Rabbit Heart

תודה רבה לכל מי שהגיב ^^

בנוגע לחריגה מהקאנון- אני מודעת לכך שבספרים רון לא פגש את המשפחה שלו בחג המולד, אבל אני החלטתי לעשות את השינוי הקטן הזה כי זה משרת את העלילה שלי. היו בעבר בפאנפיק הזה פרטים שחרגו מהעלילה (לדוגמא, דין בכלל לא היה אמור לחזור לבית הספר, ולונה נחטפה מהרכבת ולא מבית הספר עצמו); אם זה מפריע למישהו באופן קיצוני, אז מצטערת ^^" עם זאת, נדמה לי שזאת החריגה האחרונה שתהיה עד סוף הפאנפיק.

חוץ מזה, בכלל לא זכרתי את הקטע שג'יני ונוויל מנסים לגנוב את החרב OO" טעות שלי, בפעם הבאה אני אעשה מחקר מעמיק יותר ^^"

בנוגע לאופי של רון- אני אשמח לשמוע תגובה יותר מפורטת על הבעיה באופי שלו, כדי שבהמשך הפאנפיק ובעתיד אני אצליח לכתוב אותו טוב יותר =]

---

פרק 17

'שתה אותי'

"... עכשיו היא הייתה בגובה עשרה אינצ'ים בלבד, ופניה התבהרו במחשבה שכעת היא בגודל המתאים בשביל לעבור בדלת הקטנה אל הגינה המקסימה." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

בוקר חג המולד בביתם של ביל ופלר לא היה שונה מכל בוקר אחר במהלך החופשה של ג'יני. היא התעוררה לאפלה של לפנות שחר ומצאה את רון יושב על מיטתו, כבכל בוקר, מחפש אחר תדר התחנה של 'מבט לפוטר' בתקווה בלתי נדלית לשמוע דיווח, אחרי דממה של מספר ימים ארוכים.

המכשיר הכבד והעתיק בחיקו של רון השמיע קולות חיכוך ואז זמזום. רון הזדקף בסיפוק, נקש על המכשיר בשרביטו ואמר את הסיסמא. לאחר רגע הזמזום נפסק וקולו של לי ג'ורדן, שבמהלך התוכנית כינה את עצמו 'ריבר', בקע מהמכשיר, "בוקר טוב וחג שמח לכל מאזינינו..."

רון ביצע תנועת ניצחון והניח את המכשיר על הרצפה, נשכב על ביטנו על המיטה על מנת להאזין לחדשות הנוגעות למסדר ולמלחמה.

ג'יני קמה ממיטתה והציצה מבעד לווילונות הדקיקים שכיסו את החלון. מעבר לגינת הצל סחופת הרוח שתחת הבית השתרע חוף אפור קודר, ומאחוריו הים, כחול כהה, כמעט שחור, אין סופי ודומם. באופק זהר פס אפור של שחר חיוור בקצה מעטה העננים הכבדים.

"... זה עתה אישרו גורמים המקורבים לאוכלי המוות שהקוסמים במסתור שהתגלו נעדרים בשבועות האחרונים אכן התגלו בשל מערכת ההגנה החדשה שהוקמה סביב שמו של זה- שאין- לנקוב- בשמו. אנו מזכירים לכל מאזינינו להימנע משימוש בשמו האמיתי, ומודים פעם נוספת לגורם שסיפק לנו את המידע החיוני הזה..."

חשה תחושת סיפוק וגאווה, ג'יני חייכה לעצמה והתרחקה מהחלון. רון שקע בהרגל מורט העצבים שלו לשחק במעמעם האור הכסוף שלו בעודו מאזין למהדורה, מכבה ומדליק את המנורה שלצד מיטתו.

"אולי תפסיק?" אמרה לו ג'יני.

"סליחה," הוא מלמל, החזיר את האור למנורה ופסק.

"... ועתה לידיעה שהתקבלה בשבוע שעבר; אוכלי המוות שהשתלטו על בית הספר הוגוורטס יצאו בהחלטה לשחרר את התלמידים השבויים לחופשת החג. אנו מבקשים בכל לשון של בקשה מהורי התלמידים לא להיאבק ולהיפגע שלא לצורך במקרה שילדיהם יאולצו לחזור לבית הספר. לעת עתה התלמידים בטוחים בבית הספר..." לי ג'ורדן נשמע כאילו הוא מעדיף לנשוך לעצמו את הלשון ולירוק אותה מפיו מאשר להעביר את הידיעה הזו.

"רואה?" אמרה ג'יני, שוכבת על מיטתה ובוהה בתקרה. "אתם לא יכולים למנוע ממני לחזור."

"הוא מתכוון שאסור להיאבק באוכלי המוות, כי אין לאף אחד סיכוי נגדם," אמר רון במרירות. "כבר סיפרת על זה לאימא?"

"לא."

"היא תשתגע כשהיא תשמע."

"אני יודעת," אמרה ג'יני, וחשה את הצורך המוכר לדחות את ההצהרה שלה כמה שיותר. הכאב והזעם שהסבו לבני משפחתה סיפוריה על מה שעברה בבית הספר יהפכו לגרועים הרבה יותר כשתצהיר בפניהם שהיא מתכוונת לחזור בשביל מנה שנייה.

"בנוסף לכך, אנו מזכירים למאזינינו שכל פרט מידע על עשרת התלמידים ילדי המוגלגים מתוך החמש- עשר שברחו מהוגוורטס בחודש אוקטובר יתקבל בברכה והערכה במערכת 'תצפית- פוטר'. חמישה מהם כבר נמצאו והוחזרו אל משפחותיהם, אך חייהם של עשרה עדיין בסכנה מיידת. שמות התלמידים הם דניס וקולין קרווי, אנטה גילסון..."

ג'יני הקשיבה לשמות בדריכות, אך למשמע השם "דין תומאס" הדריכות הפכה לפחד, עד השידור הבא בו יקריאו את שמות הנעדרים, והיא תתמלא בתקווה חדשה לשמוע שידידה השנוי במחלוקת הגיע למבטחים.

מתח כבד עמד בחדר במהלך הקראת השמות. כשהרשימה הסתיימה, רון חזר לשחק במעמעם האור שלו. האור נכבה ונדלק שוב.

"ביקשתי ש-" דבריה של ג'יני נקטעו על ידי קול מוכר, רך, שהצטלצל בחדר פתאום והותיר אחריו שתיקה מתוחה.

ג'יני ורון בהו במכשיר הרדיו, מצפים לשמוע את הקול שוב, אך קולו של לי ג'ורדן היה היחיד שבקע ממנו במשך כמה רגעים ארוכים.

ואז הקול נשמע שוב.

"רון..."

רון בהה במעמעם האור. ג'יני הזדחלה אל הרצפה והנמיכה את הרדיו במהירות. בדממה, קולה של הרמיוני התנגן, צלול וברור, מתוך המכשיר הכסוף: "רון... איפה אתה?..."

"הרמיוני?" הוא לחש, לא מאמין.

"רון..."

"את- את שומעת אותי?"

"אנחנו צריכים אותך..."

"הרמיוני... איפה את?.."

"רון..."

"היא לא שומעת אותך," אמרה ג'יני ממקומה על הרצפה.

רון התנהג כאילו לא שמע אותה. הוא בלע את רוקו והביט במכשיר באינטנסיביות, כאילו יכול היה לספק לו תשובות אם רק יתרכז בו מספיק.

"אני רוצה למצוא אתכם," הוא אמר בקול חנוק. "אני רוצה למצוא אותך... אני מצטער... אבל אני לא יכול- אני לא יודע איפה-"

"רון..."

ואז הקול גווע, ולא נשמע יותר. רון בהה במכשיר בייאוש, ואז לחץ עליו.

האור כבה, אך כדור האור שבקע ממנו לא נכנס למעמעם, אלא נותר לרחף באוויר, זוהר במרכז החדר, מאיר אותו כמו שמש קטנה וחיוורת של חורף.

ג'יני קמה וניסתה לגעת בו. הוא חמק ממגעה כמו ציפור שובבה. רון היה גם הוא על רגליו לאחר רגע. הוא הביט בכדור בדריכות.

"תיגע בו," עודדה אותו ג'יני בסקרנות.

"א-את בטוחה?..."

"לא. אבל מה יש לך להפסיד?"

הכדור ריחף במרחק מה מפניו של רון בהתגרות, ככלבלב המצפה למשחק עם אדונו. רון בקושי הרים את ידו לגעת בו, והוא זינק קדימה במהירות הבזק ונספג בחזהו.

רון השתנק. לחלקיק זמן החדר הואר מתוך בריכה של זוהר ערטילאי שנבעה מחזהו, שהאירה את עניו הפעורות והמבולבלות, לפני שיבשה והותירה את החדר באפלת שחר קלושה. רון צנח על המיטה בחולשה פתאומית.

ג'יני מיהרה לצידו, חוששת שנתנה לו עצה מוטעה מאד. אבל לפני שאפילו הספיקה לשאול מה מצבו, הוא הזדקף בערנות מוזרה. בעניו היה אור של התלהבות, והוא נראה כשם שכל התלאות והעצב שהכבידו עליו מאז שחזר הביתה נשטפו ממנו באחת, והוא שב להיות הנער רון וויזלי שהיה פעם.

"אני יודע איפה הם!" הוא הכריז.

"מה? איך-?"

"אני פשוט יודע!" קרא רון, מזנק על רגליו בפרץ אנרגיה. "אני חייב למצוא אותם! אני יודע איפה לחפש..."

הוא תפס את התיק הבלוי שלו, שנח בפינת החדר, והחל למלא אותו בחפצים מהארון. ג'יני צפתה בו בתדהמה.

"אסור היה לי לעזוב מלכתחילה. זה היה טיפשי מצידי. אני לא יודע מה קרה לי..." הוא השליך את התיק המלא למחצה הצידה והחל להתפשט. ג'יני הפנתה את גבה באימה.

"רון! אני עדיין פה!"

רון התעלם ממנה, מתלבש בבגדים חמים וממשיך לדבר אל עצמו על נושאים שג'יני לא הבינה. כשסיים, אחז בתיקו ויצא מהחדר בסערה. ג'יני מיהרה אחריו.

"תהיה בשקט, כולם עוד ישנים!"

נראה שרון שומע אותה לראשונה. "את צודקת," מלמל לעצמו, מקפיד על השקט בשארית הדרך למטה. "אני חייב לצאת מייד, אני לא יכול להתעכב עם פרידה..."

"אתה לא מתכוון להיפרד?" היא אמרה לו כשהגיעו למטבח. ניתן היה להבחין בחפצים באור השחר המתגבר, ורון אסף כמה פרטי מזון לתוך תרמילו.

"אין זמן, ג'יני. אנחנו חייבים להביס אותו."

"להביס את מי?"

"את יודעת את מי, ג'ין," הוא אמר בחיוך מוזר, כמעט מטורף, והשחיל את זרועותיו לרצועות התרמיל.

"אבל איך אתם מתכוונים לעשות את זה?..."

"סיפור ארוך." הוא חיבק אותה בזריזות ונתן לה נשיקה. היא לא השיבה לו חיבוק. "הי, מה קרה?"

"אני לא מאמינה שאתה עוזב שוב בצורה כזאת," היא אמרה את מה שרצתה לומר לו ולהרמיוני, ובעיקר להארי, כבר חודשים.

הוא חייך אליה חיוך עצוב. "מצטער," אמר. "אבל... לא הייתי אמור לחזור לכאן מלכתחילה. זו הייתה טעות. אבל אני אתקן אותה עכשיו."

"אתה תחזור?"

"אני אעשה הכל כדי לחזור."

התעוררה בג'יני תחושה איומה ונוראה, שלעגה לה באפשרות שאולי זו הפעם האחרונה שהיא תראה את אחיה. באופן מוזר, דווקא ברגע הזה היא הפנימה את מלוא משמעות המלחמה- את העובדה שייתכן שהאנשים שהיא אוהבת, ואפילו היא, לא יחיו לראות את העולם החדש למענו הם נלחמים.

היא הנהנה בקבלה מכאיבה ומפחידה. "תמסור להרמיוני שאני אוהבת אותה," היא אמרה. "ולהארי... תגיד לו ש..." היא לא ידעה מה היא רוצה למסור לו. שהיא אוהבת אותו? שהיא שונאת אותו? שהיא רוצה שהוא יחזור, או לא יחזור לעולם?

רון חיבק אותה שוב וחסך ממנה את הבלבול.

"את יודעת," הוא אמר לפני שפנה לצאת, מבט עדין ומוזר נגלה בעניו הבהירות. "הוא חושב עליך. הרבה."

"איך אתה יודע?" היא שאלה בחוסר אמונה.

"הוא החבר הכי טוב שלי, ג'ין. הוא כמו אח שלי." נראה שמילותיו שלו מעירות סערה בתוכו, והוא ליחך את שפתיו. "אני יכול לקרוא אותו כמו ספר פתוח. חוץ מזה שלמדתי כבר לפני שנה איך הוא נראה כשהוא חושב עליך- אני יודע לזהות את המבט הזה כשאני רואה אותו."

המילים האלה עוררו בג'יני תחושה שהיא לא ידעה להסביר.

"בהצלחה," היא אמרה לאחיה. "שמור על עצמך."

"גם את," אמר רון, ויצא אל הגינה החשוכה. היא צפתה בו מתקדם לכיוון השחר, דמותו הכהה כמעט נבלעת בתוכו, לפני שנעלם בקול פקיקה.

דיירי ואורחי הבית החלו להתעורר לאחר זמן קצר. כולם התאספו לארוחת בוקר וחלוקת מתנות תחת העץ, ואפילו צ'ארלי והתיאומים, שישנו בסלון ובכל יום היו האחרונים להתעורר, קמו בהתלהבות והצטרפו לכל השאר.

לג'יני לא היה זמן לקנות מתנות לחג, ואפילו אם היה לה, הייתה משוכנעת שאימה לא הייתה מרשה לה לצאת מהבית וללכת לסמטת דיאגון. למרות זאת, היא קיבלה מתנות מהאחרים.

אימה ואביה העניקו לה סוודר וויזלי שנתי בצבע כחול עם לב אדום גדול על חזהו, ובתוך הלב האות G צהובה, וקופסא בצורת לב מלאה שוקולדים במילוי תות. פרד וג'ורג' העניקו לה ערכת טיפוח בשביל ארנולד מהחנות שלהם, ביל ופלר נתנו לה קשת כסופה לשיער וכמה סיכות כסופות עם קצוות מפרחים עשויים אבני חן (ברור שזה היה הרעיון של פלר), ורמוס וטונקס העניקו לה תקליט של 'אחיות הגורל' ("למרות שרמוס התעקש על ספר של דוסטויבסקי," לחשה לה טונקס בקריצה שובבה).

עם זאת, צ'ארלי, שתמיד התעלה על כולם, העניק לה מנוי לעונת המשחקים של 'ההרפיות', קבוצת הקווידיץ' הנשית האהובה עליה.

"הוא ייכנס לתוקף ברגע שתחליטי," הוא אמר לה אחרי שהודתה לו וחיבקה אותו, והיא החליטה לא להתעמק בכך שיכול להיות שלעולם לא תוכל לממש את המתנה הזו.

"נו, ואיפה רון הבוקר?" שאלה אימה של ג'יני, מציצה בשעון בעודה מתכוננת להכנת ארוחת הבוקר לצד פלר, לאחר פתיחת המתנות. "ג'יני, תהיה חמודה ולכי להעיר את אחיך."

ג'יני חשה טעם חמוץ בפיה. "הוא... אה... בסדר."

היא עלתה למעלה, נוזפת בעצמה על פחדנותה. אך עד שהגיעה למעלה, החליטה שמוטב כך; היא לא רוצה להרוס את החג של בני משפחתה. היא תספר להם על עזיבתו של רון מאוחר יותר באותו היום. לכן, לאחר שהשתהתה בחדרה מספר רגעים, חזרה למטה ושיקרה לאימה במצח נחושה.

"חולה? רוני'לה המסכן שלי... אני אעלה להביא לו ארוחת בוקר-"

"הוא לא רוצה," מיהרה ג'יני לומר. "הוא מרגיש מאד לא טוב..."

"הוא חייב לפחות לשתות משהו-"

"אני אטפל בו היום, אמא. אל תטריחי את עצמך."

אימה חייכה אליה ונשקה לה. אך היה משהו עצוב בחיוכה, וג'יני חששה שהיא יודעת שהיא משקרת.

מרוב מאמץ לשמור על היום הזה מושלם למען בני משפחתה, ג'יני מצאה שהיא לא נהנית מחג המולד. היא לא הצליחה למנוע ממחשבתה לנדוד אל רון, ומסיבה מרגיזה, גם אל הארי, והתקשתה להתרכז בשיחות עם בני משפחתה.

בשעות הצהריים ניסתה לקרוא בחדרה, אך היה התקשתה לחזור אל הספר שנטשה במהלך הקיץ, כאילו היכולת שלה ליהנות מקריאה התנוונה במהלך מאסרה ומאבקיה בבית הספר. גם השהות בחדר סגור ואטום עם נוכחותו השקרית של רון הכבידה עליה, והיא מצאה שמבטה נודד אל מיטתו כל כמה רגעים, בחוסר אונים. לכן, לאחר זמן קצר של מאבק חסר טעם, הגיעה להחלטה; היא נעלה מגפיים גבוהות ולבשה מעיל, צעיף, כפפות וכובע ויצאה לשיטוט בגינה.

האקלים האטלנטי הלח של אזור החוף המס מייד כל זכר לשלג שהצליח לשרוד את הרוחות המלוחות שמעל הים, כך שהגינה הייתה טרשית וחשופה. רוח מלוחה ונושכת נשבה יחד עם הגלים מכיוון האופק האטום, משליטה משטר טרור רצחני על הצמחים האפורים שבגינה ומקפיאה את פנייה החשופות של ג'יני. היא התהלכה צמוד לגדר הצהבהבה שהקיפה את החצר, משתעשעת במחשבה שמבנה העץ הנמוך והמרקיב הזה הוא הדבר היחיד אשר מגן עליה מכל סכנה שתאיים עליה מהצד השני. כאילו ביתם של ביל ופלר היה עולם מקביל לעולם האמיתי, עולם אוטופי נפלא, המוגן מפני העולם החיצון על ידי כוח האהבה של השוכנים בתוכו בלבד.

היא הגיעה לדלת המרתף שבחצר האחורית ומצאה את רמוס עומד מחוץ לה, מחבק את עצמו במעילו הבלוי ורועד, מארח חברה לאדים הלבנים שעלו מפיו.

"מה אתה עושה?" ג'יני שאלה אותו.

"מחכה שביל ימצא את המפתח," הוא אמר, מחווה לכיוון הדלת הקבועה באדמה. "דורה צריכה עוד כרית למיטה, ונראה שאי אפשר למצוא אף אחת מיותרת בבית..."

ג'יני חשבה שזה משונה שהוא קורא לטונקס 'דורה'. היה דבר מה מרגש עד דמעות במחווה הקטנה הזו, למרות שג'יני לא ידעה להסביר מדוע... כאילו היה לטונקס שם אחד מיוחד שנועד אך ורק בשבילו על מנת שיבטא אותו. זו הייתה מחשבה מתוקה להפליא.

"אני לא מאמינה שיוולד לכם תינוק. זה כל כך..." ג'יני לא הצליחה למצוא את המילה המתאימה.

"מוזר? לא צפוי? מפחיד?" רמוס חייך אליה חיוך עצבני, שגרם לו להיראות צעיר ולחוץ להפליא, בניגוד לחזותו המלומדת השגרתית.

"מפחיד?"

"מבעת. מעולם לא הרשתי לעצמי לחלום שזה יהיה אפשרי... אף פעם לא חשבתי איך זה יהיה, להיות אבא..." הוא צמצם את עניו כנגד הרוח היורדת מהשמיים הקודרים, וחייך לעצמו חיוך קטן. הכנות העדינה של הגבר שלפניה האירה את ליבה של ג'יני כמו זרקור, והיא חשה צורך לחשוף את מה שהזרקור הזה האיר.

"רון עזב."

באחת, רמוס חזר להיות פרופסור לופין המלומד והמבין. "אני מופתע שזה לא קרה קודם."

"ידעת שזה יקרה?"

"כמובן. לאחיך יש קשר חזק מאד, ומיוחד מאד, עם הארי והרמיוני. אני לא יודע מה מטרת המסע שלהם- לא בדיוק- אבל אני יודע שהוא גורלי ומסוכן מכדי שהוא ייתן להם להתמודד איתו לבד, לא משנה מה הייתה סיבת עזיבתו," הוא אמר. "אנו מתאכזבים פעמים רבות במהלך חיינו. אנחנו נחשפים לרוע, לאדישות ולקנאה שבו ללא הפסקה. אבל יש אנשים שנועדו להכניס נקודות אור אל תוך חיינו- וכידוע לך, מעט אור יכול לגרש הרבה חושך. אנשים אלה מאכזבים אותנו רק לעיתים רחוקות מאד."

ג'יני הופתעה לשמוע תובנה אופטימית כזו מאדם כמו רמוס לופין, שסבל כל כך הרבה שנאה לא מוצדקת ובגידה במהלך חיו. היא ניסתה לחשוב על האנשים שמכניסים נקודות אור לחייה שלה; גאות של שמות עלתה בה ומלאה אותה חוזק פתאומי מפני ספקותיה.

"מה אתה יודע על המסע שלהם?"

"כמו שאמרתי, לא הרבה," אמר רמוס, לא מופתע משאלתה. "אני יודע שדמבלדור נתן להם אותה באופן אישי. ושיש לה קשר ישיר וגורלי מאד לסיום המלחמה."

"אבל מה בדיוק-"

"אני לא יודע. נראה שאף אחד לא יודע, מלבדם."

"איך זה שתמיד יש לך תשובה טובה לכל שאלה?"

רמוס צחק. כשחייך, נראה צעיר בשנים רבות, והצלקות הדקיקות והלובן בשיערו נראו כתוספות חינניות להופעתו ותו לו. "ובכן, לא תמיד..."

"ואיך תגיב אם אומר לך שאני מתכוונת לחזור להוגוורטס?"

"אני אומר שגם מזה אני לא מופתע."

"ידעת שגם זה יקרה?" היא אמרה בגיחוך.

"אפשר לומר. בני משפחת וויזלי נחנו בעקשנות וצדקנות שלא מאפשרת להם למחול על חוסר צדק, גם כשאין דבר משמעותי שהם יכולים לעשות בנידון," הוא אמר, וחייך אליה בהערכה. "אם כי, אני מאמין שבין כותלי הוגוורטס, יש לא מעט שאת יכולה לעשות על מנת לנצח במלחמה הזו. בנוסף לכך... ובכן, אני לא רואה אותך מסתתרת בבטחת הבית הזה בעוד חברייך סובלים. את דומה מאד להארי במובן הזה. יש בשניכם מן שפלות רוח-"

"שפלות רוח?"

"במובן הטוב של המילה. צניעות ואהבת הזולת, שלא מאפשרת לכם ליהנות ממשהו טוב, כל עוד אתם רואים אנשים אחרים שלא נהנים ממנו, וסובלים מכך. זו תכונה של מנהיג מלידה."

"אני לא דומה להארי," קבעה ג'יני. "ואני לא מנהיגה מלידה. אם הייתי מנהיגה, אנשים היו הולכים אחרי."

"עובדת היותך מנהיגה לא מבטיחה שאנשים ילכו אחריך," אמר רמוס. "כמו שהעובדה שגזר טוב לראייה לא מבטיחה שאנשים שמרכיבים משקפיים יאכלו אותו."

ג'יני צחקה, למרות שלא הייתה בטוחה האם זו אמורה להיות הלצה. האמרה הזו גרמה לה חוסר נחת מוזר- אולי מכיוון שהייתה נכונה כל כך, וקרצה לה ברמיזה שהוא מסוגלת לעזור לה להבין כיצד עליה לפעול מעתה והלאה על מנת להשיג את מטרתה ולסלק את אוכלי המוות מהוגוורטס.

"אתה לא תספר לאף אחד את מה שסיפרתי לך, נכון?"

"שפתיי חתומות, עד שתחליטי שהזמן המתאים הגיע," אמר רמוס, וג'יני מעולם לא העריכה את אדם- הזאב העדין והחכם יותר מאשר באותו הרגע.

הפרק הקודם		הפרק הבא