לילה שקט

 תודה רבה לכל המגיבים!

אתם בטח שמים לב שזה פרק ארוך במיוחד, וזה בגלל שזה הפרק האחרון. בימים הקרובים אני אכתוב ואפרסם את האפילוג. קריאה מהנה (:

פרק שבע- עשרה

לילי רצה הכי מהר שיכלה במורד המסדרונות החשוכים של בית משפחת פוטר. אלסטור אמר לה ללכת בלעדיו ולהגיע לפולו בחדר העבודה לפני שאוכלי המוות יספיקו לחצות את המדשאות ולהגיע לבית. כשהיא התנגדה נהם לעברה שהוא הילאי מוסמך, ושאם היא לא תתחיל לרוץ הוא יקלל אותה עד הדלת. בזמן שרצה ראתה דמות כסופה עפה לתוך הלילה דרך החלון – אלסטור קרא לתגבורת מהמסדר.

המחשבה על תגבורת עזרה לה להרגיש שהיא לא לבד. היא לפתה את הספר ביד אחת ואת שרביטה ביד השנייה, מציצה מתוך החלונות בכל הזדמנות אפשרית. המדשאות היו ריקות לאור הירח הבהיר.

היא כמעט הגיעה לטרקלין כשקול נפץ וחבטה זעזע את הבית. אורות הבהבו מכיוון המדרגות, ומישהו צעק צעקה נוראית. בדרך לא דרך לילי ידעה מייד שזו הייתה גברת צ'מברס וביטנה נקרעה מבפנים. היא נשענה על המעקה והסתכלה מטה אל חדר הכניסה; האורות המהבהבים האירו קבוצה של קוסמים זרים שנהרו דרך דלת הכניסה, נאבקים במקסוול, שהתמודד מול כולם במיומנות. גברת צ'מברס הייתה שרועה על הרצפה, אוחזת בביטנה ומתפתלת בתוך כתם דם, עד שפתאום נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

לילי ניסתה להשתמש במעט הקללות שידעה, מפתיעה את הפולשים שלא ציפו לתקיפה מלמעלה. אך אז אוכלי מוות נוספים הגיעו מכיוון חדר האוכל; לילי צעקה אבל זה היה מאוחר מידי; קרן ירוקה פגעה בגבו של מקסוול והוא נפל מייד.

איש במסכה כסופה הרים את מבטו מעלה והבחין בלילי בקצה המדרגות. מראהו היה מפחיד ונורא, המסכה מבהיקה כמו עצם בחשכה. היא סבה והתחילה לרוץ, אבל שני אוכלי מוות הופיעו מולה בקול פקיקה. היא הסתובבה ורצה לכיוון הנגדי. קללה פוצצה ציור שמן סמוך עליה, מפספסת אותה בקושי. לא היה לה סיכוי –

מישהו אחז בה בעוצמה ועטף אותה בבד קריר. לילי הסתובבה וחיבקה את ג'יימס בעוצמה, יודעת שהם נסתרים מעיני הפולשים המבולבלים, שחלפו על פניהם בריצה. הוא עטף אותה בזרועותיו באותו פחד.

היא אחזה בגרונה, שאיים למרוד בה ולצעוק ללא שליטה. "מקסוול..."

"אני יודע," הוא לחש באוזנה בקול מת.

"וגברת צ'מברס?..."

"אני מצטער, לילי."

היא השתוקקה להיבלע לתוך ג'יימס ולגרום לשניהם להיעלם משם.

"איפה מודי?" ג'יימס הצליח לשמור על קור רוח יחסי, ולילי החליטה לקחת ממנו דוגמא. אסור היה לה להתפרק עדיין.

"הוא נשאר מאחור," היא השיבה ברעד, מבינה שהוא מתכוון לאלסטור. "אני יודעת שהוא קרא לתגבורת..."

"גם אני. אבל יקח זמן עד שהם יתאספו. אוכלי המוות שומרים על הדלתות, והם בטח חסמו את הפולו, אבל יש בחדר העבודה מעבר סודי שמוביל החוצה. אני יודע שמדלין הספיקה לברוח משם."

לילי הנהנה, מסכימה לתוכנית. היא שחררה את ג'יימס בחוסר רצון והם התחילו ללכת בשקט לכיוון הטרקלין. בדרך הם חלפו על פני חבורה של אוכלי מוות שרצו במעלה המדרגות ואל תוך הבית, מתבדחים תוך כדי. ג'יימס צפה אחריהם בשנאה, ולילי אחזה בידו ומשכה אותו משם לפני שיחשוב לנסות לתקוף אותם בהפתעה.

דלת הטרקלין הייתה פתוחה וכל האורות דלקו. קבוצת זרים ישבו בנחת על הספות, מניחים את רגליהם על הכריות והשולחנות הממורקים, צוחקים ומשוחחים כאילו הבית היה שלהם. לילי זיהתה כמה מהם כתלמידים שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות, רובם מבית סלית'רין.

המחזה היה מבחיל בעיניה. איך הם היו מסוגלים להתנהג ככה, כששני אנשים תמימים שוכבים מתים במורד המדרגות?...

הזעזוע וסלידה של לילי התבטאו אצל ג'יימס בזעם חסר מעצורים. פרקי ידיו הלבינו כשאחד בשרביטו בעוצמה, עוצר את עצמו בכוח שלא להעניש את הזרים שהשתלטו על ביתו ופגעו בדייריו, שהיו משפחתו היחידה. לילי לא הייתה יכולה לדמיין איך זה מרגיש. היא הניחה את ידה על כתפו, מנסה לומר לו מבלי לדבר שיסיט את מבטו, כי ככה אולי זה יכאב פחות.

הם חלפו על פני הפולשים בדממה, השטיחים מעמעמים את צעדיהם. הם היו עסוקים בחגיגת הניצחון שלהם ולא חשדו לרגע שהם לא לבד, אפילו כשג'יימס פתח את דלת חדר העבודה לכדי חריץ ושניהם חמקו פנימה.

תחושת ההקלה של לילי התחלפה מייד באימה. היא לפתה את זרועו של ג'יימס, אבל זה היה מאוחר מידי – הוא סגר את הדלת לנגד עניו של הקוסם שהמתין להם בחדר, זה עקב אחרי התנועה בתשומת לב.

"מי שם?" הוא שאל בשלווה.

לילי וג'יימס קפאו תחת הגלימה. הזר ישב בנחת בכס במגולף שמאחורי שולחן העבודה, כאילו היה אדון הבית. גופה של מדלין, שהייתה חיוורת כרוח רפאים, ריחף מעל ראשו בריפיון איברים.

כשלא נשמעה תשובה לשאלתו הוא קם, גלימתו השחורה המפוארת גולשת סביבו בהדרת כבוד. הוא היה שונה מאד מאוכלי המוות העליזים שבחדר השני; הוא היה מבוגר יותר, בסביבות שנות הארבעים לחיו, ועטה מסכה של קור חסר פשרות. הוא היה מתנשא בגובהו, שיערו השחור מסופר בקפידה, והיה עשוי להיות נאה אם לא היה כל כך מאיים.

הדממה לא ערערה אותו, והוא המשיך להסתכל בריכוז בדיוק במקום בו השניים עמדו קפואים. בתנועה כמעט בלתי נראית, כהכשת נחש, שרביטו נע ולילי פגעה בדלת בעוצמה. גם היא וגם ג'יימס נפלו לרצפה והגלימה החליקה מעליהם.

ג'יימס קפץ על רגליו כמעט באותו הרגע, מוכן להשיב מלחמה. לילי חיקתה אותו, מתאמצת לשמור על ידה האוחזת בשרביט יציבה למרות הפחד.

הדלת נפתחה מאחוריהם. אחד מאוכלי המוות הציץ פנימה. הם היו לכודים.

"אדוני - ?"

"החוצה," הקוסם בגלימה השחורה פקד, ואוכל המוות חמק בלי לחשוב פעמיים וסגר את הדלת.

רק אז לילי הבינה מול מי היא ניצבת. צמרמורת טיפסה במעלה זרועותיה, אבל היא לא העזה להראות פחד. היא חזרה ושיננה את מה שג'יימס אמר כל הקיץ – הוא היה רק אדם.

"קיוויתי לדבר איתך היום, ג'יימס," הוא אמר בשלווה מבשרת רע. קולו היה קול גברי גבוה, קר ונורא כמו רוח חורפית.

"יכולת לשלוח ינשוף, כמו בן אדם נורמאלי," ג'יימס עקץ בתשובה, קולו רווי שנאה.

הבעה דמוית חיוך עברה על פניו של אדון האופל. הוא חייך כאילו מעולם לא למד איך לעשות זאת, או לא ידע למה חיוך משמש. "אומרים עליך שאתה חד לשון. אני מודה שלא עניינת אותי במיוחד בשנה האחרונה, זאת עד שהצלחת להערים על אדון דולוחוב. המהלך שביצעת דרש עורמה וכישרון רב... מוזר שמויינת דווקא לבית גריפינדור."

מבטו הנורא עבר אל לילי. "עוד אחת מהמשרתות הקטנות שלך? אני אצטרף אותה לאוסף."

הוא שוב נע במהירות מדהימה, אבל הפעם לילי הייתה מוכנה והדפה את הקללה שלו. הוא תקף שוב והיא שוב הדפה, מהר יותר ויותר. ג'יימס התערב וקילל את אדון האופל, שכעת נאבק בשניהם במאמץ לא רב. לרגע לילי הרגישה שהם מצליחים לדחוק אותו אחורה, ג'יימס תוקף והיא מגנה, אבל אז הוא השתעמם מהקרב בבת אחת ובקללה חזקה אחת הצמיד את שניהם לקירות מנוגדים.

לילי ניסתה להילחם בכישוף, אבל זה היה כאילו מגנט עצום מרתק אותה אל הקיר, ורגליה לא נגעו ברצפה. אדון האופל התקרב אליה בצעד קליל והיא השתוקקה להיבלע לתוך הקיר. אבל למרבה התדהמה הוא לא ניסה לפגוע בה. הוא רק בחן אותה בעניין, כמעט בהתרשמות.

"אולי לא רק עוד משרתת," הוא אמר באותו קול שהיה מסוגל לחדור תחת העור ואל העצמות. "מה שמך, ילדה?"

כשלילי שתקה בעקשות הוא התקרב עד שהיה במרחק נגיעה ממנה. היא ניסתה להפנות את ראשה, כאילו היה יצור דוחה, אבל הוא הצמיד את שרביטו ללחיה וכפה עליה להסתכל לתוך עניו. המחזה היה נורא. עניו היו שחורות כמו שתי תהומות, והיא הרגישה שהיא מסוגלת לראות את הנפש שלו דרכן, מעונה וכלואה.

הוא שאל לשמה שוב. היא עצמה את עיניה בחוזקה, לא מסוגלת להתמודד עם האימה.

"לילי אוונס," היא פלטה, מתפללת שיבוא על סיפוקו ויעזוב אותה.

"אוונס? זה לא שם של קוסמים," הוא דיבר ברכות, קרוב מאד אליה, כל כך קרוב שהיא חשה את הבל פיו על פניה. היא רצתה להקיא. "לילי, את בוצדמית?"

"תעזוב אותה!" ג'יימס צעק מהצד השני של החדר. "אתה פה בשבילי, לא בשבילה!"

"אתה אומנם צודק," אדון האופל אמר בשלווה נוראית. "אבל אני חושד שאתה זומם לערבב את הדם הטהור של משפחת פוטר בדם של מוגלגים. אני לא ארשה זאת."

"לא הפריע לך לשפוך אותו," ג'יימס אמר בשנאה טהורה. "ואתה יכול להפסיק להעמיד פנים, אני לא אחת מחיות המחמד שלך. אני יודע שאבא שלך היה מוגל – "

"קרושיו!"

ג'יימס סירב לצעוק. גופו המקובע היה מתוח כמו מיתר, כאילו עמד להתפוץ. לילי נשכה את שפתה. אם הוא לא יצעק, גם היא לא תצעק, אפילו שהרגישה את הכאב שלו כאילו היה שלה, קורע את איבריה הפנימיים.

לאחר זמן שהרגיש כמו נצח גופו של ג'יימס נרפה. סנטרו נפל על חזהו ושיערו הסתיר את הפניו בזמן שנשם בכבדות.

"אני רואה שירשת את החוצפה של אביך," אדון האופל אמר, "גם הוא איים שיפיץ את השקרים האלה אם לא אפסיק את פעולותי ואעלם... זו הסיבה שהרגתי אותו."

"זה מעניין," ג'יימס דיבר מתחת לשיערו. "כי לא הוא אמר לי את זה. שמעתי את זה מדמבלדור."

לילי ראתה צל של פחד חולף על פניו של אדון האופל, אבל הוא נעלם כל כך מהר שלא הייתה יכולה להיות בטוחה מה ראתה.

"אני רוצה להציע לך לשכוח מהזקן התכחן הזה," הוא אמר בקור רוח. "הוא אולי שולט בממלכה הקטנה שלו בבית הספר, אבל העולם שבחוץ ישכח אותו במהרה. זמנו עבר. חקרתי אודותיך, ג'יימס, ואני מתרשם שאתה קוסם מוכשר. תפנה לדמבלדור את גבך, ותזכה במקום במעגל הפנימי שלי."

ג'יימס פלט נחרת צחוק חדה. אדון האופל קילל אותו שוב, מסכת השלווה שלו מתחילה להיסדק. למרות כל כוחו, הוא לא היה מסוגל לסבול שלועגים לו.

לילי עצמה את עיניה בחוזקה כדי לא לראות את ג'יימס מתענה, והתפללה שהוא יפסיק להתגרות בו.

הקללה פגה, ומייד ג'יימס התחיל לצחוק.

"בבקשה - !" היא צעקה, אבל הכאב שוב עבר בגופו של ג'יימס כמו מכת חשמל. אגרופיו היו קפוצים במאמץ לא להשמיע שום קול, ודם הכתים את אצבעותיו.

דמעות שטפו את פניה בלי שליטה. ג'יימס לא עמד להיכנע, ואדון האופל לא עמד לשחרר אותו. הוא עמד לענות אותו עד שישתעמם, ואז הוא התכוון להרוג אותו. לא היה מנוס. והיא הייתה כלואה שם, חסרת אונים, לא יכולה לעשות דבר מלבד לצפות בו נקרע.

העינוי נמשך לנצח. לילי אפילו לא שמה לב שהיא מתפללת תוך כדי בכי, עד שלא הייתה יכולה להתמשיך להתעלם מהתחושה שאדון האופל מסתכל עליה. היא הרימה את עיניה ברעד, ממשיכה למלמל בהתמדה, בלחש.

הוא בהה בה בגלוי, בעניין. זו לא הייתה הסקרנות של קוסם שלא הצליח להבין את העקרון של אמונה, אלא של אדם שמאזין לשיר שלא שמע מזמן. לילי ידעה, ללא ספק, שהוא מכיר את התפילה, לא משנה שלעולם לא יודה בשורשיו האמיתיים. הוא הכיר את התפילה היטב, אפילו שלא יעלה אותה על שפתיו עבור שום דבר שבעולם.

זה גרם לה להיזכר שגם השטן פעם היה מלאך, לפני שהפנה את גבו לאלוהים. זה עורר בה רמץ של תקווה, והיא לחשה, "בבקשה..."

להפתעתה הלחש נשבר והיא נפלה לרגליו של אדון האופל. בלי להסס היא קמה ורצה אל ג'יימס, שהיה תלוי על הקיר בריפיו איברים, לא מתעניינת בכך ששרביטה היכן שהוא על הרצפה. עורו היה קר למרות שחולצתו הייתה ספוגה זיעה, והוא לא זז אפילו כשהיא נגעה בו. אבל הוא נשם, וזה כל מה ששינה לה.

"הוא מזכיר קצת את ישו על הצלב, לא?" אדון האופל אמר פתאום. לילי הסתכלה לעברו בתדהמה. הוא חזר לכיסא המפואר, מדפדף בשעמום בספר דק... הספר של לילי כנראה נפל בזמן הקרב, והיא אפילו לא שמה לב. המחשבה על החפץ היקר בידה של המפלצת הזו זעזעה אותה. "גם הוא חושב שאם הוא ימות זה ישנה משהו... אני תמיד חשבתי שישו היה טיפש, אפילו בתור ילד."

לילי התעלמה מדבריו, קוברת את פניה בחולצתו של ג'יימס ומקשיבה לרשרוש דפי הספר. לבסוף נשמעה קול חבטה ופצפוץ, ולילי הבינה בלב קרוע שהוא זרק את הספר לאש. הדפים נשרפו והתכלו, מפיצים אור בוהק והופכים לאפר...

אבל היא לא הרגישה דבר. זה לא שינה עכשיו. בקרוב לא תבין יותר את משמעות האובדן והגעגוע... באותה המידה האש הזו הייתה יכולה לשרוף אותה.

"ג'יימס, אתה שומע אותי?" אדון האופל קרא.

"עוף... מהכיסא..." ג'יימס נהם בצרידות.

"טוב לראות שאתה עוד איתנו," אדון האופל המשיך. "הרשה לי לספר לך מה עומד לקרות. אני אציע לך את ההצעה שלי שוב. אם תסרב, אני אהרוג את חיית המחמד הקטנה שלך. אז אני אשאל אותך שוב. אם תסרב בפעם השלישית, אני אהרוג אותך, ואחד מחברי המעגל שלי יוכל לקבל את הבית שלך, ולהשתמש בכיסא הזה בתור עץ להסקה. עכשיו – תצטרף לטובים והחזקים שבבני מינך, וקח את האות האפל."

ג'יימס פקח את עניו. משקפיו נפלו במהלך העינוי, והוא הביט לתוך עיניה של לילי במבט צלול. לילי השיבה לו באותו מבט, משתוקקת לדבר איתו ללא מילים, לדעת שגם הוא חושב כמוה – שאסור לו להסכים. שגם הוא מפחד כמו שלא פחד אף פעם, ובכל זאת יודע שהם צריכים למות, והעיקר שהוא לא יגיד כן.

עניו סקרו את פניה בכאב, והיא הייתה בטוחה שהוא הבין אותה, עד שפתאום הוא אמר, "מה יקרה לה אם אני אסכים?"

לילי לא האמינה למשמע אוזניה. "ג'יימס, לא – "

"ברור שתינשא למכשפה טהורת דם במעמדך ותשמור על טוהר השושלות שלכם, אבל אני אסכים שתחזיק בבוצדמית למטרות שעשוע," אדון האופל השיב באדישות, מלטף את שרביטו כאילו היה יצור חי. "אחרי הכל, לא אפשרי להרוג את כולם. חייבים למצוא להם שימוש."

ג'יימס עצם את עניו בחוזקה, בכאב, כאילו שוב קיללו אותו בקרושיאטוס. "אני אעשה את זה."

לילי לא הייתה מסוגלת לדבר. היא רצתה לצעוק עליו שאסור לו לעשות את זה, אבל זה הרגיש כאילו הפכה לצופה מהצד, מסתכלת דרך העינית הסודית שבתקרה ולא מסוגלת להשפיע על המתרחש. מנותקת.

אדון האופל ביטל את הלחש וג'יימס התרסק על הרצפה. לילי נפלה על ברכיה לצידו, אוחזת בו, מתחננת בלי מילים שלא יקום. הוא ניסה לזוז, אבל כל תנועה קטנה הייתה כואבת עד כדי שיתוק.

אדון האופל הניע את שרביטו בשעמום וג'יימס הוצב על רגליו. פניו היו לבנות כנייר, אבל הוא לא היה מוכן להראות את הכאב, מייצב את עצמו במאמץ וסבל רב. אדון האופל סימן לו לגשת.

לילי רצתה להקיא, צופה בג'יימס צולע לעברו. ג'יימס פוטר, שהיה כל כך גאה, כל כך חזק, מציית לרודן הזה שלקח ממנו הכל. לא היה לה ספק שהוא היה מעדיף למות ולא לסור למרותו, אבל הוא עשה את זה בשביל להגן עליה, בשביל שהיא תחיה. היא זינקה קדימה וזרקה את זרועותיה סביבו, עוצרת אותו מלהמשיך לנוע בכל כוחה.

"זה בסדר, לילי..." ג'יימס אמר בקול צרוד אך רך, אוחז בידה שלפתה את חולצתו ביד מדממת. רק אז היא הבינה שהיא ממררת בבכי. "זה יגמר בקרוב..."

"זוזי, ילדה טיפשה," אדון האופל רטן.

לילי התמלאה תחושה איומה שהיא כבר חוותה את הרגע הזה בעבר, ובידיעה שהיא לעולם לא תיתן לו לנצח. פתאום הכל נראה ברור מאד, כאילו היא חולמת חלום בו היא יכולה לשלוט במציאות, והיא לא פחדה יותר.

"לא."

אדון האופל קם בזעם פתאומי. מכוון את שרביטו ביציבות, הוא קרא – "אבדה קדברה!"

לילי עצמה את עיניה בחוזקה. ג'יימס הסתובב בניסיון להגן עליה בגופו. אבל שום דבר לא קרה.

דמות עשויה אש עמדה במרכז החדר, חוצצת בינם לבין וולדמורט. היא שאבה את כוחה מהאש שבאח, שתמכה בה בחוטים בוערים דקיקים. דפים שרופים התגלגלו סביב רגליה. לילי ידעה ללא ספק שזו אישה, ומשום מה הרגישה כאילו היא כבר פגשה אותה בעבר.

ההלם של וולדמורט התחלף מיד בזעם יוקד. הוא קילל שוב, אך האישה הבוערת ספגה את הקללה ההורגת וחנקה אותה בתוך לב האש שלה. וולדמורט המשיך להתקיף בעקשות, צועק, זעמו מתגבר ומתפרץ ללא שליטה. ג'יימס בהה בלילי בבלבול. היא לא ידעה איך, אבל היא ידעה שהיא עושה את זה.

יודעת שזו אולי ההזדמנות היחידה שלה, לילי זינקה ותפסה את השרביט שלה, שהיה זרוק על הרצפה ליד הקיר.

"שלא תעזי!" וולדמורט צרח, והאישה הבוערת התייצבה בדרכו כשניסה לתקוף את לילי. ספר התעופף מהצד השני של החדר ופגע בראשו. זועם ומושפל הוא קילל את ג'יימס, אבל הוא נפל והצליח להתחמק.

לילי קיללה את וולדמורט בכל כוח והוא נהדף מחוץ לדלת הזכוכית בתוך מטר של שברים. היא רצה אל השולחן, תפסה את שרביטו של ג'יימס וזרקה לו אותו. באותו רגע וולדמורט שב פנימה בריחוף, עומד על רגליו. דם זלג מתוך החתכים שבפניו, גורם לו להיראות מפלצתי במיוחד. הוא כיוון אל לילי את שרביטו, אבל לא הספיק לעשות דבר לפני שהאישה העשויה אש התנפלה עליו בגופה והפילה אותו לרצפה. הוא צעק – הוא נשרף – והקללה שהחזיקה את מדלין פגה והיא נפלה על הרצפה.

לילי רצה אליה וניסתה להרים אותה. ג'יימס הגיע אחרי שנייה ויחד הם גררו אותה החוצה דרך הדלת השבורה, אל הגן ואז אל השטחים הפתוחים של האחוזה.

לילי הסתכלה לאחור פעם אחת: וולדמורט הצליח להדוף את האיש הבוערת, והוא עמד על רקע האור שבחדר העבודה, מכבה את הלהבות שדבקו בגלימתו. הוא היה פצוע ומכוסה כוויות, ולא נותר בו ולא שבריר של אנושיות. חדר העבודה עלה באש מאחוריו. לילי לעולם לא גילתה האם התכוון לרדוף אחריהם או לתת להם ללכת, כי גל של אש התפרץ דרך הדלת ובלע אותו.

קולות פקיקה הקיפו אותם. קוסמים ומכשפות הופיעו מתוך הלילה סביבם. ג'יימס נפל על הדשא הלח באפיסת כוחות, כל שריריות רועדים. במשך רגע קצר לילי נשטפה אימה מחודשת, עד שהבינה שהקוסמים לא היו אוכלי מוות, אלא חברי מסדר. היא התמוטטה על גבי מדלין, לצידו של ג'יימס. רק אז היא הבחינה שמדלין לא נושמת.

***

לילי וג'יימס נשלחו להוגוורטס באותו הלילה, ולא עזבו את הטירה עד הקיץ הבא. ג'יימס היה מרותק למיטה במרפאה עד תחילת הלימודים – אחות בית הספר אמרה שזה נס שהוא בכלל מסוגל ללכת אחרי מה שעבר, ושייתכן שלא יוכל לשחק קווידיץ' בעונה הקרובה. אבל לא היה אכפת לו מהקווידיץ', ודווקא זה שבר את ליבה של לילי.

היא לא עזבה אותו לרגע. היא ישבה ליד מיטתו כל היום, אפילו שכמעט ולא דיברו. לילי הרגישה שהכאב לעולם לא יעלם. ג'יימס שקע בדיכאון; אף אחד מעובדי משק הבית שלו לא שרד, והוא האשים רק את עצמו.

לילי כתבה בשמו לחבריו, כי הוא לא רצה לעשות זאת. רגשות האשם איימו לכלות אותו. הוא לא היה מוכן לסלוח לעצמו על מדלין, מקסוול וגברת צ'מברס, ולא על שהסכים להצטרף לוולדמורט, גם אם עשה את זה רק כדי להגן על לילי. היא התחננה בפני רמוס וסיריוס שיתנו לה עצות איך לעזור לו, אבל הם היו אובדי עצות בדיוק כמוה.

בהתחלה מדאם פומפרי התנגדה שלילי תישן ביחד איתו במרפאה, אבל למרבה הפלא דווקא פרופסור מקגונגל יצאה להגנתם, והרשתה להם לישון באותה המיטה. ללילי לא הזדמן להודות לה באמת.

הלילות היו הזמן הקשה ביותר. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לראות את פניו הנוראיות של וולדמורט בעת שעינה את ג'יימס, את החיוך המרוצה והחולני שלו כשג'יימס צלע לעברו כדי לקבל את האות האפל. אך היא שאבה כוח מהמחשבה על האישה העשויה אש, ובחלומותיה ראתה אותה מסתכלת בה בפניה של אימה.

דמלבדור לא מצא פנאי לדבר איתם עד יום הגעת התלמידים. הם חיכו לו במשרדו של המנהל, לבושים במדי בית הספר. הטירה הייתה שקטה אך מלאה מתח מזמזם, כאילו האבנים עצמן מלאות ציפייה לקראת הגעתם של התלמידים שבאותו הזמן ממש עלו לכרכרות. לילי אחזה בידו של ג'יימס בכוח, ולא היה אכפת לה שכל הדיוקנאות של המנהלים הקודמים מסתכלים עליהם. ג'יימס השיב לה לחיצה מנחמת, ובפעם הראשונה מזה שבועיים חייך אליה.

דמבלדור נכנס כרוח סערה, התנצל על שגרם להם לחכות, ובלי גינונים מיותרים העניק לכל אחד מהם תג של מדריך ראשי לפני שלקח את מקומו מאחורי שולחנו.

"זאת בדיחה?" ג'יימס שאל. לילי בחנה את התג שלה בחמיצות. לפני כמה חודשים הייתה מתפוצצת משמחה וגאווה, אבל עכשיו היא הרגישה רק ריקנות.

"בכלל לא," דמבלדור השיב ברצינות. "אני מצפה שתשתמשו בסמכות הזו כדי לעשת טוב בבית הספר. הזמנים אפלים מתמיד, וגם בית הספר לא מוגן לחלוטין. אני מצפה שתגנו על התלמידים הצעירים יותר מההשפעה של וולדמורט, ותדווחו ישירות לי על כל אירוע חשוד. אל תחשוש להשתמש בגלימה שלך, ג'יימס."

"אל תדאג בקשר לזה," ג'יימס השיב, שמץ גיחוך בדבריו. הוא אף פעם לא חשש להשתמש בגלימה, וללילי הייתה תחושה שיש לו עוד כמה תכסיסים בשרוול.

"אז הוא עדיין בחיים?" היא שאלה את דמבלדור. היא התפללה שוולדמורט נהרג בשריפה, אפילו שלימדו אותו לעולם לא להתפלל שמישהו אחר יפגע.

"לפי ההתנהגות של התומכים שלו, נראה שכן," דמבלדור השיב בחומרה. "אני מצטער לבשר לך שחלק ניכר מהבית נשרף כליל, ג'יימס."

"אני יודע," ג'יימס השיב ללא רגש. אלסטור מודי, שהפתיע אותם בביקורו כשג'יימס היה במפראה, דיווח להם מה התרחש אחרי שנלקחו להוגוורטס. "אבל ראינו את האש מקיפה אותו. אף אחד לא יכול לשרוד דבר כזה."

דמבלדור לא הגיב, משפיל את עניו אל אצבעותיו המשולבות על השולחן. לילי ידעה שהוא יודע משהו שהוא לא מספר להם, אבל למען האמת לא השתוקקה לדעת מה הוא מסתיר. היא רק רצתה להשאיר את כל מה שקרה מאחור.

"עכשיו, פרופסור מקגונגל מסרה לי שיש משהו שאתה רוצה לומר לי, ג'יימס," דמבלדור שינה נושא.

"כן," ג'יימס אמר ביציבות. לילי הסתכלה עליו בבלבול. "כדאי שתדע שוולמודרט הציע לי להצטרף אליו. הוא איים שהוא יהרוג את לילי... אז הסכמתי. בקושי היססתי. אז אני אבין אם יפריע לך שאני אמשיך להיות במסדר..."

"הוא לא יעשה את זה שוב," לילי התערבה לפני שדמבלדור הספיק להגיב.

"אני כן," ג'יימס טען. הם לא דיברו על מה שקרה עד עכשיו. ללילי לא היה מושג שהוא מרגיש ככה. "הייתי עושה את זה שוב, והייתי לוקח את האות האפל אם זה היה אומר שתהיי מוגנת."

"לא." לילי סירבה לקבל את זה. היא אחזה בידיו של ג'יימס, לרגע שוכחת שדמבלדור שם. "אתה חייב להבטיח לי שאם זה יקרה שוב אתה תגיד לא. אני מעדיפה למות מאשר לראות אותך משרת אותו."

"לילי – "

"אני לא מפחדת למות," היא אמרה, מפתיעה את עצמה ביציבות קולה. "ואני יודעת שגם אתה לא. ואם אתה מפחד לאבד אותי, אל – המוות הוא לא הסוף."

ג'יימס הביט בה במבט מזוגג. הוא נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו כואב, אך ברגע האחרון נזכר שדמבלדור שם. המנהל הסתכל עליהם בחיוך.

"אני לא רוצה שתעזוב את המסדר," הוא אמר לג'יימס. "העובדה שהסכמת לא מורידה מערכך. אתם תהיו מופתעים, אבל בדרך זו וולדמורט גייס את רוב התומכים שלו. למרות כל חוכמתו וכשרונותיו, הוא לא מסוגל להבין את המושג הבסיסי ביותר, אהבה. לכן הוא משתמש בפחד."

הוא קם וניגש אל החלון, בדיוק כשעוף החול העצום שלו נחת על אדן החלון. מראה של הציפור הנדירה והמרהיבה תמיד הרגיעה את לילי. דמבלדור ליטף את ראשו, והעוף צפה בו בעניים מלאות חוכמה.

"אני לא יודע איך הצלחתם להתחמק ממנו – עד עכשיו לא שמעתי על קוסם או מכשפה שהתמודדו מול וולדמורט ושרדו – אבל אני כן יודע שיש כוח אחד בעולם שחזק יותר מכל סוג של קסם או כישוף, חזק יותר מהקוסם הנורא ביותר, וזו כוחה של אהבה."

לילי חשבה על האישה העשויה אש. לא היה לכך הסבר, אבל היא ידעה בליבה שזו הייתה האמת – שאימא שלה הייתה שם באותו הלילה והגנה עליה ועל ג'יימס. המחשבה מילאה אותה תקווה ואמונה זוהרות, והיא ידעה שדמבלדור צודק.

הסעודה עמדה להתחיל ודמבלדור שיחרר אותם לדרכם. גם הוא היה אמור לרדת לאולם הגדול, אבל הוא רק עמד והשקיף מחוץ לחלון אל הלילה.

"רק עוד דבר אחד," הוא קרא אחריהם כשהיו בדלת. "לילי, חשבת על הבקשה שלי?"

לילי שכחה מהבקשה לחלוטין עד אותו הרגע. אבל עכשיו כבר לא היה קשה לה להחליט, היא ידעה מה צריך להיעשות.

"אני אעשה את זה," היא אמרה.

דמבלדור הביט בה במן חמלה וחזר להשקיף החוצה בעצבות. לילי רצתה לומר לו שהוא לא צריך לרחם עליה, כי היא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון, ושגם סוורוס יבין את זה בבוא העת.

"מה הוא ביקש שתעשי?" ג'יימס שאל אותה כשהם היו בדרכם אל האולם הגדול.

"אני אספר לך אחרי זה," היא השיבה, "זה לא ימצא חן בעיניך."

ג'יימס לא לחץ עליה לספר. משלב את אצבעות ידיו בשלה, הוא שאל, "באמת התכוונת למה שאמרת? שאת מאמינה שיש חיים אחרי המוות?"

"כן," לילי השיבה בלי היסוס, "אתה תאמין לי אם אני אגיד לך שאני יודעת שזו הייתה אימא שלי שם, באותו הלילה?"

ג'יימס הרהר בכך ברצינות. סימני הלילה ההוא עוד נכרו היטב בפניו, ולילי חששה שהם לעולם לא באמת יעלמו.

"אני חושב שכן."

שימח את לילי שהוא חושב ככה.

הם המשיכו ללכת בדממה. השתיקה הפכה למצב מוכר עבורם בשבועיים האחרונים, והיא הייתה מנחמת. הם הגיעו לגרם המדרגות הראשי כשג'יימס עצר מדרגה אחת מתחתיה והסתובב לעברה.

"אני אוהב אותך, את יודעת את זה?" הוא אמר בכנות חסרת פשרות, מסתכל לתוך עיניה.

תחושת שלווה עטפה את לילי כשהביטה בעניו. מתחת לכל הכאב והאשמה היא עדיין ראתה בברור את הנער בו התאהבה באותו הקיץ.

"גם אני אוהבת אותך," היא השיבה, ורק אחרי שהנשיקה שלהם הופרעה על ידי קולות גסים שפיבס המפחידן השמיע מעליהם היא הבינה שזו הייתה הפעם הראשונה שאמרה לו את זה.

הם ירדו אל אולם הכניסה, שם התלמידים עברו בדרכם אל האולם הגדול, מפטפטים עם חבריהם ומחליפים חוויות מהקיץ. לילי הרגישה שכולם מסתכלים עליה; דמבלדור השתיק את מה שקרה בבית של ג'יימס, לכן היא הייתה חייבת להניח שבוהים בה בגלל סיכת המדריכה הראשית, או כי החזיקה ידיים עם ג'יימס פוטר, אויבה מושבע.

שריקה חדה נשמעה מאחוריהם, והם הסתובבו לראות את סיריוס, רמוס ופיטר הולכים לעברם במדי בית גריפינדור. לילי אף פעם לא חשבה שהיא תרגיש ככה, אבל ריגש אותה לראות את הארבעה האלה מתאחדים, ואת האהבה והדאגה שחבריו של ג'יימס הביעו אליו כמעט מבלי לומר מילה. היא הרגישה שהחמימות שלהם עוטפת אותה, והיא צחקה מהבדיחות שלהם, שבמהרה שבו למקומן התקני והחליפו את המבטים הקודרים.

כשהרגישה שמישהו מסתכל אליה סבה כמעט בלי הבחנה וראתה את סוורוס בשולי הקהל, כחוש וקודר במדי סלית'רין. הוא, אולי היחיד באולם מלבד לילי והקונדסאים, ידע מה קרה באותו לילה. האם הוא ידע שהיא וג'יימס התמודדו מול וולדמורט? האם יש סיכוי, קלוש ביותר, שהיא תצליח לשכנע אותו לחזור בו מדרכיו הרעות?

עניו התרוצצו בינה לבין ג'יימס, שזרועו נחה בקלילות סביב כתפיה. הכאב נשקף מפניו של סוורוס בברור, כאילו היה מוחשי. לילי הפיקה חיוך עצוב, למרות שלא הייתה בטוחה שסוורוס רואה אותו, והפנתה לו את גבה בלי חרטה.

הפרק הקודם