השתקפות

מכשפה!

המסע היה צפוי לקחת שבועיים לפחות, בהנחה שהם ידהרו מבוקר ועד לילה, וזאת בלי להתחשב בתנאי מזג האוויר. גשם ירד בלי הפסקה, וכבר ביום השני הם נאלצו לשנות את המסלול בגלל נהר שעלה על גדותיו והציף את הדרך.

הימים היו קשים ורטובים. כל מה שהם עשו היה לרכב, מלבד עצירות קטנות כדי לאכול מעט ולהשקות את הסוסים. הלילות היו קשים עוד יותר. הם ישנו על האדמה ביער מסביב למדורה, ולעיתים תכופות הם התעוררו כשהשמיכות שלהם מנקודות שלג והאפים שלהם קפואים.

רון התגעגע להרמיוני מאוד, אבל הבין שזה לטובה שהיא לא צריכה לסבול את הקיפאון והתנאים הקשים. המצב היה יכול להיות הרבה פחות גרוע אם היה להם אוהל נעים ומאובזר, כמו שהיה להם בזמן ציד ההורקרוקסים, או אם הם לא היו צריכים לרכב למקום כמו מוגלגים ופשוט להתעתק או להשתמש במפתח מעבר. הוא חשב שאין פלא שמוגלגים הם ממורמרים כל כך.

ערב אחד, שבוע אחרי שהם יצאו למסע, הם רכבו בשביל צדדי מנוקד בשלג. התחיל לחשיך והם התכוונו לעצור ללילה ולהדליק אש, כשפתאום מישהו קפץ לדרך לפניהם.

״אבירים!״ הוא קרא אליהם בהתרגשות, ״תודה לאלים! בבקשה, תעזרו לבת שלי!״

רון זיהה את האיש המוזר מייד. הוא היה גבוה, לבוש בגדי איכרים, עם שיער לבן פרוע, ועין אחת עצלה. זה היה קסנופליוס לאבגוד.

״מה קרה לבת שלך?״ הארי שאל אותו.

״היא נחטפה על ידי רוכב על סוס בזמן שהיא האכילה את הצאן,״ אדון לאבגוד אמר בהתנשפות, ״בבקשה, תעזרו לי להחזיר אותה? אני יודע לאן הוא לקח אותה.״

״נעזור לך,״ הארי אמר בלי להסס, ״לאן הוא לקח אותה?״

״תודה, אדוני האביר!״ אדון לאבגוד קרא. הוא כנראה לא ידע שהארי הוא הנסיך. ״יחשיך בקרוב, והיער בוגדני. תתארחו בביתי הלילה, ומחר אקח אתכם אליה.״

כולם הסכימו מייד. המחשבה על קורת גג ואח מבוערת הייתה מפתה.

אדון לאבגוד הוביל אותם אל ביתו, שהיה מבנה מבודד מוקף גינה באמצע האחו, דומה למדי לבית משפחת לאבגוד שרון הכיר. 

בדרך אדון לאבגוד הציג את עצמו וסיפר שהוא חוואי שחי לבד עם בתו היחידה, לונה. הם התפרנסו מגידול צאן וסחר עם כפר סמוך, ולרוב חיו בבדידות. בזמן שהוא דיבר עם הארי, עינו הטובה עברה לפעמים על הצלקת שלו, אותה ניתן היה לראות מעט מתחת לשיער שלו. רון תהה כמה רחוק הגיעו הסיפורים על הלילה בבית הקברות, ואם הפרט על הצלקת נכלל בהם. הארי לא חשף את זהותו באף שלב בשיחה.

הם הגיעו לבית בחשכה ואדון לאבגוד הנחה אותם להשאיר את הסוסים באורווה, ושהוא יטפל בהם עבורם. הוא הוביל אותם פנימה והם שמחו למצוא בפנים אח מבוערת וקדרה מבעבעת מלאה תבשיל עשיר. הם אכלו בתיאבון בזמן שאדון לאבגוד טיפל בסוסים שלהם, וכשהוא חזר הוא הגיש להם כדים מלאים בשיכר.

הבית היה גדול למדי, יותר מהבתים שבהוגסמיד, למרות שאדון לאבגוד בברור לא היה עשיר במיוחד. מלבד החדר שלו והחדר של ביתו היה בבית חדר נוסף, שם הוא שיכן את הארי, סיריוס ודמבלדור. רון והשאר נשארו לישון מול האח הגדולה במטבח. לא היו להם תלונות באשר לכך - זה היה המקום בו השיכר היה.

הם נשארו ערים כדי לשתות ולשחק קלפים עם חבילה בלויה ששיימוס הביא איתו בזמן שהשאר פרשו לחדרים. 

רון לא היה יכול לומר שהוא מרגיש שנוויל, דין, שיימוס ומייקל חברים שלו, אבל הוא לא סבל מנוכחותם בדרך כלל, ולרוב אפילו נהנה ממנה. בערבים בהוגוורטס הם נהגו להתבדח ולהחליף סיפורים על האימונים שלהם ועל נשות החצר. הערב הזה, אחרי שבוע קשה וקר בשטח, נושא הנשים היה נושא השיחה המרכזי.

השיחות מהסוג הזה היו מוכרות לרון מימי בית הספר, וכבר לא ריגשו אותו במיוחד; סיפורים על מה מישהי כזו או אחרת הסכימה לעשות עם מישהו מהם או איך נראה המחשוף שלה באותו היום. בדרך כלל התיאורים לא היו בוטים במיוחד. רון עצמו לא תרם לשיחות, ורק שמח שלא נראה שמישהו מהם אי פעם שם לב להרמיוני, שכנראה הייתה צנועה ומתבודדת מכדי למשוך את עינם. גם נוויל אף פעם לא פצה את פיו.

באותו הערב, אולי כי הם היו שיכורים במיוחד מהשיכר שלאבגוד המשיך לספק להם, השיחה התדרדרה למחוזות לא ראויים. מייקל במיוחד פרק עול, מספר להם איך הוא היה יכול לבחור כל ליידי בממלכה שתהיה אשתו כי הוא היה בן של איזה לורד, אבל הוא העדיף להישאר רווק ולהינות מהכיבושים שלו, עליהם הוא סיפר בפירוט.

״מה אתם אומרים על הנסיכה ג׳ינברה?״ הוא תהה בשכרות לאחר שהפסיד בעוד משחק קלפים. ״ראיתם פעם איך היא רוכבת? היא בטח פרעית במיטה…״

״היא אשתו של הנסיך,״ נוויל התרה בפניו. רון קפא ונעץ בו מבט.

״כן, אשתו,״ מייקל השיב בזלזול וגמע עוד מספל השיכר. ״יש בזה משהו קצת מלוכלך, לא? להתחתן עם משרתת? שלא תבינו אותי לא נכון, הייתי מזיין אותה - ״

באותו הרגע רון התנפל עליו. הוא ריתק אותו לרצפה בלי קושי, מכופף את זרועו הימנית מאחורי גבו ודוחף את פניו בכוח גדול כנגד הרצפה, עד שהוא נאבק לנשום.

״תדבר עליה בכבוד, חלאה,״ רון נהם.

״תרד ממני, איכר עלוב!״ מייקל התנשף מתחתיו.

דין ושיימוס ניסו להפריד ביניהם, ללא הצלחה. הם הקימו המולה כל כך גדולה שהארי יצא מהחדר לברר מה מתרחש.

״מה קורה פה?״ הוא שאל בקול. דין ושיימוס קפצו ומייקל הפסיק להתפתל. 

״שום דבר, הוד מעלתך,״ מייקל השיב בתמימות, כאילו לא דיבר על אשתו בבוטות רגע לפני כן. ״אנחנו רק מתבדחים… נכון, רון?״

רון שקל ברצינות לספר להארי מה מייקל אמר. אבל אז הוא חשב שאם הוא היה שומע שמישהו אמר על הרמיוני משהו כזה הוא היה שובר לו את הצוואר, והוא לא חשב שמגיע לאדון לאבגוד שיתרחש רצח בבית שלו, אחרי שהוא אירח אותם בכזו אדיבות.

״כן,״ הוא סינן מבין שיניו ושחרר את מייקל, שנשם בהקלה.

הארי נתן להם מבט של חשד וחזר לחדרו. בכך משחק הקלפים הסתיים והם הלכו לישון מבלי לדבר על מה שקרה. רק נוויל הנהן לעבר רון בהערכה. 

בבוקר שלמחרת אדון לאבגוד הגיש להם ארוחת בוקר עשירה של ביצים ובייקון. כשהם סיימו לאכול הארי ביקש ממנו שיקח אותם אל המקום בו בתו מוחזקת, כדי שהם יוכלו לעזור לה ולהמשיך בדרכם.

״אתם בוודאי עדיין מותשים מהמסע,״ אדון לאבגוד התחמק, ״תנוחו פה עוד יום, ואז אקח אתכם אליה.״

״זה נדיב מאוד מצידך, אבל אנחנו חייבים להמשיך,״ הארי השיב, ״קח אותנו אליה.״

״בסדר,״ אדון לאבגוד הסכים בחוסר רצון בולט. 

הם עלו על הסוסים שלהם ורכבו בחזרה לתוך היער, אדון לאבגוד מוביל את הדרך על גב אתון שמנמנה ועצלה. 

״זה יקח כל היום,״ רון שמע את סיריוס ממלמל באוזנו של הארי בזמן שהם רכבו באיטיות מייגעת.

״כמה זמן ייקח להגיע לשם, אדון לאבגוד?״ הארי שאל בקול.

״הו, זה ייקח כמה שעות,״ אדון לאבגוד השיב בעליזות. ״אם תעדיפו לחזור…״

״לא,״ הארי אמר לו, ולחש לעבר סיריוס, ״אנחנו חייבים להמשיך. אנחנו לא יכולים לנטוש את הבת שלו.״

סיריוס הסכים, אבל לא נראה מרוצה.

הם רכבו ביער באיטיות במשך כל הבוקר. לרון דווקא לא היו תלונות; הרכיבה האיטית הייתה נוחה בהרכבה מהרכיבה המהירה, ושמש חורפית בהירה זרחה מבין העלים וחיממה את פניו מעט.

לקראת הצהריים הם הגיעו לביצה.

״נמשיך ברגל,״ אדון לאבגוד אמר בקול צורם, ״הביצה בוגדנית.״

״אי אפשר ללכת מסביב?״ שיימוס התלונן.

״אם תעדיף, אבל זה יאריך את המסע בעוד כמה שעות…״

הם בחרו ללכת דרך הביצה, כל אחד מוביל את הסוס שלו בזהירות על האדמה הבוצית. הם לא התקדמו הרבה עד שהסוסים שלהם התחילו לחפר את רגליהם בבוץ ולמשוך כנגד המושכות, כאילו הם סירבו להתקדם.

״הם בוודאי רק זקוקים להפסקה קלה,״ אדון לאבגוד אמר, ורון הבין שהוא מתעסק בשקים שעל האוכף שלו.

״אין לנו זמן להפסקה,״ הארי אמר, אבל לא הצליח לגרום לסוס העצום שלו להמשיך להתקדם.

״רק כמה דקות,״ אדון לאבגוד התעקש בנועם, ופתאום הוציא שני כדי שיכר גדולים יש מאין. ״אתם צריכים למלא את הבטן במשהו. תשתו את זה.״

רון היה חייב להודות שהוא מאוד צמא, וגם קצת רעב. הם העבירו את הכדים ביניהם ושתו, כולם חוץ מדמבלדור.

״אני אוותר,״ הוא אמר כשדין העביר לו את הכד.

״אתה חייב לשתות,״ אדון לאבגוד טען בתוקף.

״אני חייב?״ דמבלדור תהה.

פתאום רון הרגיש עייף מאוד. הוא החליט לשבת לנוח לרגע, רק לרגע, כנגד אחד העצים. באותו הרגע שהוא עשה זאת הוא שקע בשינה עמוקה.

הוא התעורר בקפיצה. לקח לו רגע להיזכר איפה הוא ומה קרה. השמש כבר התחילה לשקוע, חבריו למסע היו שקועים בשינה סביבו, והסוסים לא נראו באזור.

הוא קילל את עצמו וקם. אדון לאבגוד רימה אותם. הוא היה צריך לדעת שזה מה שיקרה - הרי הוא בגד בו ובחבריו כשהם הגיעו לבית שלו במהלך חיפוש ההורקרוקסים, במטרה להחזיר הביתה את לונה שנחטפה. זה היה בדיוק אותו המצב כמו עכשיו. גם כן ראיית הנולד.

הוא ניגש אל הארי, שישן שעון על עץ קרוב, וטפח על פניו בכוח כדי להעיר אותו.

״מה קרה?״ הארי שאל בטשטוש. גם האחרים התחילו להתעורר מהרעש.

״הוא שם לנו איזה שיקוי שינה בשיכר,״ רון אמר, מבין שזה מה שהתרחש.

״הסוסים נעלמו,״ נוויל אמר, כבר עומד על רגליו וסוקר את מצבם. ״וגם אדון לאבגוד והקוסם.״

״דמבלדור בגד בנו?״ דין שאל בטון מאשים.

״אנחנו צריכים לצאת מהביצה לפני שיחשיך,״ סיריוס אמר וכבר התחיל ללכת לכיוון ממנו הם באו. ״אפשר לתהות לגבי דמבלדור אחרי זה.״

הם הלכו מהר ככל שיכלו, והצליחו למצוא את דרכם מחוץ לביצה בשעת הדמדומים. אז הם עצרו לרגע להתלבט מה לעשות. לא היה להם אפילו צור להדליק מדורה, כי כל הציוד שלהם היה מועמס על הסוסים, אז הארי הציע שהם ילכו לאור הירח וימצאו את דרכם בחזרה לבית של לאבגוד. 

בעודם מדברים החשכה המשיכה להעמיק, ונוויל הסב את תשומת ליבם לאורות שנצנצו בהמשך השביל.

״זה בטח הכפר שלאבגוד דיבר עליו,״ הוא אמר. מבלי להסס הם התחילו ללכת לעבר האורות.

עד הכפר נגלה לפניהם הלילה כבר ירד. יחסית לכפר קטן, היה הרבה אור בכיכר הראשית. הסיבה לכך התבררה במהירות; נראה שכל תושבי הכפר התאספו שם, נושאים בידיהם לפידים. הייתה שם אווירה של מתח והתרגשות. 

האירוע המרכזי היה עמוד של עץ שניצב במרכז ערימה גדולה של עצי הסקה. אל העמוד הייתה קשורה אישה צעירה לבושה כתונת מלוכלכת עם שיער ארוך בצבע בלונדיני בהיר, שהסתיר את פניה. גם מבלי לראות את פניה רון זיהה אותה.

״זאת לונה, הבת של לאבגוד,״ רון אמר להארי בדחיפות, ״אנחנו חייבים לעזור לה.״

״איך אתה יודע שזאת היא?״ שיימוס שאל אותו.

הארי תפס את אחד האנשים בקהל ושאל אותו מי האחראי. הוא הצביע על במת עץ רעועה שניצבה ליד המוקד, שהייתה כמעט מוסתרת על ידי הקהל הרב. הארי התחיל לפלס את הדרך לשם בעזרתו של רון, שלא התקשה לדחוף אנשים מהדרך בשל גודלו.

עד שהם הגיעו לבמה רבים בקהל כבר הבחינו בנוכחותם. הארי וסיריוס עלו עליה מבלי לחכות להזמנה, והשאר חיכו למטה. על הבמה כבר עמדו ארבעה אנשים; כומר לבוש גלימה בלויה, איש נוסף, צעיר יותר ולחוץ למראה, ושני אסירים קשורים בחבלים - דמבלדור ואדון לאבגוד.

״דמבלדור?״ הארי אמר כשהבחין בקוסם הזקן.

״הו, שלום,״ דמבלדור השיב בשלווה, כאילו הם נפגשו במקרה ברחוב.

״סליחה, אדוני,״ הכומר אמר להארי בהתנשאות, ״איך אתה מעז להתפרץ ככה? אתה מפריע לקיום רצון האל!״

״אתה עומד מול הנסיך הארי, יורש העצר,״ סיריוס הצהיר בקול יציב, ״כדאי שתדבר בכבוד.״

״מאין לי לדעת שזה נכון?״ הכומר התריס, ״יש לך הוכחה לזהותו? חותם מלכותי?״

האיש הלחוץ שלידו משך בשרוולו והצביע על המצח של הארי.

״תראה את הצלקת שלו. זה בדיוק כמו בסיפורים,״ הוא לחש וכולם שמעו אותו.

עניו של הכומר התרחבו כשהבחין בצלקת. הוא קד קידה עמוקה.

״תסלח לי, הוד מעלתך,״ הוא התרפס, ״אנחנו מבודדים פה ומרוחקים, אף פעם אי אפשר להיות מספיק זהירים בהתמודדות עם מתחזים.״

״אני רואה שאתם מרוחקים מספיק כדי לחשוב שאתם יכולים לקבוע חוקים לעצמכם,״ הארי אמר בחומרה מלכותית. ״אתם עומדים לשרוף את האישה הזאת על המוקד. זה עונש מיושן ואכזרי, ואין פשע בממלכה שמצדיק אותו.״

״אדוני, האישה הזו היא מכשפה!״ הכומר הכריז, ״אי אפשר להרוג אותן בעריפה או בתלייה, כולם יודעים את זה! רק אש יכולה להרוג אותן!״

״במה היא פשעה שאתם דנים אותה למות?״ 

״כבר אמרתי, היא מכשפה!״

״כן, אבל במה היא פשעה?״ הארי שאל שוב בחוסר סבלנות. ״אתה בטח יודע שלהיות קוסם או מכשפה בממלכה הזו זה לא פשע. רק השימוש בקסם הוא פשע, והעונש עליו יהיה מוות רק במקרים בהם נעשה בו שימוש כדי לפגוע באחרים. האם זה המקרה?״

״כ-כן!״ הכומר גמגם, מצביע על לונה באצבע מאשימה. ״היא הרעילה את היבול שלנו, ובגללה אנחנו נרעב החורף! והיא גם גרמה שהפרות שלנו יפסיקו להמליט!״

הארי לא נראה מתרשם במיוחד. 

״יש לך הוכחה?״

״לא, אבל - ״

״אז אפילו לא נתתם לה משפט הוגן? אתם פשוט דנים אותה למוות בלי הוכחות?״

הקהל התחיל לזוע בחוסר סבלנות ולמלמל. זה לא שהם חשבו שיש משהו בדבריו של הארי - הם היו חסרי סבלנות להתחיל לשרוף את המכשפה. יודע שלא יוכל להסתמך על השרביט שלו אם המצב יתחיל להתדרדר, רון הניח את ידו על החרב שלו.

״עם כל הכבוד, הוד מעלתך,״ הכומר אמר בטון שלא היה בו שום כבוד, ״אתה מגיע לפה ממרומי הטירה שלך ומטיף לנו על חוקים ומשפטים. לנו אין את הזכות לעסוק בדברים כאלה, אנחנו גוועים ברעב!״

״לי אתה לא נראה רעב במיוחד,״ שיימוס העיר ממקומו לרגלי הבמה, מתייחס לכרס של הכומר.

״אני מבין את המצוקה שלכם,״ הארי אמר מבלי להתייחס להערה של שיימוס, ״אבל להרוג את האישה הזאת לא יחזיר את היבול שלכם - ״

״שרפו את המכשפה!״ מישהו צעק בקהל, והכל הלך לעזאזל.

לפיד נזרק מתוך הקהל אל המוקד והעצים היבשים החלו מייד לעלות באש. לונה לא השמיע שום קול, היא לא צעקה או בכתה, רק התכווצה בניסיון להתרחק מהלהבות שהתחילו ללכך את רגליה היחפות.

מבלי להסס, נוויל טיפס על המוקד והתחיל לחתוך את החבלים שקשרו את לונה. למרות הלהבות המתגברות כמה מאנשי הכפר ניסו לעצור אותו; רון, דין, שיימוס ומייקל התייצבו ביניהם לבין המוקד בחרבות שלופות, והם נרתעו לאחור.

נוויל התיר את החבלים ונשא את לונה בזרועותיו מעל הלהבות אל מקום בטוח.

״שנלך?״ קול אמר באוזנו של רון. דמבלדור ואדון לאבגוד צצו שם, כאילו לא היו קשורים על הבמה לפני שנייה.

הם פילסו את דרכם מתוך ההמון בחרבות שלופות, כדי להבטיח שאף אחד לא יעז לנסות לעצור אותם. הארי וסיריוס השיגו לפידים, וכך האירו את דרכם כשהם יצאו מהכפר והגיעו לאותו השביל ביער. נוויל הניח את לונה הרועדת וכיסה אותה בגלימה שלו.

״בואו אחרי,״ אדון לאבגוד אמר והוביל אותם בשביל נסתר בו הם לא הבחינו קודם. לא הייתה להם הרבה ברירה אלא ללכת אחריו, כי בכל רגע אנשי הכפר היו מסוגלים לקחת נשקים ולרדוף אחריהם.

הם הגיעו לבית משפחת לאבגוד אחרי הליכה קצרה מאוד. בעורך פלא, הסוסים שלהם המתינו להם שם עם כל הציוד שלהם, מנמנמים בחצר הקדמית. 

כולם נכנסו לבית. אדון לאבגוד לקח את לונה לחדר שלה כדי לטפל בה, בהשגחתו של נוויל, ואמר להם שהם מוזמנים להתכבד במזון מהמזווה שלו.

״אנחנו בכלל יכולים לבטוח בו?״ מייקל שאל בזמן ששיימוס הדליק אש באח, ״מה אם הוא ירעיל אותנו או יתן לנו שוב שיקוי שינה?״

״בזה הרגע הצלתם את הבת שלו, שלא לדבר על כך שאתם ההגנה היחידה שיש לו כנגד אנשי הכפר הזועמים ההם,״ דמבלדור השיב, ״למה שינסה לפגוע בכם?״

״ואיך אתה מסביר את עצמך?״ סיריוס דרש ממנו, ״ברגע שאנחנו לא שמים לב אתה נעלם?״

״לא הייתה שום דרך להעיר אתכם בלי להשתמש בקסם,״ דמבלדור הסביר, ״אז הנחתי שיהיה הכי בטוח לתת לכם להתעורר בכוחות עצמכם. אדון לאבגוד נאלץ לספר לי את כל הסיפור, איך הבת שלו הואשמה בהיותה מכשפה ועומדים לשרוף אותה על המוקד. באמת שהוא לא רצה לרמות אתכם ככה, הוא היה מעיף לשכנע אתכם פשוט לחכות פה עד הלילה. הלכתי לעזור לו לשחרר אותה עד שתתעוררו, אבל נתפסנו.״

רון לא חשב שדמבלדור משקר, אבל הייתה לו תחושה שהוא לא אומר את כל האמת. הסיבה היחידה שהוא היה יכול לחשוב שדמבלדור ישקר במקרה הזה הייתה שיש לו סיבה אחרת לרצות להישאר לבד עם אדון לאבגוד. אולי על מנת לשאול אותו על אוצרות המוות, כמו שרון וחבריו עשו בזמנם? והוא לא חשב שדמבלדור היה נתפס אם הוא לא היה מתכוון להיתפס - אז אולי הוא רצה שהם יהיו אלה שיצלו את לונה, ולא הוא?

״אם כל מה שהוא רצה היה לשחרר את הבת שלו, למה הוא החליט לרמות אותנו?״ הארי שאל, ״כבר הסכמנו לעזור לו.״

באותו הרגע אדון לאבגוד ונוויל חזרו. אדון לאבגוד השתחווה בפני הארי עמוקות.

״אני מתנצל, הוד מעלתך,״ הוא אמר ברעד, אך בכנות מוחלטת. ״פחדתי שאם תדעו מה הפשע בו בתי מואשמת לא תרצו לעזור לה. חשבתי שתעשו את זה רק אם תראו במו עיניכם כמה היא חסרת אונים על המוקד ותרחמו עליה…״

״יש רק סיבה אחת שתחשוב שלא נרצה לעזור לה,״ סיריוס אמר בחוכמה, ״והיא שהבת שלך באמת מכשפה.״

לנוכח האמרה אדון לאבגוד פרץ בבכי ונפל על ברכיו.

״זו האמת,״ הוא התוודה בקול חנוק, ״אני קוסם, ואשתי המנוחה הייתה כוהנת של אבלון. בתנו לונה היא מכשפה מלידה. אבל היא לא עשתה את הדברים שאנשי הכפר האשימו אותה בהם! לונה היא ילדה טובה ועדינה, היא לעולם לא תפגע באף אחד!״

״היא אולי חפה מפשע, אבל אתה השתמשת בקסם כדי לרמות אותנו,״ הארי אמר לו, ״הסוסים שסירבו להמשיך ללכת, שיקוי השינה - אתה מכחיש שהשתמשת בקסם כדי לעשות את הדברים האלה?״

״אני לא מכחיש,״ אדון לאבגוד אמר בפתיחות, עדיין בוכה, ״תעניש אותי כראות עיניך, הוד מעלתך. רק בבקשה אל תפגעו בלונה שלי!״

הארי נאנח בקול והעביר יד על פניו, בצורה לא מלכותית במיוחד.

״לך להיות עם הבת שלך,״ הוא אמר לאדון לאבגוד, ״תשמע את ההחלטה שלי בבוקר.״

אדון לאבגוד קד לו ושוב ושוב, מודה לו לפחות חצי תריסר פעמים, והלך אל החדר של לונה.

בזמן שהם דיברו דמבלדור פרש ארוחת ערב של לחם, בשר משומר וגבינות על השולחן שמול האח. מבינים שכנראה שאין סיבה לפחד מאדון לאבגוד, הם התיישבו ואכלו.

״אם יורשה לי, אדוני,״ דין אמר פתאום בזמן שהם אכלו. הוא דיבר אל הארי, שבהה לתוך האש בשתיקה. ״העונש פה צריך להיות ברור, לא? הוא השתמש בקסם - העונש צריך להיות הגלייה או מוות.״

״ומה יקרה לבת שלו?״ הארי השיב, ״היא לא נשואה, ואין לה עוד קרובי משפחה שיגנו עליה. בלי אבא שלה היא תהיה שוב על המוקד עוד היום.״

״ישנה עוד אפשרות,״ דמבלדור הוסיף, ״שהיא תפנה אל שימוש בקסם על מנת להגן על עצמה. כך או כך, דנת שתי נשמות במחיר של אחת.״

״ומי אמר שהבת חפה מפשע?״ מייקל נכנס, ״היא מכשפה, הוא אמר את זה בעצמו. מה זה משנה אם היא השתמשה בקסם או לא, היא תוכל לבחור להשתמש בו מתי שהיא תרצה ברגע שלא נהיה פה.״

״אי אפשר להעניש אנשים לפי המשפחה שהם נולדו אליה,״ הארי אמר לו, ״היא לא בחרה להיוולד מכשפה, והיא לא בחרה את החינוך שהיא קיבלה כילדה. לכן הפשע הוא שימוש בקסם ולא היכולת להשתמש בו.״

״אני חושב שזאת פרצה בחוק,״ מייקל הביע את דעתו הנחרצת. ״היא מאפשרת לפושעים להתחמק מעונש.״

״אז אתה חושב שאני פושע?״ סיריוס אתגר אותו בקור רוח.

״אתה? כמובן שלא, סר סיריוס - ״

״אני נולדתי למשפחה של קוסמים,״ סיריוס אמר, ״הקוסמים מהאפלים והמתועבים ביותר שהתקיימו אי פעם. כולם יודעים את זה. קיבלתי חינוך של קוסם, למרות שכוחות הקסם שלי עוד לא התגלו כשהייתי ילד. אז לפי ההיגיון שלך, המלך היה צריך להוציא אותי להורג כבר מזמן.״

ההצהרה הזאת שיכחה כל תהייה או שאלה נוספת בנושא.

הם שמרו בזוגות במשך הלילה, למקרה שאנשי הכפר יחליטו לחזור לקחת את הקורבן שלהם. בבוקר הם התכוננו לצאת שוב למסע, והגיע הזמן שהארי יחליט מה לעשות עם אדון לאבגוד.

״לכו להוגוורטס,״ הארי אמר לו כשהם עמדו מחוץ לבית, ״תיגשו אל המלך בזמן סעודת חג המולד ותספרו לו על הרעב של האנשים פה. ואז תספר לו מה קרה פה אתמול ותתוודה בפניו שהשתמשת בקסם כדי להערים עלינו. הוא יחליט מה יהיה העונש שלך.״

״תודה, אדוני,״ אדון לאבגוד קרא בהקלה גדולה, ״תודה לך על הנדיבות שלך. נצא מייד, לא נסתכן בכך שאנשי הכפר יחזרו אחרי שתלכו ויעצרו אותנו.״  

״הם לא ימנעו מכם לעזוב,״ דמבלדור הרגיע אותו, ״כל מה שהכומר החביב רצה באמת היה תירוץ לגזול את הצאן ואת השדות שלכם לטובת הכנסייה. הוא יקבל את מבוקשו עכשיו, ולא ימשיך לעודד את אנשי הכפר לפגוע בכם.״

לונה ניגשה אל נוויל בזמן שהעמיס את הסוס שלו ומסרה לו מטפחת עם ריקמה של חרצית צהובה גדולה.

״תודה שהצלת אותי, אדוני האביר,״ היא אמרה בקולה החולמני.

״אני - אני לא - ״ נוויל גמגם, פניו מאדימות כמו עגבניה. לבסוף הוא התייאש מלנסות להסביר שהוא כלל לא אביר וקיבל את המתנה של לונה.

הפרק הקודם