמן שכיסינו בפרק אחד תתפרש על משהו כמו ארבעה. מה שכן, טוב לדעת שהתחושה שהסוף קרב מלווה אותנו כבר בשלב הזה, כי זאת בהחלט התחושה שמלווה את הקוסמים כבר כמעט מההתחלה.

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025