יומנו של ניקו די אנג'לו

הסתובבתי היום עם ויל סולאס, כמו ברוב הימים בזמן האחרון.

היא שאל - ואני מחייך כמו אידיוט כשאני כותב את זה - מה הטייפ שלי.

הוא אולי חושב שהוא מגניב וקול, אבל הוא היה כולו לחוץ ואדום וגמגם כאילו הוא חושב על מאתיים ניסוחים שונים להגיד את זה.

כששאלתי אותו למה הוא שואל, הוא ענה שזה דבר שחברים צריכים לדעת כדי… אין לי מושג, הוא לא סיים את המשפט

 אבל כשהוא אמר את זה, משהו בעיניים שלו נראה כאילו הוא קצת נשבר בגלל משהו.

אמרתי לו את האמת, כי אני לא מסוגל לשקר למבט שאינו הוא מסתכל עלי, לעיניים הכחולות הגדולות שלו שנעוצות בי בכל פעם שאני מתחיל לדבר.

אני תיארתי אותו.

אני לא בטוח אם הוא שם לב לזה.

אחר כך כשסיימתי לדבר הוא נעמד ואמר שהוא צריך ללכת.

אני לא בטוח למה, הוא לא הרחיב, פשוט נעמד עם הגב אלי ואמר שהוא צריך ללכת.

ואז הוא רץ משם.

רץ, לא הלך, כאילו הוא ממש היה צריך להתרחק.

אני לא בטוח מה קרה.

אני כן יודע שראיתי שהעיניים שלו היו קצת אדומות לפני שהסתובב, כאילו הוא מנסה לעצור דמעות.

אני לא יכול לחשוב על הרבה דברים שיכולים לגרום לוויל סולאס לבכות, ואני בכלל לא מצליח לחשוב על משהו שמתאים לרגע הזה.

מסיבה מסויימת אני ממש רוצה לשאול אותו את השאלה הזו.

אני ממש רוצה לדעת.

נראה לי שזה הכל לבינתיים

-ניקו

הפרק הקודם		הפרק הבא